6-8. ר' שמעון אומ' אף כשאמרו של נחתומין בכרכים עד שלשה תנורים אסו' עד שלשה ימים וכו'. וכ"ה בד, בכי"ל ובקג"נ. ובכי"ע בטעות: ר' שמעון בן אלע' אומ' וכו'. ובירושלמי הנ"ל: תני ר' שמעון אומר1בירוש' ערלה בד"ו בטעות: ר' שמעון בן אומר וכו'. ואף כשאמרו של נחתומין בכפרים לאחר ג' תנורין וכו'. והירושלמי לשיטתו, עיין מ"ש לעיל, שו' 2–3, ד"ה אבל.
ובבבלי ל' א': ר' שמעון קנסא קניס הואיל ועבר עליו בבל יראה ובבל ימצא, הני מילי בעיניה אבל על ידי תערובות לא וכו', כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא אמר לון פוקו וזבינו חמירא דבני חילא. ובר"ח שם: מראין הדברים דחמירא דא דבני חילא ברשות ישראל הות, ואע"ג דכדידהו הות דמיא, הוה שרי רב נחמן, דהא ע"י תערובות היא. ועיין בראב"ן ד' פראג, ע"ב ע"ב, ובהערות אבן שלמה להראב"ן, קנ"ח ע"ד, אות י"א, ומ"ש בהקרי לב הנ"ל, קי"ג ע"ב. ועיין בראבי"ה ח"ב סי' תי"ד, עמ' 12, וסי' ת"כ, עמ' 44, וסי' תס"א, עמ' 76, ובהערות שם. ועיין במהרי"ט אלגזי לבכורות פ"ה סי' מ"ג, קמ"ג ע"א (הוצ' ראם מ"ו ע"א), ובשו"ת חתם סופר או"ח סי' ק"ו וסי' קכ"ד.
8. שמשחרית היה בודה לו שאר כל אותו היום. וכ"ה ("בודה") גם בכי"ע ובקג"נ. ובד: היה בודק וכו', ובכי"ל: היה בורה וכו'. ובירושלמי ערלה הנ"ל: הוא כורה לו וכו'. ובירושלמי ע"ז הנ"ל: בורר וכו'. והנכון כלפנינו, וכלשון המשנה במנחות רפ"ה: שאור בודה להן מתוכן. וכן בב"ר פל"ד, י', עמ' 320: עלוב סאור שמבידה (=שמי שבידה) אותו וכו'. ועיין בהערות שם. ובב"ר פפ"ה, א', עמ' 1030: והקב"ה בורא אורו של משיח. והר"ח אלבק מציין שם שבכי"ל היה כתוב "שאורו", ונמחקה השי"ן. ובמדרש הגדול שם (ל"ח, א'), הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תרמ"ב: והקב"ה עוסק בשאירו שלמלך המשיח. ובפגיון האמונה לריימונד מרטיני, עמ' 715 מעתיק: והקב"ה היה בורא שאורו של מלך המשיח. וכנראה שאף שם צ"ל: בודא שאורו וכו'. ואין בדא אלא יצירה וסידור, כמובנו בסורית.2עיין בליקסיקון ללשון סורית של פיין סמית, עמ' 449, ובמלונו של יסטרוב ערך בד. וכן ביונית πλαστήρ, פלסתיר, יצירה, בידוי, זיוף. ואף "בדא מלבו" פירושו יצר והוציא מלבו.
ולעצם העניין נראה שהדברים היו תלויים במנהג המקום. וכן מתאר פליניאוס בספרו תולדות הטבע3סי"ח פכ"ו סי' ק"ב ואילך. את המנהגים השונים של הכנת השאור. ויש שהיו מכינים שאור ע"י שהיו מבשלים כמין נזיד מן הקמח והמים (בלי מלח) עד שהוא מתחמץ, והיו נותנים אותו אח"כ לתוך הבצק. ויש שהיו מוציאים קצת בצק מן העיסה, והיו מניחים אותו עד למחרת, ובצק זה היה נהפך לשאור במשך היום, והיו משתמשים בו כשאור ליום שלאחריו.4עיי"ש סי' ק"ד. וכן היו נוהגים במקומו של ר' שמעון. ולפיכך אמר שאסור עד שלשה ימים, שהרי לא היו נותנים שאור חדש לכל תנור, אלא היו עושים שאור מיום לחבירו.
9. בזמן שלא עשו את פסחיהן עם ישראל או שהקדימו יום אחד וכו'. וכן במס' כותים פ"ב ה"ה: אימתי בזמן שלא עשו מצה עם ישראל, או שהקדימו יום אחד וכו'. ובירושלמי פ"א ה"א, כ"ז ע"ב: כותים כל זמן שעושין מצתן עם ישראל נאמנין הן על ביעור חמץ וכו'. ופירשו לנכון בח"ד ובס' חקרי לב הנ"ל שהכוונה היא אם חלקו על ישראל בעיבור השנה ועשו את פסחם באדר או באייר, או שחלקו בקביעת ר"ח ניסן ועשו מצה בי"ד בניסן לפי חשבוננו, ונמצא שאכלו חמץ ביום אחרון של פסח. ועיין במשנת ר"ה פ"ב מ"ב.
10-11. עשו פסחיהן עם ישראל, או שעכבו אחר ישראל יום אחד, חמצן מותר אחר הפסח מיד. וכן במס' כותים הנ"ל: אבל אם עשו מצה עם ישראל, או שאחרו יום אחד חמצן מותר. ובירושלמי שביעית פ"ח ה"י, ל"ח סע"ב: מתיר היה ר' לעזר חמיצן של כותים לאחר הפסח מיד. ועיין מ"ש להלן בסמוך. אבל בירושלמי פ"א ה"א הנ"ל מסיק: א"ר יוסה הדא דתימר בבתים, אבל בחצירות חשודין הן, דאינון דרשין לא ימצא בבתיכם, לא בחצרותיכם.5וכע"ז בירושלמי ע"ז פ"ה סה"ד, מ"ד ע"ד; הדא דת מר להאמינן שאינן שאובין, הא למידת ארבעים לא, דאינון דרשין וכו'.