6-7. הקילור והאספלנית ורטייה שנתן לתוכה קמח אין צריך לבער. בר"ח ושכל טוב הנ"ל מסמיכים תוספתא זו לברייתא של עריבת העבדנין שבבבלי הנ"ל, כסדרן בתוספתא כאן. וברי"ץ גיאת, עמ' פ"ו, הוצ' רד"ב צאמבער, עמ' ח': וכן תנן להו בתוספתא גבי הדדי,2ועיין היטב לעיל דמאי פ"א הכ"ה, עמ' 67. למימרא דחד טעמא הוא, עריבת העבדנין שנתן לתוכה עורות ונתן לתוכה קמח אין צריך לבער, קלור ואספלנית שנתן לתוכח קמח אין צריך לבער וכו'. ובא להוכיח מכאן שהטעם בקילור ואיספלנית הוא לא מטעם היתר ברפואה, כשיטת הגאונים, עיין תשה"ג אסף ח"א (ירושלים תרפ"ט), עמ' 212, אלא מחמת שהחמץ נפסל באכילה, ואף תיריאק דינו כן, עיי"ש בתשה"ג הנ"ל, וברי"ץ גיאת לעיל שם. וברי"ף במקומו הפסיק בין הברייתא של עריבת העבדנין והתוספתא כאן בברייתא של פת שעיפשה, ומשמע מדבריו שאף בבבא שלנו ההיתר הוא משום שנפסלו מאכילת כלב. וכן פירשו את התוספתא בראבי"ה ח"ב סי' תפ"ח, במאירי והר"מ חלאווה מ"ה ב'. אבל עיין מ"ש במיוחס להריטב"א בשם הרא"ה והריטב"א, ועיין מ"ש להלן בסוף הדיבור בשם הריא"ז, ועיין בספרי זוטא שלח, הוצ' האראוויטץ, עמ' 284.
ובר"מ פ"ד מה' חו"מ ה"ט וה"י: כיצד עריבת העבדנין וכו' תוך שלשה ימים חייב לבער. וכן הקילור והרטיה והאספלנית והתריא"ק שנתן לתוכן חמץ מותר לקיימן בפסח שהרי נפסדה צורת החמץ. ובהשגות שם: וכן הקילור וכו', זה שבוש, ומאחר (כ"ה בד' קושטא וד"ו רפ"ד) קבל, ומטעם (בד"ו מטעם) אחר, ולא מטעמו. וכמה כוונות הוכנסו בדברי הראב"ד, עיין במרכבת המשנה, באו"ש ובצפנת פענח במקומו. אבל בס' מנוח על הר"מ במקומו (י"ב ע"ב): וכתב הראב"ד ולפיכך אמרו במלוגמא שנסרחה (עיין בהשגות שם הי"א), ולא אמרו כך בקילור ואספלנית כו', מפני שקילור ואספלנית ורטיה יש בהם דבר מה (כלומר, חוץ מן החמץ, ואין כאן אלא תערובת חמץ), והקמח שנותנין בו מיד נפסד, אבל מלוגמא הוא קמח3עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 663, ד"ה והחילוק, ובהע' 66 שם. נילוש במים, או ביין, שנותנין אותו ע"ג מורסא, או על גבי כאב, ואינו נסרח אלא לאחר זמן מחמימות הבשר, ע"כ מן התוספתא. וכנראה שכוונת הראב"ד שהר"מ קבל את טעמו מאחר, כלומר מרי"ץ גיאת הנ"ל, שכרך את כל הברייתא שלנו עם עריבת העבדנים, ועם תיריאק, אבל האמת היא שאין הטעם בכולן שוה, ובמלוגמא שכולה חמץ צריך שתסרח ולבסוף תתחמץ, אבל בנתחמצה ולבסוף נסרחה צריך לבער כשיטת הירושלמי. ועיין מ"ש להלן. ואף בעריבת העבדנין שכולה חמץ צריך שיפסל מאכילת כלב כמפורש בה"ג ה' פסח פ"ב, ד"ו כ"ט ע"ג, ד"ב, עמ' 138, ובראבי"ה ח"ב סי' תפ"ח, עמ' 110.
ובעיטור סוף ה' ביעור חמץ, הוצ' רמא"י קכ"ו ע"ד: ודווקא שהם (כלומר, התערובות) בעין, ולא נעשה בהם מלאכה, אבל נעשה בהם מלאכה אינו חייב לבער, כגון אספלנית וקילור, דנפקי מתורת אוכל שאינו חייב לבער, כדאמרן. ועיין בטאו"ח סי' תמ"ב ובב"י ובב"ח שם. ולעיל בעיטור שם, קכ"ב ע"ב, הביא את התוספתא שלנו. ועיין ראבי"ה סי' תפ"ח הנ"ל, רא"ש פ"ג סי' ד', טור או"ח סי' תמ"ב, ורבינו ירוחם נתיב ה' סח"ה, פי' ריבב"ן על הרי"ף כאן, עמ' 47, מ"מ על הר"מ הנ"ל, והראשונים שצוינו לעיל. ועיין שו"ת הרדב"ז ח"ה סי' ב' אלפים רכ"ט. ועיין מ"ש על תיריאק (arsenic) בתס"ר ח"א, עמ' 167 ואילך.
ובשלטה"ג על הרי"ף הנ"ל: לשון ריא"ז הקילור והאספלנית והרטיה שנתן לתוכן קמח א"צ לבער כמו שמבואר בתוספתא. ונראה בעיני שלא אמרו כך אלא כשנסרחו ונתקלקלו, אבל אם לא נסרחו חייב לבער, שהרי אמרו (במשנתנו פ"ב מ"ז), לא ילעוס אדם חטין ויתן ע"ג מכתו. והוא כשיטת כמה מן הראשונים שהבאנו לעיל. אבל מלשון התוספתא שנקטה להלן בסמוך "ונסרחה", וכאן לא שנו כלום משמע שבקילור, אספלנית ורטיה שרובן אינן חמץ אין צורך שיסרחו ויפסלו מאכילת כלב, אלא החמץ בטל על גביהן אפילו לא נסרחו, כמו שדייק הראב"ד שהבאנו לעיל בשם ר' מנוח. אבל חטין על גבי מכתו, וכן מלוגמא,4בפיה"מ להר"מ שביעית פ"ח מ"א פירש שמלוגמא היא לועס חטין ליתן ע"ג מכתו, והיא היא. שהיא ע"פ מהותה קמח,5עיין לעיל הע' 3. הרי הן ראויין לאכילה לפני שנסרחו, ולפיכך חייב לבער אם לא נסרחו. תדע לך שהוא כן שכשהוא עומד אצל קילור אספלנית ורטייה הוא מזכיר "שנתן לתוכן קמח", ואילו גבי מלוגמא אינו מזכיר קמח, מפני שסתמה מקמח.
ובמנהיג ה' פסח סי' כ"ג, ע"ו ע"ב: ובמלוגמא הוא דבעינן נסרחה, שאינה נסרחת אלא לאחר זמן מחמימות הבשר, אבל קילור ורטיה הרי הן כעורות העבדנין שנתן לתוכן קמח שנסרח מיד ואין צריך לבערה. ועיין מ"ש להלן, שו' 7–8, ד"ה מלוגמא.
ונראה שברייתא זו היא לדעת הת"ק שבמשנתנו רפ"ג, ששנו שם: ואלו עוברין בפסח וכו', ר' אליעזר (אלעזר) אומר אף תכשיטי נשים. ובירושלמי שם (ה"א, כ"ט ע"ד): אית תניי תני תכשיטי ואית תניי תני טיפולי. מאן דאמר טיפולי כל שכן תכשיטי, מ"ד תכשיטי הא טיפולי לא. ופירש"י (מ"ב סע"ב): תכשיטי נשים הוא כחל ושרק ובשמים וכו'. וכן מפורש בירושלמי מו"ק פ"א ה"ז, פ' ע"ד, ובבלי שם ט' ב'. וכן מוכח גם בבבלי נדרים פ"א ב' שסתם "לא אתקשט" הוא כחל ופקוס, ועיין בר"ן שם ע"ט סע"א. ובוי"ר רפט"ז, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' שמ"א, מוכח שהיו סוקרות את העינים (לשם תכשיט) בקלורית אדומה. ובירושלמי ביצה פ"ד ה"ג, ס"ב ע"ג: הדא קלוריתה שרי מישוף ומכחול מינה וכו', כלומר, היו כוחלים בקלורית כחולה. ובירושלמי ע"ז פ"ב ה"ב, מ' רע"ד: מהו מיכחול מינהון וכו' והא אנן חמיי לון טעמין הדא קילוריתא. וכן אמרו לעיל שבת ספ"ח, שו' 73: כוחל וכו' אם לרפואה וכו', אם לתכשיט, כלומר, שימושו כמו בקלורין, לרפואה ולתכשיט. וסוברת ברייתא זו, וכן הת"ק של משנתנו, שתכשיטי נשים אינן עוברים בפסח, משום שהקמח שנותן לקלורית הוא חמץ שבתערובות, ונפסל מאכילת אדם, לפני שנתחמץ, אעפ"י שאינו מאוס כל כך, שהרי אפשר לטעום אותו, כמפורש בירושלמי ע"ז הנ"ל. אבל טיפולי נשים (אעפ"י שיש בו קמח, עיין בבלי כאן מ"ג א', מ"ב ב') אין בו חמץ כלל לפני שמטפלים אותן על גבי הבשר, אלא שהחשש הוא שיתחמץ אח"כ בשעת הרחיצה, וכבר נמאס לפני כן,6ועיין בפיה"מ להר"מ רפ"ג. והוא, כנראה, ע"פ משנתנו פ"ב מ"ז: אבל שפה היא בבשרה יבש. ופירשו הראשונים (עיין בס' המכתם, עמ' 409, בפי' ר' מנוח על הר"מ פ"ה מה' חו"מ הי"ט וברא"ש פ"ב סי' כ"א) שעל ידי זיעת המרחץ באה לידי סרחון ולא לידי חימוץ. ור"א חולק שם ואוסר. ולפיכך מאן דתני תכשיטי נשים, סובר שטיפולי נשים אינם עוברים (כלומר, אין הנשים צריכים להסירם) לפני הפסח, כדי שלא יבואו לידי חימוץ בפסח. אבל בבבל לא נתנו כלל חמץ בתכשיטים.7ולפיכך שאלו (מ"ב סע"ב): תכשיטי נשים, סלקא דעתך! ועיין מ"ש וויעזגער בסכוליען שלו לשבת פ' ב', עמ' 175 ואילך, על החמץ שבטי נשים. ועיין מ"ש לעף פפלאנצעננאמען, עמ' 246, ובפלורה ה"א, עמ' 17. ולפי העניין "סולת" שבבבלי שבת ופסחים מ"ג א' היא בוודאי כפשוטה, וע"ז אי"ה במ"א.
7-8. מלוגמא שנסרחה אין צריך לבער. הראשונים הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל בשם הראב"ד, המנהיג והריא"ז. ובירושלמי פ"ב ה"ו, כ"ט ע"ג: [לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו וכו']. בשיש בהן שמנונית. מלוגמא שנסרחה. אית תניי תני זקוק לבער. ואית תניי תני אין זקוק לבער. מאן דאמר זקוק לבער בשנתחמצה ואחר כך נסרחה. ומאן דאמר אינו זקוק לבער בשנסרחה ואחר כך נתחמצה. וכתב הר"א אזכרי (לפי מלא"ש פ"ב מ"ז): ובירושלמי מפרש דאין איסור זה אלא כשהחטים שמנות, אבל כשהחטים דקות ויבשות אין הרוק מחמיצן כלל, א"נ אין מחמיצין אלא עד שיסריחו ע"ג מכתו, והיינו דמייתי עלה ההיא דמלוגמא שנסרחה וכו'.8ועיין מאירי ל"ט ב' (51 ע"א) ד"ה אירע מעשה ורוקח סי' רע"א.
ברם הר"ח, הרי"ף והר"מ פ"ד מה' חו"מ הי"א אינם מחלקים כלל בין נתחמצה ואח"כ נסרחה, ובין נסרחה ואה"כ נתחמצה. ועיין בהשלמה שהביא בס' המכתם, עמ' 425, ברא"ה שהביא במיוחס להריטב"א מ"ה ב', בר"ן על הרי"ף הנ"ל, במ"מ, במגדל עוז ובלח"מ על הר"מ הנ"ל, בחי' מהר"מ הלאווה הנ"ל ומ"ש במרכבת על הר"מ שם. ועיין בראשונים לבבלי כ"א ב' (חרכו קודם זמנו).
8. המסית שנתן לתוכה קמח הרי זו אסורה. וכ"ה בקג"נ ובד (אלא שבד: חמסית). ובכי"ע: המסות שנפל לתוכן קמח וכו'. ובכי"ל: המסית שנפל לתוכה קמה וכו'. ו"מסית" הוא חלב קרוש שבו מעמידים חלב לגבינה, כמו שפירש לנכון ר"ע לעף בהוספותיו למלונו של קרויס (מלים שאולות מלשון יון וכו'), עמ' 345. וכן בכ"י משובח של מדרש ויקרא רבה, כי"ר, וי"ר פי"ד, ט', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' שי"ז (עיי"ש בשנו"ס): אם נותן לתוכו מסית החלב עמד וכו'. ובכ"י אחר שם, וכ"ה במדרש הגדול שם: מסוה, וכנראה שצ"ל: מסות.9בב"ר ספי"ד ובמקבילה, וכן בשאר הנוסחאות בוי"ר ובערוך ערך מסס הגירסא היא: מסו.
ובפירושו נראה שאם נתן קמח למסית אסור, אפילו אם אין המסית ראויה לאכילת כלב, ודינה כשאור שמחמיצים בו עיסות אחרות, עיין מ"ש להלן ביצה פ"א, שו' 10, ומ"ש להלן בסמוך.
8-9. חלות בצק שעיפשו או שיבשו הרי אלו אסורות. וכ"ה הסדר בד, בכי"ל ובקג"נ. אבל בכי"ע: חמץ שנפל וכו' קלי שירד לתוכו דלף וכו' חלת הבצק שעיפשו וכו', ובבבלי מ"ה ב': דתניא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראוי לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות אחרות. ובהשגות הראב"ד פ"א מה' חו"מ סה"ב: והשאור אעפ"י שנפסל (כלומר, מאכילת כלב) חייב לבער, לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמץ בו וכו', ומה ששנו בתוספתא הפת שעיפשה חייב לבער, מפני שהוא ראוי לשחקה וכו', בפת של שאור קאמר וכו'. וכן מעתיק בשמו בס' מנוח על הר"מ שם.10ועיין גם מ"ש ר' אליהו מזרחי בבאורו לסמ"ג ה' חמץ סי' ג', רנ"ד ע"א. והכוונה לברייתא שבבבלי הנ"ל, כדרך הראשונים לקרוא לברייתא שבבבלי "תוספתא", עיין מ"ש במחברתי תשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך. ברם מלשון התוספתא כאן "חלות בצק" משמע כפירוש הראב"ד בברייתא שבבבלי ש"בפת של שאור קאמר", עיין בצפנת פענח פ"ד מה' חו"מ ה"ט. ועיין במ"מ להר"מ פ"א הנ"ל, באו"ש שם ופ"ד הנ"ל. ועיין בר"מ פ"ד הי"א ומה שדייקו האחרונים בלשונו, ומ"ש במאירי מ"ה ב' סד"ה ולענין ביעור. ועיין מ"ש להלן ביצה פ"א ה"ה, שו' 10–11, ד"ה ובסמ"ג.