יוצאין במצה מתובלת. וכ"ה הסדר בד, בכי"ל ובקג"נ. אבל בכי"ע הבבות הפוכות, כלומר: יוצאין בחררה ובמצה ישנה וכו', יוצאין במצה המתובלת וכו'.
ובירושלמי פ"ב ה"ד, כ"ט ע"ב: והא תני יוצאין במצה מתובלת, אעפ"י שאין בה טעם דגן, והוא שיהא רובה דגן, סברין מימר מתובלת משקין. נאמר מתובלת שומשמין, מתובלת אגוזין וכו'. כלומר, אבל אם מתובלת משקין היא מצה עשירה, ואין יוצאין בה, לר' יודה בן פזי בירושלמי שם. ובבבלי מנחות כ"ג ב': תיבלה בקצח, בשומשמין ובכל מיני תבלין כשרה, מצה היא, אלא שנקראת מצה מתובלת וכו', דלא אפיש לה תבלין דרובה מצה היא וכו'. ובתוספות שם ד"ה תיבלה: לענין מצה מיתניא וכו', ובתוספתא דפסחים תני כה"ג יוצאין במצה מתובלת, אבל ברייתא זו לא אשכחן לא במנחות ולא בפסחים. ועיין רוקח סי' רפ"ג.
והברייתא שלנו הובאה בשם התוספתא גם בהשגות הראב"ד פ"ו מה' חו"מ ה"ה (ועיין מ"מ ומ"ע שם), בתוספות הר"ש משנץ כאן ל' סע"ב, ראבי"ה ח"ב סי' תס"ח, עמ' 98, או"ז ה' פסחים סי' רל"ח, נ"ו ע"א,70ושם: תניא בתוספתא ספ"ק דפסחים יוצאין וכו', והיה לפניו חילוק הפרקים כמו שהוא בכי"ע, עיין לעיל הע' 32. סמ"ג לאווין סוף סי' ע"ט, ל"א ע"ג, רא"ש פ"ב סי' כ"ג.
ובר"מ פ"ה מה' חו"מ ה"כ: מותר ליתן התבלין והשומשמין והקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק, וכן מותר ללוש העיסה במים71בנוסח כ"י: ביין, וכן היה לפני הרב המגיד. ובכ"י אחר: ביין ובמים, עיין במעשה רוקח במקומו. ושמן או דבש וחלב או לקטף בהן. וביום הראשון אסור ללוש ולקטף72עיין במדרש תנאים הוצ' הרד"ץ הופמן, עמ' 91. אבל במכילתא בא פ"י, עמ' 35: אבל מקטף הוא מכולן. ועיין להלן פ"ג, שו' 15–16, ובבלי ל"ו א', ושם משום חשש חימוץ אתינן עלה, ולא משום לחם עוני. אלא במים בלבד וכו'. ומתוך לשונו שהפריד בין תבלין וכו' ושמן ודבש וכו' מוכח שבמתובלת בתבלין יוצא אפילו בלילה הראשון, עיין בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקפ"ב. ומקור הר"מ הוא בתוספתא ובירושלמי.73עיין מ"ש ר' מנוח במקומו שם, י"ז ע"א. וצ"ל שם: בתוספתא דפסחים (במקום: דזבחים). ועיין במגיד משנה, במגדל עוז שם ובשו"ת הרדב"ז שהזכרנו בפנים. והשוה לשונו בפי"ב מה' מעשה הקרבנות הי"ז ובהשגות שם. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
59-60. בין שנתבלה באלפס, בין שנתבלה בקדירה. וכ"ה הסדר בכל הנוסחאות ובתוספ' הר"ש משנץ ובאו"ז סי' רל"ח הנ"ל. ובראבי"ה, עמ' 98 הנ"ל: בין שתבלה בקדירה, ויש שם השמטה ע"י הדומות. ובהשגות הראב"ד הנ"ל: בין שתבלה בקדרה, בין שתבלה באילפס. ומפרש רבינו: ההיא שתבלה משנאפית. ואין כאן אלא פירוש לדברי התוספתא, ולא השגה על הר"מ, עיין במרכבת המשנה במקומו.
ואף שמן הירושלמי הנ"ל מוכח שלא כדברי הראב"ד, הרי דייק רבינו מתוך הבבא שלנו (שלא נזכרה בירושלמי) שמדברים כאן שתיבלה לאחר אפייה, שאם לא כן האיך יוצאין בה בפסח אם עשאה בקדירה, שהרי סתם קדירה של חרס היא, ואין אופין בה אלא מבשלים בה במים, ואין כאן לחם, ולפיכך פירש שתיבלה בקדירה אחר האפייה, וברייתא זו כמאן דאמר שאין הבשול מבטל את האפייה, אם לא נימוחה המצה, כלעיל שו' 49. ולפ"ז מקור הר"מ בפ"ה ה"כ היא לא התוספתא כאן אלא הירושלמי כאן והברייתא בבבלי זבחים. ועיין בליקוטים על התוספתא לר' יונה בר' גרשון במקומו.
60. יוצאין בחררה. ראבי"ה ח"ב סי' תנ"ב, עמ' 72. וכן בס' האמרכל (סה"י לכבוד ר"א מרכס, עמ' ק"ס) בשמו: דתניא בתוספתא בפ"ק74והיה לפניו חילוק הפרקים כמו שהוא בכי"ע. וכן בראבי"ה שלפנינו שם: דתניא בפרקין וכו', כלומר בפרק שעומד בו, בפ"א. ועיין בהערה 11 שם. ועיין להלן פ"ג, הע' 56. יוצאין בחררה וכו'. ובירושלמי פ"ב ה"ד, כ"ט ע"ב: יכול שאינו יוצא בפסח אלא בפת הדראה, מניין אפילו כמצת שלמה וכו'. ברם בכי"ל ובאו"ז:75ח"א סי' רל"ח, נ"ו ע"א. אלא בפת חררה וכו'. כלומר, שאין לחם עוני אלא עוגת רצפים, עוגה שנאפית בחפזון על גבי גחלים,76כחררה שעשו אבותינו במצרים, וכמו שאמרו במכילתא בא פי"ד, עמ' 49: עוגות. אין עוגות אלא חררה וכו', נס גדול נעשה להם בחררה זו וכו'. והיא היתה פת יבישה, פת חריבה, עיין מ"ש להלן סוכה פ"ב, שו' 17, ד"ה שהוא אוכל (בשם כי"ל). ולפיכך בא ללמדנו שיוצאים אפילו בפת נקיה, כמצת שלמה המלך. וגירסא זו מתאימה לגירסת הבבלי ל"ו ב' בברייתא זו.
ברם בקטעים מן הגניזה של הירושלמי (שרי"ר, עמ' 103): יכול שאינו יוצא ידי חובתו בפת חרדה,77האותיות "חר" מטושטשות קצת בכ"י שם, אבל ברור שאין יותר משתי אותיות. מניין אפילו וכו'. וכן בספרי ראה פי' ק"ל, עמ' 187: לחם עוני. פרט לחלוט ולאשישה, יכול לא יהא אדם יוצא חובתו בפת78אמנם במדרש הגדול שם: אלא בפת הדראה וכו', אבל בכל כתה"י של הספרי חסרה המלה "אלא", וברור שנוסח מדה"ג הוא תיקון ע"פ הבבלי ל"ו ב' שהזכרנו בפנים. הדראה (בשני כתי"י שם: בהדראה), תלמוד לומר מצות, אפילו כמצה של שלמה וכו'. ולפי נוסח זה נראה שצ"ל שם "הררה" (במקום "הדראה"), חררה,79וכן במדרש הגדול שמות י"ב, ל"ט, עמ' רט"ז: אין עוגה אלא הררה (עיין לעיל הע' 76). ומכיוון שהסופרים של הספרי לא הבינו מה היא הררה, הרי מסתבר שהעתיקו הדר[א]ה. כמו שהוא בירושלמי הנ"ל, וחררה היא פת מעולה.
וקרוב מאד שחררה כאן היא פת מעולה שנאפית על גבי גחלים (עיין במשנת שבת פ"א מ"י ועוד), שהיונים קראו לה ἐπανθράκις ("שעל גבי גחלים"), והיא היתה קלה ומעודנת מאד, כפי שמתאר אותה אתינאיוס בחכמי המשתה שלו ס"ג 110b. ועיין ערוך ערך חר ב' ובעה"ש שם. ולפיכך אמרו בספרי ובירושלמי הנ"ל שהייתי יכול לחשוב שאין אדם יוצא ידי חובתו בחררה, משום שאינו לחם עוני, ולמדנו מן הפסוק שאין מצה עשירה אלא שנילושה בשמן וביין וכדומה, אבל אם אופן אפייתה הוא מעשה עשירים אין היא מוצאת מלחם עוני. ועיין בארחות חיים ה' חו"מ סי' פ"ג, ח"א ע"ד סע"א.
ובבבלי ל"ז א': ת"ר יוצאין בפת נקיה ובהדראה ובסריקין המצויירין בפסח וכו'. ושמא צ"ל גם בבבלי שם: ובחררה וכו', והכוונה שיוצאים בכל מיני פת שהעשירים רגילים בהם, כל זמן שאין הפת עשירה מחמת שמן ויין וכדומה. והגירסא "בהדראה" שבבבלי היא אשגרה מן הברייתא בבבלי שבת קי"ז ב' וכאן ל"ו ב'. ואפשר שהיתה לו לבבלי מסורת אחרת בגירסתה, עיין מ"ש לעיל.
60-61. ובמצה ישנה, ובלבד שעשאה מתחלה לשום פסח. ראבי"ה וס' אמרכל הנ"ל, רוקח ריש סי' רפ"א, מעשה רוקח סי' ל"ו וסי' ל"ח, או"ז ח"ב סי' ר"ן, נ"ז ע"א,80ושם: דתניא בהדיא בתוספתא דפסחים ספ"ק וכו'. עיין לעיל, הע' 32. מרדכי פ"א סי' תקמ"ג, טאו"ח סי' תנ"ח, אגור סי' תשס"ח. ועיין מ"ש להלן פ"ג, שו' 33, ד"ה ובס' הפרדס.
והצרוף של חררה ומצה ישנה לפי הפירוש שלנו בחררה אינה עולה כל כך יפה, ושמא ע"י שהחררה היתה נאפית יפה היתה מתקיימת הרבה זמן. ולפיכך קשרו עמה את ההלכה של מצה ישנה.
ובירושלמי פ"ב ה"ד, כ"ט ע"ב (סוכה פ"א ה"ב, נ"ב ע"א): מצה הישנה תפלוגתא דבית שמאי ובית הלל (סוכה פ"א מ"ב). אמר ר' יוסה דברי הכל היא, מכיון שלא עשאה לשם הפסח דבר בריא שלא דיקדק בה. ולפ"ז הברייתא שלנו אפילו כבית הלל. ובראבי"ה, עמ' 71 הנ"ל, העתיק בשם הירושלמי: דבר ברי הוא כמי שלא דיקדק בה. וכן באו"ז סי' ר"ן, ח"ב נ"ז ע"א: דבר בריא כמי שלא דקדק בה. והסיק בראבי"ה שם: נראה לי שראוי להחמיר שלא להקדים ולאפות (כלומר, לפני ערב פסח), מדקאמר בירושלמי כמי שלא דיקדק בה, משמע אפילו דיקדק בה הוי כמו שלא דיקדק בה דהוה ליה למימר דבר ברור הוא שלא דיקדק בה. וכנראה שרבינו פירש "מכיוון שלא עשאה לשם הפסח דבר בריא", היינו שלא עשאה בערב הפסח ממש (וכגירסת האו"ז), כמי שלא דקדק בה. ואפילו דקדק בה שלא יתערב בה חמץ81"שהרי חמץ ומצה עמו בבית" (לשון הראבי"ה לעיל שם). אינו מועיל. ופירש שמסקנת הירושלמי היא שמצה ישנה אפילו עשאה לשמה אינו יוצא בה אלא דווקא אם עשאה ערב הפסח, כשאין עמו חמץ בבית, כלומר לאחר בעורו, שלא כדברי התוספתא כאן, ולפיכך הסיק בראבי"ה שם (עמ' 72): וכיון דפליגי הירושלמי והתוספתא, ראוי להחמיר שלא לעשות לכתחילה. ועיין בשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים נ"ז (וציין לו בציון ירושלמי בירושלמי סוכה במקומו) ובמס' שמחות פ"ז הכ"ב ומ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 33, ומ"ש בטוב ירושלים בירושלמי סוכה שם.
61-62. ר' יהודה בן בתירה אומ' יוצאין בחזרת ובחרדל. וכ"ה בד (אלא ששם בטעות: ובחרדל). ובקג"נ מנוקד: ובַחֻרְוָל, ובין השורות תלויות שתי ווין, כלומר, קרי: ובחורוול. ובכי"ע: יוצאין בחזרת הגל ובחוורוור. ובכי"ל: יוצאין בחזרת. הגיל ובחרדל. וצ"ל שם: בחזרת הגל ובחרול. ובמכילתא דרשב"י, עמ' 13: ר' יהודה אומ' אף חורולין וחזרת גלין. ובבבלי ל"ט א': ר' יהודה82ועיין דק"ס, עמ' 109, הע' ב', ומ"ש להלן, שו' 62–63, ד"ה ר' ישמעאל. אומר אף חזרת יולין וחזרת גלין כיוצא בהן. ובערוך ערך חוורולין מעתיק משם: אף חוורולין וחזרת גלין וכיוצא בהן. ועיין דק"ס, עמ' 108, הערה ש'. ועיין לעיל שם בבבלי.
וקרוב לוודאי שאף לפנינו צ"ל כעין גירסת כי"ע וכי"ל: בחזרת גלין, שהרי חזרת סתם בלי שם לוויי נשנית במשנתנו. והנה על חזרת מעידים הירושלמי והבבלי כאן שהיא חסא, ועל "חזרת גלים" אמרו בירושלמי (כלאים פ"א ה"ב): חס דיגרון.83עיין בירושלמי הוצ' לונץ, ג' ע"א. ובירושלמי מתרגם גלים: יגרון, כתרגום שבתורה, יגר סהדותא: גלעד (בראשית ל"א, מ"ז). ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 408. ובפיה"מ להר"מ שם: "חסא ההרית", כלומר חסא המדברית הגדלה בין תלי אבנים. ועיין ערוך ערך חזר, ומ"ש ר"ע לעף בפלורח ח"א, עמ' 436 ואילך.
וחרולין, חורלין, הם כנראה חרלין שבמקרא, עשב מר העולה מאליו בשדות בור. ועיין במלונו של גיזיניאוס למקרא ערך חרול, ומ"ש לעף הנ"ל, ח"ב, עמ' 437.
62–63. ר' ישמעאל בי ר' יוחנן בן ברוקה או' כל שיש לו סרף אין יוצאין בו. וכ"ה ("אין יוצאין") גם בד ובקג"נ. אבל בכי"ע ובכי"ל: יוצאין בו. וכן מוכח מן הבבלי ל"ט א', אלא ששם מוחלפת השיטה: ר' יהודה אומר כל שיש לו שרף (כלומר, יוצאין בו). ובכי"י שם: ר' יהודה בן בתירא (פתירא) וכו'. ועיין לעיל, שו' 61, ד"ה ר' יהודה בן בתירה. ועיין להלן בסמוך.
63. ר' יהודה או' כל שמכסיף יוצאין בו. בבבלי הנ"ל: ר' יוחנן בן ברוקה אומר כל שפניו מכסיפין.
63-64. יוצאין בהן בין לחין בין כמושין ואין יוצאין בהן יבישין. וכ"ה בכי"ע ובקג"נ. ובכי"ו: בין לחין בין יבשין כמושין וכו', ונמחקה המלה יבשין ע"י נקודות (וצוקרמ' בשנו"ס שלו לא דק). ובכי"ל (וכע"ז גם בד): בין לחין ובין יבשין, ואין יוצאין בהן יבשין. והשבוש מוכח מתוכו.
והגירסא שלנו מתאימה למשנת הירושלמי פ"ב מ"ו:84לפי נוסח המשנה שבירושלמי, לו, קויפמן ועוד, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 110. יוצאין בהן בין לחין בין כמושין וכו'. ואמרו עלה בירושלמי: אית תניי תני אבל לא כמושין. אמר רב חסדא מאן דאמר כמושין בקלח, מאן דאמר אבל לא כמושין בעלין. אבל במשנת הבבלי שנו: בין לחין בין יבשין,85וכ"ה בברייתא שבבבלי ל"ט ב'. ואמרו עלה (ל"ט ב'): אמר רב חסדא לא שנו אלא בקלח, אבל בעלין לחין אין, יבשין לא וכו', מתיבי יוצאין בהן, ובקלח שלהן בין לחין בין יבשין דברי ר' מאיר וכו', ושוין שיוצאין בהן כמושין וכו' תרגומא אקלח (כלומר "בין לחין בין יבשין" שבדברי ר' מאיר דבוקים לקלח גרידא). והנה בבבלי לא נתבאר כלל שיש חילוק בין קלח לעלים אף בכמושין.86ובירושלמי מע"ש פ"ד ה"א, נ"ד ע"ד, מוכח שעלים כמושים של ירקות ראויים לאכילה, שכן אמרו שם: מניחין עליו (כלומר, העלים שלו, של ירק מע"ש) עד שיכמושו, ופודה אותן מוצאי שבת מיד. ועיין עוקצין פ"ב מ"ז ובמשנה אחרונה שם ד"ה ולבנים. ועיין להלן סוכה פ"ב, שו' 55, ד"ה היו כמושין ובמשנה שם פ"ג מ"ג. ושמא אין יוצאין בעלין כמושין לשיטת הירושלמי לא מפני שאינם ראויין לאכילה, אלא מפני שפגה המרירות שבהם. וכן פסק הרי"ץ גיאת, סוף עמ' צ"ז, והראב"ן, ע"ג ע"ב, והעיטור סוף ה' מצה ומרור, הוצ' רמא"י ק"ל ע"ד, כמו שהעיר לנכון הר"ד צאמבער בריצ"ג, הוצאה שלו, עמ' 32, הערה ש"ג. ועיי"ש שהעיר גם על הפרי חדש סי' תע"ג ס"ק ה'. ועיין בצל"ח בסוגיין ובברכי יוסף סי' תע"ג אות ז'.
64. ר' מאיר או' אף יוצאין בהן יבישין. עיין בלשון הברייתא שבבבלי שהעתקנו לעיל. ובראבי"ה ח"ב סי' תע"ג, עמ' 101, הנוסחא משונה. וסתם משנתנו הנ"ל לפי נוסח הבבלי היא כר' מאיר.
64-65. ר' צדוק או' אף יוצאין בהן כבושין. וכ"ה בד ובקג"נ. ובכי"ע ובכי"ל: ר' אלעזר בר' צדוק או' וכו'. ובבבלי ל"ט ב': ת"ר אין יוצאין בהן כמושין. משום ר' אליעזר בר' צדוק אמרו יוצאין בהן כמושין.87ועיין היטב במשנת עוקצין הנ"ל. ומ"ש לעיל, שו' 63–64, ד"ה והגירסא. ופשיטא שאין להגיה את כל נוסחאות התוספתא ע"פ הבבלי, ובפרט שאין לומר "אף"88עיין דק"ס, עמ' 111, הע' ת', ובכי"מ שם צ"ל: אף (במקום "אין", שיבוש רגיל בכי"י) יוצאין. על כמושין, אחרי שר' מאיר התיר גם ביבישין. ור' צדוק (או: ר"א בר' צדוק) חולק על סתם משנתנו הנ"ל ששנתה: אבל לא כבושין.