אמ' ר' שמעון בן לעזר וכו'. בחי' הרשב"א י"ג א' מעתיק בשם התוספתא כגירסתינו (בערך), ושלא כגי' כי"ע.
32-33. בוא וראה עד היכן פרצה טהרה וכו'. בירושלמי מבאר את המלה "פרצה" מלשון הכתוב (דה"א ד', ל"ח) ובית אבותיהם פרצו לרוב, כלומר נתפשטה טהרה וכו'. וכנראה שצדק הרז"ו רבינוביץ שהסיק (שערי תורה א"י, עמ' 28 ואילך) שאין באור זה מגוף הירושלמי,41אעפ"י שכן היה כבר בירושלמי לפני רבינו נסים, עיין בס' המפתח כאן במקומו. שהרי מלה זו מצויה אף בחומש (עיין רש"י כאן י"ג א'), ולמה הביאוה מדברי הימים.
33. שלא גזרו הראשונים וכו'. וכ"ה בד, בכי"ל, ברשב"א הנ"ל ובירושלמי. ובכי"ע: לא הורו הראשונים וכו', ובבבלי: שלא שנינו וכו'. וכנראה שהנכון כלפנינו, ועל אכילת טהור עם נדה לא גזרו, אבל גזרו על אכילת זב עם זבה, עיין מ"ש להלן שו' 35, ד"ה שב"ש.
לא יאכל טהור עם הנדה וכו'. בירושלמי: שלא יאכל טהור עם הטמא. וכ"ה בבבלי בכי"מ, וצ"ל: עם הטמא' (=הטמאה). וגירסתינו יותר מדוייקת, שהרי אף מצורעת טמאה היא, ואין כאן הרגל עבירה, אבל ברור שטמאה שבבבלי פירושה נדה.42ועיין בתוספ' רי"ד במקומו, ומשמע שם שכן גרס גם בבבלי. ור"ש בן אלעזר מעיר שבמשנתנו (פ"א מ"ג) לא הזהירו אלא שלא יאכל זב עם הזבה (מפני שאף הוא טמא), אבל לא היה צורך כלל לומר שלא יאכל טהור עם נדה מפני הרגל עבירה, משום שבין כך לא היה טהור אוכל עם הנדה, שלא תטמא את מאכלו. והיתה טהרה קשה עליהם כעריות.
33-34. שהראשונים לא היו אוכלין וכו'. בבא זו ליתא בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ומלשון זו משמע שלא היו אוכלין עם הנדות אפילו על שולחן אחד, שהרי בקערה אחת אפילו בימי האחרונים לא היה טהור אוכל בקערה אחת עם טמא זיבה (עיין ירושלמי מע"ש ספ"ב, נ"ג ע"ד), שמטמא את המאכל בהיסט, וחבר טהור לא היה אוכל אוכלים טמאים אפילו בזמן התנאים האחרונים, וממילא אף הם לא היו אוכלים בקערה אחת עם הנדה, שהיא מטמאה ודאי את המאכל שבקערה. ובעל כרחנו הכוונה היא שהראשונים לא אכלו עם נדה אפילו על שולחן אחד, מחשש שמא תגע ותטמא את המאכל, ומכאן שאותו מנהג שהעבירו אף על זב וזבה (ששניהם טמאים) כוונתו שלא יאכלו שניהם אפילו על שלחן אחד מפני הרגל עברה, כמו שטען בתוספ' רי"ד במקומו.
וכן פסקו הגאונים (שאילתות אחרי סי' צ"ו: בה"ג ה' נדה, ד"ו פ"ה רע"ד: ד"ב, עמ' 627; הלכות פסוקות, עמ' קל"ז) וכמה מן הראשונים (עיין בהעמק שאלה שם) שאסור לאכול עם הנדה על שלחן אחד. אבל בס' הפרדס לרש"י (ה' נדה ג' ע"ב; הוצ' הרח"י עהרענרייך, עמ' ג') שרמז לו בתוספ' רי"ד הנ"ל: אבל מחמירין אנו על עצמינו ואין אנו אוכלין עמה בקערה וכו', ומוכח מדבריו שעל שולחן אחד מותר. ועיין במאירי כאן ובר"מ פי"א מה' איסורי ביאה הי"ח ובהשגות שם.