44-45. פסח כשר חייבין עליו משום שבירת עצם, פסח פסול אין חייבין עליו וכו'. במשנתנו פ"ז מי"א: השובר את העצם בפסח הטהור הרי זה לוקה וכו' והשובר בטמא אינו לוקה וכו'. ובפירוש ר' מיוחס לשמות:30הצופה ההגרי חי"ג, ריש עמ' 30. בו בטהור הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם, ולא בטמא, והוא ששנינו אבל המותיר בטהור וכו'. וכן במכילתא דרשב"י בא י"ב, מ"ו, עמ' 36: ועצם לא תשברו בו בטהור ולא בטמא. ובספרי זוטא בהעלותך ט', י"ב, עמ' 260: לא תשברו בו פרט לטמא, פרט ליוצא ולנותר. ר' יהודה אומר בו למעט שאר כל הפסולין. ופירש בזית רענן שר' יהודה בא למעט את שהיה לו שעת הכושר. וכבר העיר הורוביץ במקומו שלהלן שם, קרח י"ח, י', עמ' 294, אי אפשר לפרש כן. וכנראה שכוונת ר' יהודה למעט שאר פסולים שלא מנה הת"ק, כגון שנפסל בהיסח הדעת, וכדומה. ובפסח אפשר לפרש שהכוונה לפסח מבושל, והוא סובר שאפילו היה לו שעת הכושר ונפסל, אין בו משום שבירת העצם. ועיין בבלי ע' א', פ"ג א', צ"ו א' ומ"ש להלן.
ובבבלי פ"ד א': בו בכשר ולא בפסול. ר' אומר בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו, כל הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם, ושאין ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם. מאי בינייהו? א"ר ירמיה פסח הבא בטומאה איכא בינייהו, למ"ד כשר, האי פסול הוא,31פירש"י: שנעשה בפסול, דטומאה דחויה היא בצבור, אלא שכאן גזירת הכתוב היא לפוטרן בו. למ"ד ראוי לאכילה האי נמי ראוי לאכילה וכו'. ועיי"ש בהמשך הסוגיא ובדק"ס שם, עמ' 254, הערה ג'-ד', ובתוספ' ובתוספ' הר"ש שם ד"ה ה"ג, במהרש"א שם, ובמאירי פ"ד סע"א ד"ה כבר. ומלשון המשנה שנקטה: בפסח הטהור וכו' בטמא, משמע שאפילו בטומאה בציבור פטור בשבירת העצם, ולפיכך לא שנתה: בכשר וכו' בפסול, משום שהייתי מחייב לפ"ז השובר בפסח הבא בטומאת ציבור, משום שטומאה הותרה בציבור, והפסח כשר. ומלמדת המשנה שטומאה דחויה בציבור, והוא הדין לשאר פסולים.
45. ר' יעקב או' היתה לו שעת כושר ונפסל חייבין וכו'. ירושלמי פ"ז ה"ט, ל"ה ע"א, בבלי פ"ג א' (ושם נשנו גם דברי ר' שמעון), ועיי"ש פ"ד ב'. ומחלוקת כזו בין ר' יעקב ור' שמעון גם להלן זבחים פ"י ה"ט והי"א, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 212. ושעת הכושר נתבאר במשנת זבחים פי"א מ"ב.
48-49. אפי' לא נפסל בו אלא אבר אחד בלבד אין חייבין עליו משם שבירת העצם. כלומר, על אותו אבר, וכן מפורש בכי"ע. ולפי הגירסא בתוספתא הכוונה היא שאפילו כל הפסח כשר, ואבר אחד ממנו פסול, אין חייבין על אותו אבר, והדרש בכשר ולא בפסול, מתייחס לכל אבר ואבר, כמו שפירש לנכון באו"ש פ"י מה' קרבן פסח ה"ו, עיי"ש מה שפירש בבבלי. ובבבלי פ"ד ב': אבר שיצא מקצתו ושברו אין בו משום שבירת העצם. ולפי גירסא זו אינו עובר אם שובר את מקצתו שיצא, אפילו אם שאר האבר שלא יצא מתבקע ע"י השבירה, ובא לחלוק על משנתנו פ"ז מי"ב ששנתה: אבר שיצא מקצתו חותך עד שהוא מגיע לעצם וקולף וכו', ומכאן שאם יצא מקצת אבר, חייב עליו בשבירת העצם.
ולא עוד שלפי הגירסא בבבלי מדבר ר' ישמעאל בן ר' יוחנן ב"ב באבר שיצא בערב הפסח מחוץ לירושלים, וכן פירשו רבינו חננאל (פ"ה א') ורש"י (פ"ד ב') את משנתנו הנ"ל, וכן מפורש בתו"כ צו פרש' ט' ה"ז, ל"ז ע"ג: מיכן אמרו אבר שיצא חוץ לחומה בפסחים (עיי"ש בר"ח פ"ה סע"א) וכו', ולפי פשוטו "חוץ לחומה" בוודאי פירושו שיצא חוץ לחומת ירושלים, והכוונה לערב הפסח שעדיין אין עליו לאו בהוצאה מחוץ לחבורה, עיין להלן, שו' 56, וכמשנתנו פ"ז מ"ט, עיי"ש בתיו"ט. וכבר הראה במנחת חינוך מצוה ט"ו שדין יציאת מקצת אבר אינה שייכת בהוצאה מן החבורה, מפני שכל זמן שלא יצא כולו אין כאן הוצאה כדין שבת, עיין בבלי פ"ה ב' ובתוספות זבחים ק"ד ב' ד"ה שיצא.
אבל הר"מ בפיה"מ ושאר מפרשים פירשו את משנתנו פ"ז מי"ב במקצת אבר שיצא מן החבורה, ופירש בצל"ח פ"ה סע"ב, שדווקא לעניין מלקות הצריכו הוצאה כהוצאת שבת, אבל לעניין איסור האבר אין הבדל, משום שנאמר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, כיון שיצא בשר מחוץ למחיצתו נאסר. ויפה טען במנחת חינוך הנ"ל שפסוק זה אינו אוסר בלי הנחה אלא יוצא בבשר קדשי קדשים וקדשים קלים,32ואף שבמכילתא דרשב"י משפטים כ"ב, ל', עמ' 214, למדו מפסוק זה אף פסח שיצא מחוץ לחבורה שהיא בלא תעשה על אכילתו (וכ"ה בפיה"מ להר"מ למשנתנו פ"ז מי"ב, בסה"מ ל"ת קפ"א, ובחיבורו פ"ט מה' קרבן פסח ה"ב) מ"מ אפשר לומר שבכל אחד איסור טריפה הוא כדינו, ובפסח שיצא מחוץ לחבורה לא נאסר הבשר אלא אם כן הניח. והוא הדין אם אנו למדים מן הפסוק לא תאכל באש ישרף, ודורשין "כל שטעון שריפה בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו" (תו"כ פרש' צו פ"ח ה"ז, ל"ג סע"ב. ועיין בבלי כאן כ"ד א' ומקבילות), אף כאן אינו חייב בכל אחד ואחד אלא כדינו. בדם במכילתא בא פט"ו, עמ' 55, מוכח שדין פסול פסח מחוץ לחבורה כדין שלמים מחוץ לחומה, כדברי הצל"ח שהבאנו בפנים. וכנראה שהר"מ סמך על המכילתא, ולפיכך פירש את משנתנו ביוצא מחוץ לחבורה. (זבחים פ"ב ב') שלא נזכרה בהם הוצאה, אלא "במקום קדוש" לקדשי קדשים, ו"במקום טהור" לקדשים קלים (עיי"ש נ"ה א'), אבל בפסח מחוץ לחבורה הרי נאמר בפירוש "הוצאה", ודינו כדין פרים הנשרפים לעניין טומאה, וכל זמן שלא הוציא את כל האבר מן החבורה אין האבר נפסל. וכדבריו מצאתי מפורש בסדר מהלכות פסח בקצרה בבבלי נ"ז ב': ובשר הפסח שהוציאו בעקירה והנחה וכו' נאסר באכילה. ומכאן שבלי הנחה מותר. ברם כשהוציא בערב הפסח מחוץ לירושלים, דין הפסח כשאר קדשים קלים, ואפילו אם הוציא מקצת אבר נפסל הבשר, וכמפורש במשנתנו לפי הגירסא בתו"כ הנ"ל. ולפי גירסת התוספתא כאן, שלא הזכירה "מקצת אבר", הרי מסתבר שמדברים כאן באבר שלם שיצא מחוץ לחבורה, ונפסל מפני שיצא כולו. ואין כאן גם חשש של טומאת הטהור מן הטמא, עיין ירושלמי פ"ז הי"א, ל"ה ע"ב, בבלי פ"ה א', שהרי כאן אפשר לפרש בשנחתך כל האבר ואח"כ יצא.