55. פותקין מים לגנה וכו'. בירושלמי (פ"א ה"ה, ג' סע"ד) ברור שבזה אף ב"ש מודים, וכן סובר רב יוסף בבבלי י"ח א', ועיין בה"ג ד"ב, עמ' 81. אבל מדברי רבה אפשר אולי להסיק שהוא סובר שברייתא זו ב"ה היא, עיין בראשונים שם. ועיין מ"ש הר"ל גינצבורג הנ"ל (לעיל שו' 43–44 ד"ה ברם).
ובמכילתא דרשב"י:76שמות כ', ט', הוצ' אפשטין-מלמד, עמ' 149. ואין פותקין מים לגנות אלא כדי שתתמלא מבעוד יום, והעתקנוה לעיל, שו' 43–44, ד"ה ברם. והגאון77הקדם של מרקון ח"א, עמ' 127; שני קטעים נגד קראיים, סוף עמ' י"א שצוינו לעיל הערה 64. מעתיק בשם הקראים, שאמרו בשם חז"ל: אין שולחין78אפשר שכן היתה לפניהם הגירסא במכילתא דרשב"י, ובעל מה"ג ניסח ע"פ לשון הברייתא בגמרא. והלשון "פותקין" יותר מדוייק, ופירושו שעושה נקב בסכר המים, והם הולכים לאט ומשקין את הגנה, או שעושין צינור קטן משפת המעיין, והמים הולכים לגינה, כפירש"י. ושמא תרגמו הקראים "פותקין מים"-שולחין (או: משלחין, כגירסא שב"הקדם") מים, כלשון המקרא שהיו רגילים בו. מים לגינה ערב שבת עם חשכה.79כ"ה בהקדם הנ"ל. ובשני קטעים הנ"ל מוסיף: והיא מתמלאת והולכת כל השבת כלה. ויש שם השמטה ע"י הדומות, וצ"ל: עם חשכה [ובתוספה אמרו פותקין מים לגנה ערב יום שבת עם חשיכה] והיא מתמלאת והולכת וכו', כמו שהוא בהקדם הנ"ל. וכבר אמרנו לעיל שו' 45–46, ד"ה שטוענין, שהם כיוונו למכילתא דרשב"י שהיתה מצויה בידיהם. והגאון מביא את הברייתא של הבבלי בשם תוספה.
56. נותנין קילור לעין וכו'. עיין בתוספ' י"ח א' ד"ה ומתרפאת וברא"ש סי' ל"ג, ובב"י טאו"ח סי' שכ"ח. ומסתבר פירוש התוספות שבחולה עסיקינן כאן שנותן משחת העינים80עיין מ"ש לעיל ח"א, סוף עמ' 204. לרפואה, ויגיד עליו רעו: ואספלנית למכה.
ואספלנית למכה. וכ"ה בבבלי י"ח א'. ובירושלמי (פ"א ה"ה, ג' סע"ד): נותנין רטייה וכו'. ואספלונית היא תחבושת של חלב ושעוה, ורטייה היא בסממנים של רפואות, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 663. ובתנחומא בשלח סי' כ"ד: כך שנו רבותינו אסור ליתן אספלנית על גבי המכה בשבת לכתחילה, אבל אם נתן מערב שבת מותר.
58. על גבי גחלים וכו'. בירושלמי ובבבלי הנ"ל: תחת הכלים. ועיין בבבלי י"ח רע"ב.
59. ואין נותנין חטים וכו'. וכ"ה בירושלמי ("אין") ובבבלי בכי"י ובראשונים (עיין דק"ס). ופירשו בירושלמי: מפני שהן משמיעות את הקול. וכן פירשה רבה בבבלי י"ח א'. ולפ"ז הלכה זו אף לב"ה. ועיין בדברי ר' יוסי בירושלמי שם, ומ"ש באו"ש פ"ה מה' שבת סהי"ג. ולפי ר' יוסי בר' בון שם אסור מפני שהוא שכח ותוקע את היתד. אבל רב יוסף פירש בבבלי שם שמחמת שביתת כלים אתינן עלה, והמסקנא שם שב"ש היא. והפוסקים שפסקו כרב יוסף התירו אף בנתינת חטים לריחים של מים, עיין ברי"ף פ"א סי' רצ"ג, בבעל המאור ובמלחמות שם. ועיין ר"מ, רפ"ג מה' שבת ומ"ש בס' הבתים כת"י הובא בריש ס' מעשה רוקח ובשו"ת הר"מ ד' ליפסיאה, נ"ד סע"ב. ובה"ג ד"ב, עמ' 81: ואין נותנין חיטין וכו' דברי בית שמאי, ובית הילל מתירין. ועיין אוה"ג כאן I, עמ' 12, ובס' העתים, סוף עמ' 9 ואילך, ובמדרש שכל טוב בשלח, עמ' 253. אבל בה"ג ד"ו, ט"ז ע"ד, בס' והזהיר בשלח, י"ד ע"א, ובר"ח כאן ועוד פסקו שאין נותנין חטין וכו', והוא מפני שאף ב"ה מודים בזה, מפני שמשמיעות את הקול. וכן משמע ממכילתא דרשב"י, עמ' 149, והעתקנוה למעלה, שו' 43–44, ד"ה ברם.
לרחים של מים וכו'. אבל ברחים של בהמה או של יד אסור מדאורייתא מפני שביתת בהמתו ועבדו (רש"י). ובירושלמי: אלא כדי שיטחנו כל צורכן מבעוד יום. ובבבלי: אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום.