30. שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידן, או שנטמאו, הרי זה חייב. במשנתנו ספ"ו: פטור, מפני ששחט ברשות. ופירשו המפרשים שהברייתא שלנו היא כר' אליעזר במשנתנו שמחייב אפילו בטועה בדבר מצוה, ועיין בתוספות ע"ג א' ד"ה שחטו, ובבבלי ע"ג ב'. ובאו"ש פ"ד מה' ק"פ ה"ג פירש שהברייתא מדברת בשנודע לו לפני שחיטה, דוגמת הברייתא שלהלן פ"ו, שו' 37, שפירשה בעל ח"ד12ע"פ התוספות ע"ג ב' ד"ה בדם. ובאמת אין מדברי התוספות שום הוכחה שהם פירשו את הברייתא בנודע לו לפני שחיטה, והכוונה שם שמשכו את ידיהם, או נטמאו וכו' לפני שחיטה, אפילו נודע לו לאחר שחיטה. וכן הבין את דבריהם במרכבת המשנה ח"ג פט"ו מה' פסולי המוקדשין הי"ב. שנודע לו לפני שחיטה. אבל הפירוש ההוא קשה מאד, שהרי בבבלי ע"ג סע"א מפורש: שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם או שנטמאו פטור, מפני ששחט ברשות (עיין דק"ס ור"ח ע"ג ב'), ותני עלה בחול כי האי גוונא ישרף מיד, ומוכח שאף בשחט ברשות, שלא נודע לו בשעת שחיטה, ישרף מיד. ומחוורתא שהת"ק סובר שכל שנטמאו הבעלים או משכו את ידם לפני השחיטה פסול גוף הוא, ונשרף מיד. ומה שאמרו להלן בבבלי שם: בדם ובבעלים תעובר צורתו, הוא שנטמאו הבעלים, או מתו אחר שחיטה, ולפני הזריקה, עיין בבלי פ"ב ב', ומ"ש להלן פ"ו, שו' 38–39, ד"ה ובמשנתנו. וזהו הפירוש גם בדברי התוספות הנ"ל. ועיין מ"ש להלן שם בשיטת התוספתא. יתר על כן קשה מאד להעמיס בלשון התוספתא כאן ושם שהכוונה שנודע לו לפני שחיטה, ואף לשונו של ר' ישמעאל בי ר' יוחנן בן ברוקה שלהלן מתפרש בקושי לפי פירוש זה. לפיכך קרוב לוודאי שהנכון הוא כפירוש המפרשים, שמדברים כאן בנודע לו לאחר שחיטה.
31-32. אם יש לו שהות כדי שידע הרי זה חייב, ואם לאו הרי זה פטור. בבבלי ע"ג ב': אם יש שהות ביום לידע אם משכו בעלים את ידיהם, או שמתו או שנטמאו, חייב, ותעובר צורתו ויוצא לבית השרפה. ועיין מ"ש על כ"ז להלן פ"ו, שו' 38–39, ד"ה אם יש.
ור' ישמעאל בריב"ב חולק על הת"ק שמחייב אפילו אם מתו הבעלים בסמוך לשחיטה, וחולק על משנתנו שפוטרת אפילו אם היתה שהות ביום כדי לידע.