21-25. נכרי שהלוה את ישראל על חמיצו, אמ' לו אם לא באתי עד הפסח הרי הוא מכור לך מותר באכילה ואין צריך לומ' בהנאה. ישראל שהלוה את נכרי על חמיצו ואמ' לו אם לא באתי קודם לפסח הרי הוא מכור לך, אחר הפסח אסור בהנאה, ואין צריך לומ' באכילה. וכע"ז גם בד, כי"ע, כי"ל וקג"נ, אלא ששם גם ברישא: אם לא באתי קודם לפסח (הפסח) וכו'. וכן היתה הגירסא גם לפני הר"א בן הרמב"ם בברכת אברהם סי' כ"ב, עמ' 38. וכן כנראה היתה הגירסא לפני הראבי"ה ח"ב סוף סי' תס"ה, עמ' 94, רא"ש פ"ב סי' י', רבינו ירוחם נ"ה ח"ה, ר"ן פ"ב סי' תשכ"ג ומ"מ פ"ד מה' חו"מ ה"ה.23הראשונים הנ"ל (חוץ מן הראבי"ה שהסתפק בציון גרידא) קיצרו את הרישא, והעתיקו עד "הרי הוא מכור לך". ומסתבר שהיו מעירים על שינוי גירסא בתוספתא אם היתה לפניהם בגירסא משונה. ובמשנתנו פ"ב מ"ג: נכרי שהלוה את ישראל על חמצו, אחר הפסח מותר בהנאה, וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה.24כ"ה הגירסא ברוב הנוסחאות, וכן יוצא מפורש מסוגיית הבבלי ל"א א'. והעמידוה בבבלי ל"א א': כשהרהינו אצלו. ופירש"י שמסר את החמץ לביתו של המלוה, והוסיפו שם (ל"א ב') בדאמר ליה למלוה קני מעכשיו. ופסק הרמב"ם בפ"ד מה' חו"מ ה"ה שמדברים בהגיע זמן הפרעון קודם פסח, וגם אמר לו קני מעכשיו. וזו היא גם שיטת רבינו אפרים (הביאוהו כמה מן הראשונים שנציין להלן). ופירש הר"א בן הר"מ הנ"ל שאם קבע לו זמן הפרעון אחר הפסח, הרי כשהגיע הפסח עבר עליו הישראל בבל יראה, וכבר אין לו היתר אח"כ. וכן אם קבע לו זמן לפני הפסח ולא אמר לו קני מעכשיו, לא קנה הגוי את המשכון כשהגיע הזמן, משום אסמכתא. וכן כתב המאירי ל' סע"ב בדעת הר"מ. ובס' המנוח על הר"מ הנ"ל, י"א ע"ב, פירש שאמר לו לגוי שהחמץ יהא שלו,25הוא פירש כאן ע"פ גירסת רבינו אפרים בתוספתא (לפי מהר"מ חלאוה, עיין מ"ש להלן בפנים ד"ה וכן היתה) שגרס: "הרי הוא שלך" במקום "הרי הוא מכור לך" שלפנינו ופיסקת רבינו מנוח עצמו לעיל שם. שיוכל לקחתו ולמכרו אם לא ירצה להמתין לו עד שיפדנו, וכשהגיע הזמן לא לקח ממנו וכו'. ועיין בלחם משנה במקומו, ומ"ש עליו במרכבת המשנה שם.
אבל הראב"ד בהשגות ושאר הראשונים שנציין להלן חולקים על הר"מ ורבינו אפרים ומפרשים שבחדא סגי, ואם קבע לו הזמן לפני הפסח, אפילו אם לא אמר מעכשיו, עובר המשכון למלוה, ובמסירת המשכון אין דין אסמכתא: וכן אם אמר קני מעכשיו, אפילו אם קבע הזמן אחר הפסח, ולא פדה את החמץ, איגלאי מילתא למפרע שהחמץ היה של המלוה. ואעפ"י שבפסח היה ביד ישראל לפדות את המשכון, אין אומרים כאן הואיל (עיין בבלי מ"ו ב'), שהרי הוא מחוסר מעשה ממון בפדיון, ואין אומרים בו הואיל, כפירוש המאירי הנ"ל והר"ן בסוגיין. והר"א בן הר"מ הסתייע בתוספתא שלנו שמוכח ממנה שמדברים בקבע לו זמן קודם הפסח דווקא.26וברא"ש פ"ב סי' י' (שצויין לעיל בפנים) כתב: וברייתא דקתני קודם הפסח אאמר לו קאי, אבל זמן הפרעון היה אחר הפסח. ורבינו פירש את התוספתא, כאילו היה כתוב בה: אמר לו קודם לפסח אם לא באתי (כלומר, ואפרע לך) הרי הוא מכור לך מעכשיו. אבל מן התוספתא אין ראייה שאמר לו קני מעכשיו. ולכל הדעות הברייתא שבתוספתא שלפנינו מתאימה לגירסת הבבלי במשנתנו הנ"ל.
ברם במשניות מטיפוס א"י:27לו, קויפמן ופרמה (אלא שבשתיהם הוגה בגליון כנוסח הבבלי). וכ"ה גם במשניות סדר מועד על קלף שבביה"מ כאן, אלא שבין השורות כתובה בי"ת על המלה "אסור" ואל"ף על המלה "מותר", והיינו הגהה ע"פ נוסח הבבלי. נכרי שהלווה את ישראל על חמיצו, לאחר הפסח אסור בהנייה, וישראל שהלווה את הנכרי על חמיצו לאחר הפסח מותר בהנייה. ובירושלמי פ"ב ה"ב, כ"ט ע"א (גיטין פ"ד ה"ד, מ"ה ע"ד): מתניתא פליגא על רב.28כלומר, הסובר שעבד שעשאו רבו אפותיקי, אף המלוה יש לו כח לשחרר את העבד. ישראל שהלוה את הנכרי על חמיצו, לאחר הפסח מותר בהנייה, אין תימר ברשות ישראל הוא יהא אסור.29אבל מן הרישא אין קושיא על רב, שהרי רב מודה שגם הלוה יכול לשחרר, וממילא אם גוי הלוה את ישראל על חמיצו, החמץ הוא ברשות ישראל ואסור. מה עבד לה רב? קל הוא בשחרור. כלומר, אבל בכל מקום אחר המשכון הוא ברשות הלוה גרידא, ואין למלוה חלק בו. נמצאנו למדים שהירושלמי גרס במשנתנו להפך מגירסת הבבלי,30עיין אהצו"י, עמ' 23, ומ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 714. ועיין גם בברייתא שבבבלי ל"א א' ול"א ב'. ולפי גירסא זו פירושו שהחמץ נשאר ביד הלוה אלא שעשאהו אפותיקי, וגוי שהלוה את ישראל על חמיצו אסור בהנאה, אפילו הגיע זמן הפרעון לפני הפסח, שהרי הוא ברשותו של ישראל והוא חייב באחריותו, ולא עוד אלא שחמץ מפקיע מידי שעבוד. אבל ישראל שהלוה את הגוי על חמצו מותר אפילו הגיע הזמן קודם הפסח, שהרי הוא ברשותו של גוי, ועדיין לא קנה אותו ישראל לכל הדעות, שאין כאן מסירת משכון כלל.
ולפי מסורת א"י במשנה ההלכה של התוספתא היא מהופכת. וכבר הראינו במבוא לתס"ר ח"ד, עמ' י"ג ואילך, ולעיל ח"ב, עמ' 633, שאף בתוספתא היו לפעמים קיימות שתי מסורות, אחת בהתאם למשנת א"י, ואחת בהתאם למשנת הבבלי. ואף כאן יש שגרסו בתוספתא להפך ממה שהוא לפנינו. וכ"ה בספר האורה, עמ' 38 (בפנים הספר נשמטה שורה, והנכון הוא בהערות בובר שם): נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ואמר אם לא באתי קודם הפסח מכור לך, אחר הפסח אסור בהנאה ואסור באכילה, וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו ואמר לו אם לא באתי קודם הפסח מכור לך, אחר הפסח מותר באכילה, ואין צריך לומר בהנאה. וכ"ה הגירסא שם (בערך) גם בכ"י אוקספורד השני (=כת"י ג' של בובר) של ספר האורה, אלא שברישא גורס: אסור בהנאה (ולא יותר), ובסיפא: מותר בהנאה ואף באכילה, והיא היא. וגירסא זו מתאימה למשנת בני א"י. וגוי שהלוה את ישראל על חמצו, אפילו אמר לו ישראל שאם לא בא קודם הפסח, החמץ מכור לו, החמץ אסור, שהרי לא מסר לו את החמץ, ויש כאן אסמכתא, ולא קנה הגוי את החמץ, ואין כאן אלא שיעבוד, וחמץ מפקיע מידי שעבוד. וכן להפך אם ישראל הלוה את הגוי וכו', לא קנה ישראל כלל את החמץ, ומותר.
וכן היתה קיימת כאן גירסא שלישית שנשנית אמנם כמסורת הבבלי, אלא שהיא נוגעת בשיטת הראשונים הסוברים שאף חמץ של גוי שעבר עליו הפסח אסור באכילה. שכן מביא בעיטור (ה' ביעור חמץ הוצ' רמא"י, קכ"ה ע"ד): ופי' רבינו אפרים וכו', תניא בתוספתא נכרי שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה. וחסרו לפניו המלים "באכילה ואין צריך לומר". וכן במהר"מ חלאווה ל' ב' (ל"ב ע"ד) ד"ה עכו"ם: וכתב רבינו אפרים ז"ל וכו', ותניא נמי בתוספ' עכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו, ואמר לו אם לא הבאתי לך קודם הפסח הרי הוא שלך, לאחר הפסח מותר בהנאה. ובס' המנוח על הר"מ פ"ד מה' חו"מ ה"ה, י"א ע"ב: והכי תניא בתוספתא נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ואמרו לו אם לא באתי קודם הפסח מכור מותר. וכ"ה (מותר בהנאה) גם בכ"י ב' של ספר האורה הנ"ל. וכע"ז גם בכ"י א' שם ובס' האורה שבפרדס (ד' קושטא, י"א ע"ד): מותר בהנאה ואסור באכילה. ונוסחא זו מבוססת על השיטה שאף חמצו של גוי שעבר עליו הפסח אסור באכילה ואינו מותר אלא בהנאה, עיין בעיטור שם. ולפני העיטור עצמו היתה הגירסא ברישא כמו שהיא לפנינו בתוספתא, ובסיפא גרס: אסור באכילה ומותר בהנאה, והפירוש קשה מאד, עיי"ש בעיטור, קכ"ה רע"ב, ובפתח הדביר אות נ"ה, שם קכ"ו רע"ב (בשם "נוסחא דילן"), ובפתח הדביר שם אות ק'. וצ"ע.
ועיין בשו"ע או"ח סי' תמ"א, ומ"ש אדמו"ר בשו"ע שלו בקונטרס אחרון סוף סי' ת"מ, ובארחות חיים שם סי' תמ"א.