1. הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד וכו'. כנראה שצ"ל: הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע וכו', כמו שהוא בד, כי"ע, כי"ל ובבלי צ"ז סע"ב. וכן מוכח בירושלמי פי"א ה"א, י"ג ע"א, בברייתא דשמואל. והשיבוש שלפנינו מקורו בראשי תיבות שנשתבשו, שהיה כתוב: הזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע וכו', וקרא הסופר: הזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע וכו'. וכן כותב הרא"ש בשו"ת שלו כלל מ"ה סי' ב': ורי"ש כותבין גג שלה קצר, עד שנקראת במקום אחר כמין יו"ד.1עיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 124, שם, עמ' 153–154, ועוד.
ואנו מציעים להגיה כאן בתוספתא מפני שאנו הולכים אחרי רוב הנוסחאות, אבל לא נגענו בפנים הנוסח, מפני שאפשר ואפשר שהנוסחאות הוגהו על פי הבבלי והירושלמי, והנכון כלפנינו. וכן שנינו במשנתנו פי"א מ"א: הזורק וכו' מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרים, ונתבאר בשני התלמודים שהחכמים סוברים קלוטה לאו כמי שהונחה דמי, ואפילו זרק למטה מעשרה טפחים פוטרים החכמים, מפני שאין כאן הנחה ברשות הרבים (ועיין במשנה ב' שם, וברש"י צ"ו א'), ומשום מעביר בר"ה אין כאן, אם במקום שזרק אין ר"ה רחב ד' אמות,2עיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 3–4, ד"ה ומבואות המפולשין. ומפרשת כאן התוספתא שאם העקירה והנחה בתוך ד' אמות של רשות הרבים פטור, כשיטת החכמים, אבל אם הן מחוץ לד' אמות, חייב משום מעביר ד' אמות ברשות הרבים, אעפ"י שעקירה והנחה היו ברשות היחיד. וכן מפורש במאירי צ"ז ב': אין צריך לומר בזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, שאם היה ברשות הרבים שבאמצע ד' אמות חייב. ועיין היטב מ"ש הגר"מ זעמבא בספרו תוצאות חיים סי' ג', אות ב' ואילך, ומש"ש בסי' א' אות ג' (בעניין העברה). ולגירסא זו הלשון שבסיפא, וכן הבבא שלהלן (שתי סרטאות וכו'), מתפרשת בנקל.
1-2. בתוך ארבע אמות פטור, חוץ לארבע אמות חייב. לפי גירסת רוב הנוסחאות פירושו שאם אין ד' אמות בצרוף של שתי רשויות הרבים פטור, מפני שקלוטה לאו כמי שהונחה דמי3ואין כאן הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד. (וכחכמים של משנתנו הנ"ל), ואם יש בין שתיהן ד' אמות חייב מפני שרשויות מצטרפות,4עיין בר"ח צ"ח ב' וברשב"א צ"ה א' (בשם רב האיי), ומ"ש בשו"ת אבני נזר או"ח סי' רמ"א. וכמבואר בבבלי, ועיין בירושלמי הנ"ל.5הפירוש בירושלמי אינו בטוח. ולפי הפירוש השני שבק"ע (ד"ה ורשות היחיד באמצע) סוברת הברייתא של שמואל שאין השטח של רשות הרבים הראשונה מצטרף לשנייה, ואינו חייב אלא אם יש ד' אמות ברשות הרבים השנייה, וקמ"ל שאעפ"י שרשות היחיד מפסיקה בין עקירה והנחה ומבטלת את הצרוף של השטחים, מ"מ חייב על השנייה אם עבר שם ד' אמות רצופות. והמשך לשון הירושלמי מסייע לפירוש זה, עיי"ש. ועיין במאירי שם צ"ז ב', ומ"ש במרכבת המשנה פי"ג מה' שבת הי"ז ובתוצאות חיים הנ"ל סי' ו', אות ג'. והגירסא שלפנינו בתוספתא נתפרשה לעיל בסמוך.
2-3. שתי סרטאות זו על גבי זו זרק מן העליונה לתחתונה וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ל: זרק מן התחתונה לעליונה תוך ארבע אמות פטור, חוץ לארבע אמות חייב. ובכי"ע חסרה בבא זו. ולפי הגירסא שלפנינו ברישא של התוספתא בבא זו מתפרשת כפשוטה, ששתי רשויות (סתם סרטא היא רשות הרבים, עיין לעיל פ"א ה"ב) חלוקות (כגון שאחת גבוהה מחברתה י' טפחים) מצטרפות לשעור ד' אמות. אבל לפי גירסת רוב הנוסחאות ברישא בבא שאינה צריכה היא, שהרי אם שתי רשויות מצטרפות בהפסק רשות היחיד, קל וחומר כשאין רשות היחיד ביניהן, כפי שהעירו המפרשים. ושמא פירושו שאעפ"י שהחפץ עבר כאן למעלה מעשרה טפחים (כשזרק מן התחתונה לעליונה, או להפך), מ"מ מצטרף מה שתחתיו לד' אמות, כמפורש בירושלמי כאן פי"א ה"א, י"ג ע"א: היה עומד בר"ה וזרק למעלה מעשרה רואין שאם תפול,6עיין בס' ניר לירושלמי שנתקשה למה האריך הירושלמי בלשונו, ולא אמר כעין לשון הבבלי (ח' סע"ב): הזורק מתחילת ארבע לסוף ארבע דרך למעלה מעשרה חייב (עיי"ש ברש"י. אבל עיין בתוספות שם ובהשגות הראב"ד פי"ב מה' שבת הי"ד, אבל הדין דין אמת לכל השיטות), עיי"ש. אם נחה בתוך ארבע אמות (כלומר, ממקום שזרק) פטור, ואם לאו חייב. והקשו שם מברייתא דשמואל (שהיא מעין הרישא שלנו) שמוכח משם שאין רשות היחיד מצטרפת לד' אמות, ותירצו: תמן שאם תפול קרקע שתחתיה רשות היחיד, ברם הכא שאם תפול קרקע שתחתיה רשות הרבים. ולפיכך אפילו עבר דרך מקום פטור (למעלה מעשרה) מצטרף מה שלמטה לתוך ד' אמות. ועיין בבלי צ"ט ב' ובתוספות שם ד"ה או ובתוספות ו' א' ד"ה התם.
3. לתוך ארבע אמות פטור. כלומר, אם נחה בתוך ארבע אמות ממקום שזרק פטור, אפילו אם החפץ עשה באויר באלכסון יותר מד אמות, עיין בס' ניר לירושלמי הנ"ל.
3-4. זרק מן האסרטא לדיר ולסהר וכו'. כלומר שזרק מן האסרטא, שהיא רשות הרבים, לרשות היחיד, אעפ"י שהרשות היחיד הוא בכרמלית, והחפץ עבר מרשות הרבים לרשות היחיד דרך כרמלית, חייב, כאילו הוציא מרשות הרבים לרשות היחיד בלי הפסק ביניהן.
ובירושלמי פ"א ה"א, ב' ע"ג: היה עומד בר"ה וזרק לדיר, או לסהר, דרך כרמלית חייב. ואם הוציא פטור (מפני שמהלך כמניח). והרישא היא בתוכנה כמו הברייתא שלנו. ועיין מש"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 9.
4. אפי' הן בבקעה וכו'. סתם בקעה היא כרמלית, עיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 7, ד"ה והבקעה.
5. הזורק מן החנות דרך סטיו לפלטיא חייב. כ"ה בכי"ל, אלא ששם בטעות: ופלטיא (ופלטא?) במקום: "לפלטיא". ובכי"ו וכן בד: פטור. ובכי"ע יש כאן השמטה ע"י הדומות, וצ"ל שם: לפלטיא [חייב. מן החנות לסטיו ומסטיו לפלטיא] פטור. ופירושו כמו ברישא, והיינו הזורק מתוך רשות היחיד דרך כרמלית7עיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 8, ד"ה והאסטוניות. לרחבה גדולה,8עיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 3. שהיא רשות הרבים, חייב כברישא. ועיין בבבלי ה' ב', ו' א', צ"א ב'.
מן החנות לסטיו וכו'. כלומר, שהחפץ נח לרגע בסטיו, ומשם הוצא לפלטיא פטור, מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת, עיין במשנתנו פ"י מ"ב ובירושלמי ובבבלי הנ"ל.
5-6. ומסטיו לפלטיא פטור. כ"ה ("פטור") בכי"ל. ובכי"ו וכן בד בטעות: חייב. ועיין מ"ש לעיל, שו' 5, על גירסת כי"ע.