30. ספר שאחז האור בראשו אחד נוטלו וקורא בו וכו'. וכ"ה בכי"ע, כי"ל וקג"נ. ובד: נוטלה ומתכסה בה וכו'. ובד"ח הגיהו והדפיסו: טלית שאחז האור וכו'. ובאמת יש כאן השמטה בד, ונשמט שם מ"אחד" עד "אחד". וכן הובאו שתי הבבות של טלית וספר בבבלי ק"כ סע"א (בשינוי סדר, כלומר, טלית לפני ספר). ובירושלמי פט"ז ה"ו, ט"ו ע"ד: ר' ירמיה ר' בא בר ממל בשם רב ספר שאחז בו האור26וכנראה שמדברים כאן בספר שאין מצילין אותו מפני הדליקה דומיא דטלית וכלי, שהרי לשיטת התוספתא והירושלמי מותר לכבות (כשאי אפשר באופן אחר) כדי להציל את הספר, עיין מ"ש להלן שו' 33–34 ד"ה מכבין ואילך. ובבבלי שם גורס: ספר תורה שאחז בו וכו'. אבל בכי"מ שם חסרה המלה "תורה", ועיין מ"ש להלן, שו' 32, ד"ה ובמדרש. מצד אחד נותן מים מצד השני ואם כבה כבה. אחז בו האור משני צדדין פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה. טלית שאחז בו האור מצד אחד נותן מים מצד שני, ואם כבה כבה. אחז בה האור משני צדדין נוטלה ומתעטף בה ואם כבתה כבתה.27ולהלן בסמוך שם אמרו: ר' שמואל בשם ר' ז[ע]ירא דר' יוסה היא. ומסתבר שהדברים עונים על ספ"ג, וכפירושיהם של בעל ק"ע ופ"מ. אבל עיין ברמב"ן בסוגיין ובבאורי הגר"א או"ח סי' של"ד, אות כ"ד. ועיין במאמר רב יהודה אמר רב בבבלי שם ק"כ א' ומה שהסיקו שם ק"כ ב'. ועיין בב"י טאו"ח סי' של"ד, והוא סמך על הגירסא המשובשת שבדפוסים: ספר שאחז האור בראשו אחד נוטלה ומתכסה בה וכו'. ולפי גירסא זו הרי מוכח, שאפילו אם הוא מכוין לכבות שרי, ועיין בב"ח שם.
32. כלי שאחז האור בראשו אחד וכו'. בבא זו ליתא בבבלי ובירושלמי הנ"ל, ואף הר"מ בפי"ב מה' שבת ה"ו לא הביאה. אבל היא ישנה בה"ג שבת פט"ז, ד"ב, עמ' 93, כסדר שלפנינו בתוספתא. ובה"ג ד"ו שם, י"ח ע"ג, הסדר הוא: ספר שאחז וכו' וכן כלי וכו' טלית וכו'. ובראבי"ה ח"א סי' רנ"ד, עמ' 336: תניא בתוספתא כלי שאחז בו האור נוטלו בראשו28כנראה שצ"ל: האור בראשו נוטלו וכו'. ומשתמש בו, ואם כבה כבה. ומשם נלמוד נמי אם אחז האור במפה, שנפל על המפה גחלת מותר לנערה. ועיין בס' ארחות חיים להר"ן כהנא או"ח סי' של"ד סי' י"ב סעיף כ"ג מ"ש בשם כרם שלמה.
ובמדרש שכל טוב ח"ב, עמ' 298: תניא ספר תורה שאחז וכו', כיוצא בו טלית שאחז בה האור (כסדר שבתוספתא) וכו' ודוקא ביום דזמן ציצית הוא, דאתי עשה ודחי לא תעשה,29עשה דוחה לא תעשה לאו דווקא, והכוונה שלא התירו לעשות כן אלא במקום מצוה. ועיין בבלי ק"כ רע"ב, ומוכח משם שלרב יהודה מותר לעשות גרם כיבוי אפילו שלא במקום מצוה. ושמא פירש שבשידה תיבה ומגדל של ספרים עסיקינן. ודוחק. אבל בלילי שבת, דלילה לאו זמן ציצית היא, לא. ולפלא שלא השגיח בתוספתא כאן, ששנו בה כלי. ועיין מ"ש לעיל, הערה 26.
32-33. ספר שנפל לתוך התנור מטמא את התרומה. כלומר, מטמא את התרומה ומציל את הספר, אם המציל הוא טמא ואינו יכול להציל את הספר מבלי לנגוע בתרומה. וכן בירושלמי פט"ז ה"ג, ט"ו ע"ד: תני אף מטמאין להציל. והתני בכל קודש לא תגע לרבות את התרומה. ונשאר בקושיא. ועיין במשנת תרומה פ"ח מי"א. (תוספות בכורים).
33-34. מכבין להציל כתבי הקדש אבל לא לתרומה. בירושלמי הנ"ל: תני אף מכבין להציל. מתניתא דר' שמעון דאמר אין דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש. וברשב"א קט"ו א': ובירושלמי אמרו שאם אינו יכול להציל אלא בכבוי מציל לר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ואע"ג דמשום שבות איכא, אין לך דבר של שבות עומד בפני כתבי הקודש. וכ"ה במיוחס להריטב"א והר"ן על הרי"ף רפט"ז. וכן בראבי"ה ח"ב סי' תשנ"ז, עמ' 459: ויש מרבותינו שאמרו הא דמשמע הכא שבשבת אסור לכבות וכו' שהרי רק להציל כתבי קודש או שאר מילי דמפרשינן התם שרי, אבל לא לכבות, כל הני אליבא דר' יהודה נינהו, אבל אנן דקיימא לן כר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכו'.
ברם הראבי"ה בעצמו דוחה את דבריהם, ומוכח מדבריו שהוא סובר שהבבלי חולק, והסוגיא שם היא אפילו לר' שמעון. וכן הוא במרדכי רפט"ז סי' שצ"ג30והיא הגהה שם, עיי"ש שמסיים בה: ע"כ הג"ה. שהבבלי חולק על הירושלמי. וכן במאירי רפט"ז ד"ה והמשנה הראשונה הביא את הירושלמי, וסיים: אלא שלא יראה מסוגייא זו כן. ועיין במגיד משנה פכ"ג מה' שבת הכ"ו. ולפי דברי הראבי"ה, המרדכי והמאירי סובר הבבלי שאפילו ר' שמעון אסר לכבות כדי להציל כתבי הקודש, אעפ"י שאין כאן אלא שבות לדעתיה, מפני שלא כל השבותים התירו בהצלת כתבי הקודש, כשם שלא התירו כל השבותים במקדש, כמפורש בירושלמי עירובין פ"י רהי"א, כ"ו ע"ג, ופסחים פ"ה רה"ח, ל"ב ע"ג. ועיין בתוספות עירובין ק"ב ב' ד"ה והעליון. ועיין במגיד משנה הנ"ל וברמב"ן, רשב"א, חידושים המיוחסים להריטב"א והמיוחסים להר"ן שבת מ"ו סע"ב.
34. שהקדש מציל על כולו וכו'. בכי"ע, כי"ל וקג"נ: את כולו. ובד: מציל כולו. והדברים סתומים. ולכאורה משמע שבכל קודש עסיקינן ואפילו בדבר שאינו אוכל, ואפילו בקדשי בדק הבית, ומשום הפסד הקדש אתינן עלה. ויותר נראה שאף כאן באכלי קדשים עסיקינן, דוגמת תרומה שהוא אוכל, ומציל את כל הקודש, ואף בנאכל להדיוט אית ביה כבוד שמים, עיין רש"י קי"ז רע"א ד"ה הכא, ודין הקדש כדין כתבי הקדש,31ועיין רש"י קט"ז סע"ב. שמציל את הכל.32בתוספות בכורים פירש ע"פ הר"ן (בשם הרי"ד) פט"ז סי' תנ"ב שאחרים מצילים גם באכלי חולין את הכל, מפני שאין לחשוש שמא יבואו לכבות, שאין אדם בהול על ממונם של אחרים, ואפילו אם יוכל לזכות מן ההפקר, ואף בהקדש כן, שהרי אין הוא ממונו. וכבר השיג עליו בשירי מנחה, שהלא בשיטת התוספתא אפילו מכבה אין כאן אלא שבות, כמפורש לעיל, והרי"ד לא אמר את דבריו אלא בשיטת הבבלי. ובר מן דין, אין כאן עניין לממון גבוה, או לממון הדיוט, וכל שהמאכל הוא שלו (אפילו אם הוא כהן, ומשולחן גבוה קא זכי) לעניין אכילה הוא בהול ובהול שלא ילך לאבוד. ומ"מ לא נתבאר אם מציל דווקא לחצר המעורבת כדין חולין ותרומה (פט"ז מ"ג), או אפילו לחצר שאינה מעורבת, כדין כתבי הקדש.
34-35. תרומה אין מצלת אלא כדרך שמציל מחליו. כלומר, מן החולין שלו, ודיני הצלת החולין מבוארים במשנתנו פט"ז מ"ב ולהלן בסמוך. ובכי"ל: בתרומה אין מציל כדרך שמציל מחוליו. וכן בקג"נ: אינו מציל כדרך שמציל מחולין. וקיצור לשון הוא, והכוונה, אלא כדרך שמציל וכו', כגי' כי"ו, ד וכי"ע.
35. מצילין מיום טוב לשבת וכו'. כל הברייתא בה"ג שבת פט"ז, ד"ו י"ח רע"ד, ד"ב, עמ' 93. ועיין בבלי קי"ז ב', ויש שם שינויים בין בגירסא בין בסדר.
36. ולא משבת ליום הכפורים. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ופירש"י שהכוונה למוצאי יוה"כ. ובתוספות שם (ד"ה אבל) פירשו שאסור להכין אפילו ליוה"כ בשביל תינוקות. וברשב"א שם דייק מדלא קתני ולא מיום הכפורים למוצאי יום הכפורים ש"מ שמותר להציל סעודה אחת משום סכנה. וכ"ה במיוחס להריטב"א ובר"ן ועוד. והסתייעו מן הירושלמי פט"ז ה"ג, ט"ו ע"ד, שמפורש כן להיתר. ומוכח מתוך דבריהם שבשבת אסור להציל אפילו סעודה אחת למוצאי יום הכפורים. אבל כבר הוכחנו לעיל ספי"ב, שו' 69, ד"ה ובתו"כ, שלשיטת הירושלמי "משום סכנה" פירושו סכנת רעבון (ולא עגמת נפש), והרי אמרו בירושלמי פסחים פ"ד ה"ד, ל"א ע"א: שנייא היא סכנת יום הכפורים שחל להיות בשבת, שנייא היא סכנת יום הכפורים שחל להיות בחול, כלומר, אתמה.33ועיין להלן שם שמ"מ חילקו בין יוה"כ שחל להיות בשבת ובין חל להיות בחול, והוא כבבלי כאן קי"ד ב'. ומסתבר שהוא הדין בשבת שחל להיות בערב יוה"כ שמותר להציל מזון סעודה אחת, שהרי בשניהם אמרו בירושלמי "משום סכנה". ודווקא בקניבת ירק אסור לעשות כן בשבת שחל בערב יוה"כ, שהרי אף ביוה"כ לא התירו לעשות כן אלא מן המנחה ולמעלה, אבל בהצלה מן הדליקה אם לא יציל בשבת, מניין יהיה לו ביום הכיפורים. ולשיטת הירושלמי לא דברו כאן כלל בשאין לו סעודה כלל למוצאי יוה"כ (שיש בה חשש סכנה), אלא הכוונה ליוה"כ עצמו בשביל תינוקות, כפירוש התוספות, עיין מ"ש להלן בסמוך.
36-37. ולא מיום הכפורים לשבת. וכ"ה בה"ג הנ"ל. אבל בבבלי הנ"ל אמרו: ומצילין מיום הכפורים לשבת. וכבר פירש באו"ש פכ"ג מה' שבת הכ"ה שהדבר תלוי במחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבה במשנתנו ספט"ו. ברם מתוך דברי התוספתא כאן ברור שאין מדברים כאן בסעודת מוצאי יוה"כ, שהרי בירושלמי שהבאנו לעיל מפורש שמצילים מיוה"כ למוצאי יוה"כ אפילו אם חל בחול, ומכל שכן אם חל בשבת. ובעל כרחנו אנו אומרים שאין מדברים כאן בסעודת מוצאי יוה"כ אלא בכל סעודות שבת. ועיין מ"ש לעיל בסמוך ד"ה ולא משבת.