85. נאמר בתמיד מועדו ונאמ' בפסח מועדו וכו'. עיין מכילתא בא פ"ה, עמ' 17, ספרי בהעלתך פי' ס"ה, עמ' 61, פנחס פי' קמ"ב, עמ' 188. ועיין תו"כ אמור סוף פרש' י"ב, ק"ג ע"ב, ירושלמי פ"ז ה"ד, ל"ד ע"ב, בבלי ע"ז א', מנחות ע"ב ב'.
88-89. ועוד מקובלני מרבותי שפסח דוחה את השבת וכו'. בר"ח ס"ו ב': תניא אמר להם מקובל אני מרבותי וכו'. ואמרו בירושלמי הנ"ל: אע"פ שהיה יושב ודורש להן כל היום45עיין מ"ש לעיל שו' 82, סד"ה הרבה. ועיין לעיל שם בירושלמי התשובות שהשיבו לו. לא קיבלו ממנו, עד שאמ' להן יבוא עלי, כך שמעתי46בקטע מן הגניזה שבגנזי שכטר ח"א, עמ' 447: יבא עלי אם לא שמעתי מפי שמעיה ואבטליון כך וכו'. ועל השבועה "יבוא עלי", עיין מ"ש בספרי היונית בא"י היהודית (אנגלית), עמ' 121 ואילך. משמעי' ואבטליון. כיון ששמעו ממנו כן, עמדו ומינו אותו נשיא עליהן. ובבבלי הנ"ל: מיד (כלומר, אחרי שדן כאמור לעיל) הושיבוהו בראש, ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. ובירושלמי הנ"ל "כל היום" אינה אלא מליצה בעלמא, כפי שמוכח מן הסיגנון, אבל בבבלי הוא כפשוטו, עיין מ"ש להלן, שו' 92, ד"ה מה עשו. ואף בבבלי מוכח מתוך העניין (שלא שמשתם שני גדולי הדור) שאמר להם בשם שמעיה ואבטליון, כמפורש בירושלמי. ולהלן משמע קצת שמינוהו לנשיא אחרי המעשה של הסכינין.
89. ולא פסח ראשון אלא פסח שני. וכ"ה בכי"ל. ובד: לא פסח שני, וצ"ל: אלא וכו', כלפנינו. ובכי"ע: ולא פסח ראשון בלבד אלא אף פסח שיני. ובר"ח הנ"ל: ולא פסח ראשון אלא אפילו פסח שני. ועיין במשנתנו פ"ט מ"ג, להלן פ"ח ה"ח, ספרי בהעלתך פי' ע', עמ' 67.
89-90. ולא פסח צבור אלא פסח יחיד. וכ"ה בד, בכי"ע ובכי"ל. ובר"ח הנ"ל: אלא אפילו פסח יחיד. ופירושה, שלאו דווקא פסח ציבור שאנו דנין עליו עכשיו (כמפורש לעיל, שו' 83), אלא אפילו פסח יחיד, כגון שהיו רוב הצבור טמאים בטומאה היוצאת מן הגוף, שאין עושין בטומאה, ורק היחידים מקריבים את הפסח, כמו שפירשו המפרשים ע"פ התוספות ביומא נ"א א' ד"ה דוחה. ואעפ"י שכבר הזכיר פסח שני, ופסח שני הוא קרבן יחיד,47עיין ספרי זוטא בהעלותך ט', י', סוף עמ' 259, ובבלי יומא נ"א א'. שאני פסח שני שבפירוש הקיש אותו הכתוב לפסח ראשון. ועיין מ"ש הגר"מ זעמבא בשו"ת זרע אברהם בתוספת לסי' ו', ופירושו קשה לקבל, שהרי מתוך דברי הלל עצמו (לעיל, שו' 83) מבורר שפסח קרבן ציבור כוונתו לפסחים יחידים שהצבור מביאים אותם, לפסח הרגיל.
90-91. מה יהא על העם שלא הביאו סכינין ופסחין למקדש. מלשון התוספתא ברור שהשאלה היתה אף על הפסחים. ובירושלמי כאן הנ"ל ושבת פי"ט ה"א, י"ז ע"א, ובבלי הנ"ל מוכח שהשאלה היתה על הסכינין גרידא. ובס' והזהיר ח"א, ל"ט ע"א, הנ"ל: נזדמן לו תלמיד אחד ואמר לו, רבינו שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו. ובפירוש אמרו בירושלמי כאן פ"ו ה"א, ל"ג ע"ב: לא אמרו אלא חוץ לירושלים, הא חוץ לעזרה מותר, משום שבות שהתירו במקדש. וכן מוכח בספרי זוטא בהעלותך ט' ב', עמ' 257, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 471. ונראה שבירושלמי ובבבלי סברו שלא שאלו כלל על הפסחים, מפני שיכול לנהוג אותם, ובלי משא שעליהם אין איסור כלל, והשאלה היתה על הסכינים גרידא, אלא שאחרי שיתנו עליהם את הסכינים, תתעורר השאלה, לפי הבבלי (ס"ו ב'), בעניין איסור מחמר, עיי"ש. אבל לפי התוספתא שאלו אף על הפסחים,48ועיין בבלי עירובין ק"ג א' ובמהרש"א כאן ס"ו ב'. אם נהגו להרכיב אותם על הכתף (כשאינם רוצים ללכת) בירושלים שהיא כרמלית.49עיין בתוספות ס"ו א' ד"ה תוחב ומ"ש בצל"ח שם ובמאירי למשנתנו. והלל אמר שיניחו לעם לעשות כמו שהם רגילים ועשו מה שעשו. ולא היתה כאן שאלה של הלכה למעשה, אלא כיצד נהגו העם, עיין היטב בתוספ' רי"ד ס"ו א' סד"ה למחר.50הרמא"ש בהקדמתו לברייתא דר' ישמעאל (בתו"כ שהתחיל להוציא לאור), עמ' 4 ואילך, השתדל להוכיח שהמשא והמתן עם בני בתירא היה להלכה ולא למעשה, עיי"ש. והלכו בעקבותיו חכמים אחרים. ובתוספות רי"ד שהזכרנו בפנים: והלל היה יודע שבשבת היו מביאים אותם, אלא ששכח באיזה עניין הותר להם להביאם.
92. מה עשו ישראל באותה שעה, מי שפסחו טלה טמנו בצמרו וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל. וכן בירושלמי כאן ושבת הנ"ל: מיד כל מי שהיה פסחו טלה היה תוחבו בגיזתו. אבל בכי"ע כאן: למחר מה עשו מי שפסחו וכו'. ואין ספק שהוא תיקון ע"פ הבבלי שכן אמרו שם (ס"ו א'): למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו וכו'. ובתוספות רי"ד ס"ו א' ד"ה למחר: מוכיח מיכן שבי"ג בניסן שאלו אותו על הסכינין, וא"כ למה לא הכריזו שיביאום מהיום. וי"ל דכבר היה סמוך לחשיכה, מפני שהיה יושב ודורש בהלכות פסח כל היום כולו וכו'. ועיין בהגהות הרש"ש ס"ו א'.
93. והביאו סכינין ופסחים למקדש. בבבלי ס"ו ב' שאלו: והא קא עביד עבודה בקדשים וכו', מביאה חולין לעזרה ומקדישה וכו'. וכבר העירו הראשונים51עיין בתוספות ובתוספות שנץ, וביתר באור במאירי בסוגיין. שבירושלמי כאן ושבת הנ"ל סברו שצורך הקרבן הוא צורך הבהמה, וכל שהוא צורך הבהמה אין בו משום עבודה בקדשים, ועיין מ"ש בתס"ר ח"ג, עמ' 213. ובירושלמי חגיגה פ"ב ה"ב, ע"ז ע"ד, מבואר שבסמיכת הקרבנות צריך לכבוש את כובדו (בבבלי שם ט"ז ב': סמיכה בכל כחו בעינן), ולא העירו כלום, על הברייתא בתו"כ, נדבה פרש' ב' ה"ב, שהנשים סומכות רשות לר"י ור"ש, ושהרשו לנשים לעשות כן כדי לעשות נחת רוח לנשים, עיין בבבלי שם ט"ז ב', ומ"ש בראב"ד לתו"כ הנ"ל, ד' ע"ב. וכן לא נזכר בשום מקום בירושלמי שאסור לסמוך מספק, ועיין בתוספות זבחים ע"ד ב' ד"ה והא, כאן פ"ט א' ד"ה ואילו. וכנראה שלשיטת הירושלמי, הואיל ויש מצוה בסמיכה אפילו בנשים, דוגמת מ"ע שהזמן גרמא שהנשים פטורות, וכן בסמיכה מספק, אין כאן עבודה אלא לשם קרבן, ואין בה משום עבודה בקדשים. ופשיטא שמסמיכה עצמה של אנשים אין ללמוד שעבודה לצורך הקרבן מותרת, שהרי מצותו בכך, והתורה צוותה בפירוש לסמוך.
ועיין בתוספות ס"ו א' ד"ה תוחב ובמקבילות שצוינו בגליון שם, ומ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 245 ואילך.
93-94. בו ביום מינו את הלל נשיא וכו'. עיין מ"ש על כל העניין הר"א פינקלשטין בספרו הפרושים ואנשי כנסת הגדולה (נוירק תש"י), עמ' ב' ואילך, ובספרות שציין שם, עמ' י"ח ואילך.