63-64. אמ' ר' לעזר בי ר' צדוק מודין בית שמיי ובית הלל בערל זכר שמקבל הזאה ואוכל. וכ"ה בד, אלא ששם: בערל זר וכו'. ובכי"ע: א' ר' יוסי בר' יהודה לא נחלקו בית שמאי ובית הילל על ערל זר שמקבל עליו הזאה ואוכל. ובכי"ל: אמ"ר יוסי מודין בית שמאי לבית (צ"ל: ובית) הלל בערל זר שמקבל הזייה ואוכל. ובבבלי צ"ב א': אמר ר' שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על ערל ישראל שטובל ואוכל את פסחו לערב. והגירסא שלפנינו "ערל זכר" נכונה, והוא לשון המקרא בבראשית י"ז, י"ד, והכוונה לערל ישראל, כמפורש בבבלי.
ובמשנתנו ספ"ח: גר שנתגייר בערב פסח. בית שמאי אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב. ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. ופירשו בבבלי צ"ב א' שלא אמרו בית הלל אלא משום גזירה שלא יאמר אח"כ כשיטמא בטומאת מת, מי לא טבלתי אחר הגירות ואכלתי בלי הזייה, עכשיו נמי כן, ולא ידע שמתחילה היה גוי, וגוי אינו מיטמא, והביאו ראייה מן הברייתא שלנו. אבל בירושלמי פ"ח ה"ח, ל"ו ע"ב: מה טעמון דבית שמאי אתם ושביכם (במדבר ל"א, י"ט), מה אתם לא נטמאתם עד שנכנסתם לברית, אף שביכם לא נטמא עד שנכנסו לברית. מה טעמ' דבית הלל. אתם ושביכם. מה אתם טעונים הזייה בשלישי ובשביעי, אף שביכם טעונין הזייה בשלישי ובשביעי, והכוונה שאף התינוקות שהטבילון לשם שפחות (עיין להלן) חלה עליהן טומאה למפרע, וצריכות הזייה, כאילו פרשו מן הקבר.33ולא משום שהגיות עצמה טומאה היא שמזקיקה הזייה, שאין הזייה אלא בטומאת מת. וכן משמע מפשוטו של מקרא: וכל נגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי אתם ושביכם, כלומר, אתם ושביכם משום טומאת מת, עיין מ"ש להלן בפנים בשם ספרי זוטא. עיין מ"ש להלן.
ובספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 506, רמזתי לספרי זוטא חקת י"ט, י':34נתפרסם מן הגניזה בתרביץ ש"א ס"א, עמ' 60, ובהוצ' הורביץ, עמ' 305. א' ר' ליעזר בן יעקב וכו' בני ישראל מקבלין הזיה, אין הגוים מקבלין הזיה.35כלומר, אינם צריכים הזייה, מפני שגוי אינו נטמא. א' לו ר' מאיר והלא כבר נאמר תתחטאו [אתם] ושביכם.36דברי ר' מאיר לכאורה אינם מובנים כלל, וכי עלה על דעתו שגוי מיטמא בטומאת מת וטהר בהזיית אפר פרה. ואם כוונתו שהגוי צריך הזייה אחרי הגירות, מפני שטהר מגיותו שהיא עצמה טומאה, הרי אין לו עניין כלל לדברי ר' אליעזר בן יעקב. ובעל כרחינו אנו אומרים שר' מאיר פירש שמזין על התינוקות (ששבו לשם שפחות) אחרי טבילתן, משום שניטמאו בחללים, דומיא ד"אתם", ומכאן שהגוי מזין עליו לכשיתגייר, מפני טומאת מת שעליו, כשיטת הירושלמי. אמר לו, רבי,37בילקוט ובמדרש הגדול חסרה המלה "רבי", וכנראה שזו היא הגירסא הנכונה, ור' אליעזר בן יעקב השני, שהיח חברו של ר' מאיר (עיין ב"ר פס"א, ג', עמ' 660, ירושלמי חגיגה פ"ג ה"א, ע"ח ע"ד ועוד) לא היה קורא לו "רבי", אבל מן הסדר במקורות (הנ"ל) משמע שהיה צעיר מר' מאיר. בוודי שאמרתה, אלא שהינחתה שם דבר אחד, ואנו צריכים לו, אתם ושביכם, מה אתם בני ברית מקבלים הזיה, אף השבויה כשתבוא לברית, ותיטמא תהי מקבלת הזיה. ומיכן שר' מאיר סובר שגוי שנטמא, לכשיתגייר מזין עליו, אעפ"י שבגיותו אין מקבל טומאה, כבית הלל בירושלמי הנ"ל. ומכיוון שכל הגוים הם בחזקת טמאי מתים,38שהרי לא יתכן שלא נטמאו במת גוי. ועיין בבלי יבמות ס"א א'. הרי כל גר שנתגייר צריך הזאה. ואעפ"י שאמרו אח"כ בירושלמי שדרשה זו אינה מחוורת, מ"מ טעם הירושלמי לא בטל, וטעם הגזירה לא נזכר שם כלל, והכוונה שהדרשה כוחה ככל אסמכתא דרבנן. ועיין מ"ש להלן, שו' 66, ד"ה אחד נכרי.
ולפיכך מפרשת הברייתא כאן שלא אמרו בית הלל את דבריהם אלא בגוי, שהוא בחזקת טמא מת, ואינו מקבל הזייה בגיותו ומזין עליו מיד לאחר גירות משום הטומאה שעליו, אבל ערל ישראל טמא מת מזין עליו כשהוא ערל,39עיין ירושלמי כאן ספ"ח, ל"ו ע"ב, נזיר פ"ח סה"א, נ"ז ע"א (וכצ"ל גם בפסחים), ובבלי יבמות ע"ב ב'. ובשביעי שלו טובל ואוכל בפסח מיד. ומכאן לשון הברייתא בבבלי הנ"ל: על ערל ישראל שטובל ואוכל, משום שבטמא מת עסיקינן, עיין בתוספות שם ד"ה אבל, בתוספות הר"ש משנץ שם ומ"ש בזהב שבא שם, שנ"ד ע"א ואילך. ועיין גם בגליוני הש"ס לר"י ענגיל שם. וכבר ראה בהר המריה על הר"מ פ"ו מה' קרבן פסח ה"ז אות י"ח שהטבילה שבבבלי מתבארת ע"פ לשון התוספתא כאן.
ועיין בפרקי דר"א פכ"ט (בהוצאות הישנות, ונשמט בהוצ' הרד"ל, ס"ד ע"ב), אבל אין למדין מן האגדות.
64-65. על מה נחלקו על ערל גוי שבית שמיי או' טובל ואוכל את פסחו וכו'. משנתנו ספ"ח, עדיות פ"ה סמ"ב (כר' יוסי).
65-66. כפורש מן הקבר. וכל זמן שהוא ערל אינו מקבל הזייה, כזה שעומד בבית הקברות, ועכשיו צריך הזייה. ועיין מ"ש להלן, שו' 66–67, סד"ה ר' ליעזר בן יעקב.
66. אחד נכרי שמל ואחת שפחה שטבלה. נראה שיש כאן רמז לדרשה שבספרי זוטא וירושלמי הנ"ל, שבית הלל למדים כן מן הפסוק "אתם ושביכם", והשבויה שם היתה רק שפחה שטבלה (שהרי את כל הזכרים הרגו), וכדברי החכמים בירושלמי בכורים פ"א ה"ה, ס"ד ע"א (ומקבילה) והבבלי ביבמות ס' ב' (ומקבילות): החיו לכם לעבדים ("לעבדים" לאו דווקא, שהרי לא היו שם זכרים) ולשפחות. ודרשו מה אתם בני ברית טעונים הזייה אחרי המלחמה (עיין בירושלמי הנ"ל), אף שביכם בני ברית,40עיין ספרי במדבר פי' קנ"ז, עמ' 212, ספרי זוטא הנ"ל בפנים, ולהלן שם ל"א, י"ט, עמ' 329, וב"ה לא פירשו "לכשיטמא", אלא כר' מאיר בספרי זוטא הנ"ל. כלומר, עבדים ושפחות כשהם נעשים בני ברית (עיין בבלי ב"ק ט"ו רע"א) צריכים הזייה אחרי המלחמה. ועיין היטב בבבלי נזיר ס"א ב'. ולפיכך כל גוי וגויה, שהם בחזקת טמאי מת, צריכים הזייה, והפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. ועיין היטב בר"מ פ"ו מה' קרבן פסח ה"ז, ולטעמו יש חלוק בין גר לגיורת, והוא פסק כבבלי שאינה אלא משום גזירה.41ואפשר שהר"מ יעמיד את הברייתא שלנו כמ"ד שנשים אפילו בראשון רשות, עיין להלן פ"ח ה"י.
66-67. ר' ליעזר בן יעקב או' אצטדריוטות ושומרי צירין היו בירושלם שטובלין ואוכלין פסחיהן לערב. וכ"ה הגירסא ("צירין") גם בד ובכי"ל (צירים), ובירושלמי שנביא להלן. ובכי"ע בטעות: צורים. ובירושלמי ספ"ח, ל"ו ע"ב, נזיר פ"ח סה"א, נ"ז ע"א: תני (כ"ה בנזיר, ובפסחים: ותני כן) ר' אליעזר בן יעקב אומר איסטרטיות ושומרי צירים היו בירושלים (בפסחים: איסרטיוטות היו שומרי צירין בירושלם) וטבלו ואכלו פסחיהן לערב. וקרוב לוודאי שהאיסטרטיוטות (στρατιώται) היו רומאים, כשם שהיו שומרי הצירים42השוה "שומרי הסף" שבמקרא. (φύλακες κατὰ τὰς θύρας), שהרי ידוע כמה הקפידו הרומאים על השמירה בירושלים בפרוס הפסח, ורבים מהם היו מתגיירים סמוך לפסח, כדי ליטול חלק בפסחים, ולא הוזקקו להזאת שלישי ושביעי. וכבר הראינו לעיל, שו' 63–64, ד"ה ובספרי, שר' אליעזר בן יעקב דורש בספרי זוטא, עמ' 305 (וכ"ה סתם להלן שם, עמ' 329): אף השבוייה כשתבוא לברית ותטמא תהא מקבלת הזייה, כלומר, דווקא כשתטמא אח"כ צריכה הזייה, אבל לפני שתטמא אינה צריכה הזייה, והוא כדרשת בית שמאי בירושלמי, שלא כר' מאיר שם שסובר כבית הלל. וכן תפסו בירושלמי חגיגה פ"א ה"א, ע"ו ע"א, כדבר פשוט שגר שנתגייר נכנס לעזרה מיד, עיי"ש.
אבל בירושלמי פסחים ספ"ח גורס: ותני כן ר' אליעזר בן יעקב אומר וכו', ולפי גירסא זו הדברים מודבקים למעלה, שישראל ערל מקבל הזייה, עיי"ש. אבל אין ספק שהנכון הוא בנזיר הנ"ל שגרסו שם: תני ר' אליעזר וכו', והברייתא נסמכה למשנתנו, וכב"ש, וכן פירש בק"ע בנזיר ובשי"ק כאן ד"ה איסרטיוטות, ושלא כפ"מ שם וכק"ע בפירושו ופ"מ כאן. ועיין כריתות פ"ב מ"א, ובבבלי שם ח' ב' ומ"ש באור שמח רפ"א מה' מחוסרי כפרה ובמשך חכמה בהעלותך, קל"ג ע"ג, ד"ה ויתכן. וכנראה שר"א בן יעקב במשנת בריתות שם הוא הראשון, ולפנינו הרי הוא בעל מחלוקתו של ר' מאיר.