19-20. ר' לעזר בן פרטא היה פושט בו דברים. ר' היה כופל בו דברים. וכ"ה בד ובכי"ל. אבל בכי"ע ובראבי"ה הנ"ל: פושט בה וכו' כופל בה וכו'. וכן בירושלמי סוכה פ"ג הי"ב, נ"ד ע"א: רבי היה כופל בה13וכ"ה "בה" אף בברייתא שבבבלי, עיין להלן. והלל היא לשון נקיבה במקורות א"י, עיין מ"ש לעיל פ"ד, הע' 40. דברים. ר' לעזר בן פרטא פושט בה דברים. ובירושלמי כאן פ"ח ה"ח, ל"ו ע"ב אמרו (לעניין אחר): אומר עליהן דברים. מהו דברים. רבנן דקיסרין אמרין קילוסין.14ועיין במדרש תנאים הוצ' הרד"צ הופמן, עמ' 91, ובבלי כאן קט"ו סע"ב. וכבר הראינו בכ"מ שדברים במקורות א"י פירושו בהרבה מקומות קילוסין, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 31, ד"ה ואשר לפירושה.
ואף לפנינו הכוונה שר' לעזר בן פרטא היה פושט, ולא היה כופל, את הקילוסין שבהלל, ורבי היה כופל את הקילוסין, ואין בו משום הלל אין מוסיפין עליו. והקילוסין שבהלל הם "הודו לה' וכו' " ו"אנא ה' הושיעה נא", ובשניהם היו החכמים מטרפין, מנענעין בלולביהן (סוכה פ"ג מ"ט), כלומר היו משעננים בלולביהן, סימן מובהק לקילוס, עיין באבות דר"ן נו"א פ"ד ובמדרש הגדול בראשית ב', כ"ב, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' פ"ח, ובהערות שם. וכן בירושלמי פאה ה"א, ט"ו ע"ד (ובמקבילות): הוה נסיב שיבשתיה והוא מקלס קומי כליא. ועיין בבלי כתובות י"ז א'. ובמשנת סוכה פ"ד מ"ה: בכל יום מקיפין (בלולב או בהושענא, עיין בבלי שם מ"ג ב') את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא וכו', בשעת פטירתן מה הן אומרין יופי לך מזבח, יופי לך מזבח. ואף כאן הוא קילוס15ומכאן נהגו העם לשענן אף באנא ה' הצליחה נא כב"ש בפ"ג מ"ט שם. בלולב, או בערבה.16ועיין מ"ש דלמן בדקדוק לשון ארמי של יהודי א"י, הוצ' שניה, עמ' 249, הע' 1, ושולתיס בליקסיקון שלו לסורית של א"י, עמ' 212, ערך שענן. ורבי היה כופל את הקילוסין, משום שכן הוא מנהג הקילוס, לכפול (השוה: יופי לך מזבח, יופי לך מזבח שהבאנו לעיל בפנים, ועוד), ואין בו משום הוספה בהלל.
ובמשנת סוכה פ"ג מי"א: מקום שנהגו לכפול יכפול, לפשוט יפשוט, ופירושו כנ"ל. אבל בבבלי כאן קי"ט ב' וסוכה ל"ט א': תנא רבי כופל בה דברים. ר' אלעזר בן פרטא מוסיף בה דברים (כסדר שבמשנה, וכסדר המחלוקת שבירושלמי). מאי מוסיף? אמר אביי מוסיף לכפול מאודך ולמטה.17בירושלמי כאן פ"ה ה"ז, ל"ב ע"ג (ובמקבילה בתענית ספ"ג) שנינו: חד בר אביי עבר קומי תיבותא, אמר לון ענון בתריי מה דנה אמר. הדא אמרה לית הדא דידן. א"ר מנא הדא דידן, נסא הוה רב בגין כן אמר לון ענון בתריי מה דנא אמר. וכבר פירשתי את הדברים בסה"י לכבוד מרכס, עמ' שי"ז, הע' 179, שהירושלמי הוכיח מזה שהמקרא (בר אביי, עיין מ"ש על פירוש השם להלן סוף ר"ה הע' 68) בקש שיענו אחריו על כל דבר ודבר, שאין הכוונה להלל שלנו, שלא ענו בה אלא ראשי פרקים. ודחה ר' מנא שהלל שלנו היה אלא שהנס היה גדול, ולגודל הנס ענו אחריו כל מה שאמר, כפלו את כל ההלל, כפלו כל פסוק ופסוק. ומכאן שלפעמים היו נוהגים כן, כפירש"י במשנת סוכה ל"ח א'. ועיין בראבי"ה הנ"ל שהרגיש שאין התוספתא מתאימה למסורת הבבלי.
20-21. ר' לעזר אמ' חוטפין מצה לתינוקות בשביל שלא ישנו. וכ"ה בד ובכי"ל (אלא שבו חסרה המלה "בשביל"). ובכי"ע: לתינוק כדי שלא יישן. וכן מעתיק בשם התוספתא ברשב"ם ק"ט א' ד"ה חוטפין. ובבבלי שם: תניא ר' אליעזר אומר חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו. תניא אמרו עליו על ר' עקיבא מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש חוץ מערבי פסחים וכו' בשביל תינוקות, כדי שלא ישנו. ופירש הרשב"ם ע"פ התוספתא כאן (עיין גם בסיפא להלן) שחוטפין מצה מן התינוקות כדי שלא יאכלו הרבה ולא יבואו לידי שינה מתוך כרס מלאה. וכן פירש הר"ן בפ"י סוף סי' תשפ"א, והביא ראיה מן התוספתא כאן. והלשון "חוטפין מצה לתינוקות" מגומגמת לפי זה. אמנם בספר מנוח על הר"מ פ"ז מה' חו"מ ה"ג, כ"ב ע"א מעתיק: לשון התוספתא חוטפין מצה מתינוקות, כדי שישאלו וכדי שלא ישנו, ועיין דק"ס, עמ' 329, הערה ס'. אבל ברור שיש כאן ט"ס, כפי שמוכח מדבריו (עיין להלן), וצ"ל: לתינוקות.
ובר"מ פ"ז מה' חו"מ ה"ג: וצריך לעשות שינוי בלילה הזה, כדי שיראו הבנים וישאלו וכו', וחוטפין מצה זה מיד זה וכו'. ובס' מנוח הנ"ל הביא ראיה מן התוספתא לפסק הר"מ. וכן במהר"מ חלאווה ק"ט רע"א: פי' הר"מ במז"ל גוזלין זה מיד זה לשמחה, כדי שישאלו התינוקות ולא ישנו, וה"ג בתוספ' חוטפין מצה לתינוקות. ולדעת הר"מ התוספתא מתפרשת יפה, והיינו שחוטפין מצה מזה לזה, ונותנין לתינוקות בשביל שלא ישנו. ולגירסת כי"ל הפירוש הוא שחוטפין מצה מזה לזה, בשביל התינוקות שלא יישנו, כלומר כדי שלא ישנו התינוקות, מתוך שהם מסתכלים במשחק של חטיפת המצה מגדולים לגדולים. ועיין במרכבת המשנה על הר"מ הנ"ל.
ובהשגות הראב"ד על הר"מ הנ"ל: פירוש אחר ממהרין לאכול, כדי שלא יישנו. וכן פירש"י: ואית דמפרש חוטפין מצה, אוכלין מהר. וזה הלשון עיקר, מדמייתי הא דר' עקיבא בהדא. וכן במאמר חמץ להרשב"ץ (יבין שמועה, ל"ה ע"א): תניא בתוספתא ר' אליעזר אומר חוטפין מצה לתינוקות כדי שלא [יהו]18כצ"ל, כגירסת הר"ן שהבאנו לעיל בפנים. ישנים. פי' ממהרין להאכילם, כדי שלא יהיו ישנים וישאלו, וכן אמרו בגמרא שר' עקיבא לא אמר לעולם הגיעה שעה וכו', וכן עושין שינוי אחר, כדי שישאלו התינוקות שאהר קידוש עוקרין השולחן (עיין בבלי קט"ו ב') וכו'. ופירש רבינו אף בתוספתא כפירש"י שחוטפין מצות, ואוכלין אותן במהירות (עיין הלשון בבבלי עירובין נ"ד א'), בשביל התינוקות שלא יהו ישנים. ועיין בתיו"ט פ"י מ"ו. ועיין להלן בסיפא.
21. ר' יהודה או' אפי' וכו'. וכ"ה בכי"ע, אבל בד ובכי"ל: ר' יהודה אומר משמו אפילו וכו'. וכ"ה ברשב"ם ובס' המנוח הנ"ל.
21-22. אפי' לא אכל אלא פרפרת אחת, אפי' לא טבל אלא חזרת אחת חוטפין מצה לתינוקות וכו'. וכ"ה הסדר בד ובכי"ל. ובכי"ע: אפילו לא אכל אלא חזרת ולא טיבל אלא פרפרת אחת חוטפין וכו'. וכ"ה בס' המנוח הנ"ל. וכן ברשב"ם הנ"ל: אפילו לא אכל אלא חזרת אחת ולא טיבל וכו'. והדברים מתפרשים יפה לדעת הר"מ הנ"ל, והכוונה אפילו לא אכל הגדול, אלא פרפרת אחת וכו', ועדיין אינו שבע, חוטפין מצה מזה לזה ונותנין לתינוק, וכן הפירוש לדעת הרשב"ם הנ"ל שאפילו לא אכל התינוק אלא חזרת אחת וכו', והוא עדיין רעב, אין נותנין לו לאכול יותר, וחוטפין ממנו את המצה, שלא יאכל וישבע ויישן. ולדעת רש"י והראב"ד הכוונה היא שאפילו לא אכלו כדי שבעם חוטפין ואוכלין במהירות, כדי שלא יישנו התינוקות. ועיין במאיר עין על ההגדה של פסח לרמא"ש, עמ' 35.
23. בית שמיי או' עד אם הבנים שמחה. וכ"ה בד ובכי"ע. והיא פיסקא ממשנתנו פ"י מ"ו, אבל בכי"ל מוסיף: ואינו חותם. ובמאיר עין הנ"ל, עמ' 63, כתב: ואומר אני דב"ש סברי שעל מזמור א' יכול הוא לחתום בגאולה, שהרי הוא אומר עבדי ה', ולא עבדי פרעה, וב"ה סברי דעדיף הוא לומר גם בצאת ישראל ממצרים וכו'. ואח"כ חותם בגאולה וכו'. ומגירסת כי"ל אנו רואים שלב"ש אינו חותם בגאולה אחרי מזמור ראשון.
23-24. ובית הלל אומ' עד חלמיש למעינו מים וחותם בגאולה. פיסקא ממשנה הנ"ל. ובבבלי קי"ז סע"א: ותניא אידך עד היכן הוא אומר, בית שמאי אומרים עד בצאת ישראל ממצרים. ובית הלל אומרים עד לא לנו ה', לא לנו ה' וכו'.
24-25. אמרו בית שמיי לבית הלל וכי כבר יצאו וכו'. ירושלמי פ"י ה"ו, ל"ז ע"ד.
26-27. היאך אומר את הגאולה ועדין לא נגאלו. כלומר, הרי אף אתם מודים שמזכיר אח"כ את הגאולה, והרי לא נגאלו אלא ביום. ומסיים בירושלמי: אלא מכיון שהתחיל במצוה אומר לו מרק.
27-28. המצה והחזרת והחרוסת אף על פי שאין חרוסת מצוה. פיסקא קטועה ממשנתנו פ"י מ"ג, עיין מ"ש לעיל, ח"ב, עמ' 653, הערה 26. והתוספתא חוזרת לעיקר הסדר, שהרי בזמן הבית היו אומרים את הסדר לאחר הסעודה, כפי שכבר ראה רבינו מאיר [מרוטנברג], שהביא בהגהה למרדכי כאן בפ"י ב"הא לך הסדר בקצרה". ובמשנתנו הנ"ל: וחרוסת ושני תבשילין, אע"פ שאין חרוסת מצוה. ברם ברוב הנוסחאות חסר "ושני תבשילין", עיין דק"ס, עמ' 355, הערה ו'. וכן ליתא במשניות הוצ' לו, קויפמן, פרמה, משניות סדר מועד על קלף שבביה"מ כאן, משניות כ"י עם פירוש הר"מ ועוד. ונוסף במשניות ע"פ הברייתא שבירושלמי פ"י סה"ג, ל"ז ע"ד: תני ובגבולין שני תבשילין, אחד זיכר לפסח, ואחד זיכר לחגיגה (כ"ה בכי"ל שם). ועיין בבלי קי"ד ב'.
28. ר' לעזר בי ר' צדוק וכו'. משנתנו הנ"ל.
28-29. במקדש מביאין לפניו גופו של פסח. במשנתנו הנ"ל: ובמקדש היו מביאין וכו'. אבל במשנה שבירושלמי ובכל נוסחאות המשנה שהבאנו לעיל חסרה המלה "היו", והכוונה כאן למעט את הגבולין, ועדיין בזמן הבית אנו קיימין, עיין במאיר עין על ההגדה לרמא"ש, עמ' 36.