13. חגיגה הבאה עמו באה מן הצאן ומן הבקר וכו'. משנתנו פ"ו מ"ד. ועיין בציונים שהבאנו לעיל, שו' 9. ועיין ספרי זוטא, עמ' 257. ובאו"ז ה' פסחים סי' רל"ו, ח"ב נ"ה ע"ד: כדתניא בתוספתא דזבחים (צ"ל: דפסחים) פרק ר"א חגיגה הבא עמו באה מן הצאן ומן הבקר וכו', והעתיק את כל הברייתא.
14. ובאה בן שנתה ובאה בת שתים. ליתא במשנתנו הנ"ל, אבל היא מובנת מאליה. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' קרבן פסח הי"ב: מן הבקר ומן הצאן, גדולים או קטנים וכו'. וכן במאירי ע' א' ד"ה כשם: כך היא באה בין של שנה, בין של שתי שנים, או יותר וכו'. וכן מוכח מן הבבלי ע' א', שדווקא לבן תימא אינה באה אלא בת שנתה.
14-15. ונאכלת לשני ימים ולילה אחד. וכ"ה באו"ז ובמשנתנו הנ"ל.1בכמה נוסחאות. ועיין במלא"ש פ"ו מ"ד. ועיין תו"כ צו פרק י"ב ה"ח, ל"ה ע"ד,2עיין במאירי חגיגה ז' ב' שהעתיק בשם התו"כ שם דיש פי"ב: וביום קרבנו יאכל וכו' וחגיגת י"ד שנאכלין ליום ולילה. אבל הנכון הוא כגירסא שלפנינו בתו"כ (וכ"ה בכ"י, וכן מעתיק הר"ח כאן ע"א ב'), וכמו שהביא המאירי להלן שם בשם יש גורסים, והיינו: שלמים הבאים מחמת הפסח, ופירושו מותר הפסח שקרב שלמים, כפי שהוכיחו בתוספות (כאן ע"א ב' ד"ה לימד וזבחים ט' א' ד"ה ושלמים) מן הברייתא שצוינה בפנים, וכ"ה במאירי להלן שם. והגירסא הראשונה שהביא במאירי הוא פירוש שנכנס לפנים ע"פ רש"י בזבחים ל"ו א' ד"ה ושלמי פסח. ספרי ראה פי' קל"א, עמ' 189. ובבבלי ע' א' אמרו: מתני' דלא כבן תימא, דתניא בן תימא אומר חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח, ואינה נאכלת אלא ליום ולילה. ומכאן שאפילו לבן תימא שמקיש חגיגה הבאה עם הפסח לפסח אף הוא מודה שאכילת לילה דווקא אינה נוהגת בה. ועיין בברייתא להלן בבבלי שם, שהעמידוה כבן תימא.
15. ואין חייבין עליה משם שבירת העצם. ליתא במשנתנו הנ"ל. ובבבלי ע' א' שאלו אם בן תימא מודה בה, ולא נפשטה השאלה, עיי"ש. ולעניין אכילת צלי, עיין בבלי שם ובתוספות קט"ז א' ד"ה כולו ומ"ש בצל"ח בסוגיין. אבל עיין בס' המנוחה פ"ח מה' חמץ ומצה ה"ב, כ"ה רע"א.
15-16. חגיגה הבאה עמו היא נאכלת תחלה, כדי שיהא פסח נאכל על השובע. באו"ז הנ"ל ליתא, וכנראה שיש שם השמטה ע"י הדומות, או שקיצר, מפני שהברייתא הובאה בירושלמי פ"ו ה"ה, ל"ג ע"ג, ובבבלי ע' רע"א.3ועיין באו"ז ח"א ה' ק"ש סי' כ"ה, י"ב ע"ג. ושאלו בירושלמי שם: ולא ייאכל הפסח לשבע וכו'? שלא יבא לידי שבירת עצם, כלומר, אבל בחגיגה לא איכפת לנו, שהרי אין בה משום שבירת עצם, כמפורש לעיל. ועיין בתוספות ק"כ או ד"ה מפטירין.
ובמכילתא בא פ"ו, עמ' 20: ד"א על מצות ומרורים יאכלוהו. מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שבע, ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע (כלומר, שאוכל מצה מתחילה). וכבר העירו הראשונים4עיין רש"י פ"ו א', תוספות ק"כ א', ראבי"ה ח"ב סי' תקכ"ה, עמ' 167 ועוד. שאכילת שובע נוהגת בכל הקדשים, כמפורש בתו"כ צו פרש' ב' ה"ז, ל' ע"ד, בבלי מנחות כ"א ב', תמורה כ"ג א'. ולא עוד אלא שלהלן בתו"כ שם (סהי"ב, ל"א ע"א) אמרו: שלא יאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מרובה, ופירשו בבבלי תמורה הנ"ל: כדי שלא תהא נאכלת על הגסה. נמצאנו למדים שבכל הקדשים בזמן שהם מרובים אין אוכלין עמהם שאר דברים, ובזמן שהם מועטים, אוכלים עמהם שאר דברים כדי שיאכלו על השובע, וכן פסק הר"מ בפ"י מה' מעשה הקרבנות הי"א. והרי אף בחגיגה אמרו במשנתנו (פ"ו מ"ג): אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שהוא בא וכו' ובמועט, ובזמן שהוא בא וכו' במרובה וכו' אין מביאין עמו חגיגה. ופירש לנכון בתוספות העזרה לתו"כ הנ"ל (כ"ה ע"א), שבאמת אין להעדיף את שובע הפסח על שובע החגיגה ששניהם הם קדשים, ומשום זה אמרו בירושלמי שיאכל את החגיגה תחילה, כדי שלא יבוא לידי שבירת עצם, אם יאכל את הפסח כשהוא רעב. ועיין במרדכי פ"י בה' הסדר בקצרה.
ובר מן דין, בלי טעם הירושלמי היה יכול לאכול כזית מן הפסח תחילה שהוא עיקר המצוה, ואוכלו כשהוא רעב (עיין מ"ש בקרן אורה לנזיר כ"ג א' על דברי רש"י שם), ואח"כ אוכל כזית מן החגיגה, ולבסוף סעודתו אוכל כזית מן החגיגה וכזית מן הפסח, ונמצא אוכל את שניהם על השובע, עיין ר"מ פ"ח מה' חו"מ ה"ז וה"ט, ומ"ש בס' המנוחה שם. ועיין מ"ש במאירי קי"ד סע"א ד"ה גופו, ס"ט ב' ד"ה אימתי. ולפיכך אמרו בירושלמי שאוכל מתחילה את החגיגה, וכשהוא שבע מן הבשר אוכל את הפסח, שלא יבוא לידי שבירת עצם אם אוכלו כשהוא רעב. וכנראה שלא חששו לזה אלא דווקא כשהפסח הוא מועט, אבל כשהוא מרובה לא חייבו אותו משום חשש זה להביא חגיגה, ודינו כשאר קדשים הבאים במרובה, שחששו יותר שלא יעשה את החגיגה ואת הפסח נותר (או שיבואו לידי אכילה גסה בפסח) מאשר הספק שמא יבוא לידי שבירת עצם בפסח, ומוטב שיאכל קצת מצה מתחילה. ואין בהלכה זו מחלוקת בין הירושלמי והבבלי, כפי שבאר לנכון בס' המנוחה הנ"ל. ובעניין זה נאבדה לנו התשובה שהשיב רב שרירא לאנשי קירואן (רב נסים גאון?), עיין במעשה רוקח לר' אלעזר בן ריב"ק סי' ס"ד, י"ז ע"א, ומ"ש בבעל המאור ספ"י בשם מגילת סתרים לרב נסים. ועיין מה שהאריך בשער יוסף להוריות י' ב', צ"ד ע"ג ואילך. ועיין מ"ש בחקרי לב או"ח סי' צ"א, קצ"א ע"ג ואילך.
16-17. חגיגה הבאה עמו יוצא בה ידי חובתו משם שמחה, ואין יוצא בה ידי חובתו משם חגיגה. מדברי הברייתא משמע שאדם חייב להביא ביו"ט שני מיני שלמים (חוץ מעולת ראיה) אחד, שלמי חגיגה, ושני, שלמי שמחה, כשיטת הר"מ בריש פ"א מה' חגיגה, בסה"מ עשין נ"ד ועוד, עיין מ"ש להלן חגיגה פ"א, שו' 27–28, ד"ה וההבדל. ועיין באור שמח פ"ב מה' חגיגה סה"י.5וכדבריו מפורש בפירוש מהר"י קורקוס כת"י, כפי שמביאו מהר"ח אבועאלפייא בספרו מקראי קודש, זבח פסח סי' קל"ח, כ"א ע"ב. ובבבלי ע' א' הובאה ברייתא זו בשם בן תימא, וכן אמרו שם ע"א א': הא מתניתא מאן קתני לה בן תימא. ולשיטת בן תימא הסובר שחגיגה הבאה עם הפסח אינה נאכלת אלא ליום ולילה, הרי בהכרח פירוש הברייתא הוא שלא שחט את החגיגה בי"ד, ושחטה בט"ו, ולפיכך יוצא בה ידי שמחה, אבל אינו יוצא בה ידי חגיגה, שהרי חגיגה אינה באה אלא מן החולין.
ובבבלי ע' ב': אמר עולא אמר ר' אלעזר שלמים ששחטן מערב יו"ט אינו יוצא בהן לא משום שמחה ולא משום חגיגה, משום שמחה, דכתיב וזבחת ושמחת, בעינן זביחה בשעת שמחה. ועיי"ש בתוספות ד"ה שלמים. וכן הוא בירושלמי סוכה פ"ד ה"ה, נ"ד ע"ג, וחגיגה פ"א ה"ד, ע"ו ע"ב, ושאלו שם על ר' אלעזר מן הברייתא שלנו כאן, ואמרו שם: אמר ר' זעורה תיפתר בששחטה ברגל (כתירוץ הבבלי ע"א א', אלא שלפי שיטת הבבלי התירוץ הוא מוכרח). אמר ר' בא בששחטה ברגל אין זו חגיגת ארבעה עשר. וכן אמרו גם בבבלי ע"א א': כי אתא רבין אמר ר' אלעזר שלמים ששחטן מערב יום טוב יוצא בהן משום שמחה, ואין יוצא בהן משום חגיגה, לא בעינן זביחה בשעת שמחה. ועיין בספרי ראה פי' קמ"ב, עמ' 195, ומ"ש באור חדש בסוגיין ע"א א'6ומ"ש שבירושלמי סוכה הגירסא היא כמו בספרי, הרי בכי"ל בירושלמי שם הגירסא היא כמו בחגיגה, והמגיה הוא ש"תיקן" וקלקל. ובפירוש זרע אברהם לספרי שם. ועיין ר"מ פ"ב מה' קרבן חגיגה ה"י, בכ"מ שם, ומ"ש בהר המריה שם.
18-19. ר' שמעון בן לעזר או' חגיגה העולה עמו על השלחן ותבשילין העולין עמו על השלחן הרי אלו מתבערין עמו. וכע"ז בשאר הנוסחאות. ובאו"ז סי' רל"ו הנ"ל: רשב"א אומר חגיגה העולה עמו על השלחן מתבערת עמו. ואמרי' בירושלמי פרק אילו דברים (ה"ה, ל"ג ע"ג), תני חגיגה הבאה עם הפסח מתבערת עמו. איתא חמי חגיגה נאכלת לשני ימים ופסח נאכל עד חצות, ואת אמר הכן? בעולה עמו על השלחן, תבשילין העולין עמו על השלחן וכו'. ומתוך הירושלמי משמע שלא היתה לפניו בברייתא "ותבשילין העולין וכו'", כגירסת בעל או"ז בתוספתא. ובמאירי ס"ט סע"ב (117 רע"א): שהעולה ממנה על השלחן עם הפסח מתבער עמו מחצות ואילך, כדי שלא יבאו לטעות מזו לזו, וכן היא שנויה בתלמוד המערב [ו]בברייתא של פסחים פרק חמישי. וכן הוא כותב בספרו לחגיגה ז' ב': במה שעלה ממנה עם הפסח בשלחן שדינה כפסח שלא לטעות מזו לזו, וכמו שכתבנוה בפסח שני בשם תלמוד המערב ובשם הבריתא וכו', שהרי בשר חגיגת י"ד העולה עם הפסח בשלחן לא דנוה לזמן הפסח, אלא או מחשש חלוף, או תערובת וכו', ועיין להלן שם בירושלמי ובראשונים שציין באהצו"י, עמ' 92. ועיין מ"ש רבינו כאן צ"ו סע"ב, וכבר ביטל את דבריו כאן בחגיגה הנ"ל, שאין להכניס חשש דרבנן לדברי התו"כ שם, אם לא שנאמר שהכתוב הוא אסמכתא בעלמא.