1. חמץ של כותיים מאימתי מותר אחר הפסח וכו'. וכ"ה בד, בכי"ל ובקג"נ. וכ"ה בירושלמי ערלה פ"ב ה"ז, ס"ב ע"ב, וע"ז פ"ה הי"א, מ"ה ע"א. ובכי"ע בטעות: חמיצן של גוים מאימתי וכו'. ותנא זה סובר שכותים גרי אמת הם, והחמץ שלהם שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. ומכיוון שלפעמים הם מקדשים את ר"ח ניסן לפני זמנו, ונמצא שיום האחרון של פסח כבר חול אצלם, ואוכלים בו חמץ (עיין להלן, שו' 9), וממילא מה שנשאר להם מיום זה הרי הוא חמץ שעבר עליו הפסח בידי ישראל. וכותים אין דינן בנידון זה כעוברי עבירה (להלן, שו' 14), שהרי הם טועים לחשוב שעושים כדין. ועיין מ"ש להלן, שו' 14–15, ד"ה ובעיטור שם.
1-2. של בעלי בתים אחר שלש שבתות של אפייה. וכ"ה בירושלמי ערלה וע"ז הנ"ל. ובמס' כותים פ"ב: אין לוקחין פת מנחתום כותי במוצאי הפסח אלא לאחר שלשה תנורים, ולא מבעלי בתים אלא לאחר שלש שבתות וכו'. ובעיטור ה' ביעור חמץ (קרוב לסופו), הוצ' רמא"י, קכ"ו ע"ג: אבל חמצן של כותיים אסור עד לאחר ג' אפיות, כדקתני התם (כלומר, בתוספתא שהזכיר לעיל שם), של נחתומין לאחר ג' שבתות, מפני שבטל הוא. וכן מעתיק בהוספה לס' אדם של רבינו ירוחם נתיב ה' חלק ה', והדברים משובשים קצת, עיין מ"ש להלן, שו' 14–15, ד"ה ובעיטור שם.
והירושלמי והתוספתא נתבארו בבאור מפולש בס' חקרי לב יו"ד סי' קל"ט (לה' מאכלי גויים סי' קט"ו), רי"ב ע"א ואילך. וסתם בעלי בתים אופים פעם בשבוע לכל השבוע, ואחר שלש אפייות כבר כלה כח השאור הראשון. ואעפ"י שהעיסה השנייה נתחמצה משאור של העיסה הראשונה, כלומר משאור של איסור והיתר, ויש כאן זה וזה גורם, הסיקו בירושלמי הנ"ל שבכותים החמירו וירדו בה בשיטת ר' אליעזר, ואסרו זה וזה גורם עד שיכלה כח השאור של איסור. ועיי"ש קי"ד ע"ב ואילך שהעיר על הירושלמי בתרומות פ"ט ה"ז וה"ה, מ"ו ע"ד, ועל הבבלי נדרים ס' א', עיי"ש דברים מצויינים.
2-3. ושל נחתומין בכפרים עד שלשה ימים ובכרכין עד שלשה תנורין. וכ"ה הגירסא בכל הנוסחאות. ולפיה פירושו שנחתום אופה פעם אחת ביום בכפרים, אבל בכרכים הוא אופה כמה פעמים ביום, ולפיכך מותר אחרי אפייה שלישית.
אבל בירושלמי ערלה וע"ז הנ"ל גורס: ושל נחתומין בכרכים לאחר ג' ימים, ושל נחתומין בכפרים לאחר ג' תנורים. וכ"ה הגירסא גם בנוסח הרש"ס בערלה, וכן מוכח מגירסת הירושלמי בדברי ר' שמעון בן אלעזר ובדברי ר' שמעון להלן, שו' 5, ושו' 7. ובמס' כותים פ"ב הנ"ל: ולא מן הכפרים אלא לאחר שלש עשיות. ואין להגיה את המקורות אחד ע"פ השני. ולשיטת הירושלמי נתנו קבע בכרכין לנחתומין, כשם שנתנו קבע לבעלי בתים בכל מקום, אלא שנחתום אופה בכרכים פעם ביום, ובכפרים הכל לפי גודל הכפר ולפי הדרישה, ולפעמים הוא אופה שלשה תנורים בארבעה או בחמשה ימים, עיין בס' חקרי לב הנ"ל.
4. אם היה בעל הבית או שמסיא את בנו ואפה וכו'. וכ"ה בקג"נ ובד (אלא שבד: או שמש'). ובכי"ע ובכי"ל: אם היה בעל הבית משיא את בנו וכו'. וכנראה שלפנינו צ"ל: אם היה בעל הבית [אדם גדול], או שמסיא וכו', כסיגנון התוספתא עירובין פ"ה, שו' 31. וכן בירושלמי הנ"ל: והוא שיהא אדם גדול, או שהיה מסיא (כ"ה בכי"ל, ותוקן: משיא) את בנו וכו'.
4-5. ואפה בשלשה תנורין זה אחר זה מותר. ולת"ק עשו שיעור קבוע בבעלי בתים ובנחתומין, ובכרכין ובכפרים, והלכו אחרי רוב הנוהג, ואם בעה"ב נהג כנחתום עדיין דינו כבעל הבית, כפירוש המפרשים.
5. ושאמרו של נחתומין בכפרים עד שלשה ימים וכו'. בירושלמי הנ"ל: ואף כשאמרו של נחתומין בכרכין לאחר ג' ימים וכו'. והירושלמי לשיטתו, עיין מ"ש לעיל, שו' 2–3, ד"ה אבל.