1. ערב פסחים וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ל: ערבי פסחים וכו'. וזו היא פיסקא ממשנתנו רפ"י, ועיין דק"ס שם, עמ' 306, הערה א', ובתוספות שם צ"ט ב' ד"ה ערב. ובכי"ו אין כאן פרק חדש, אבל בד, כי"ע וכי"ל הוא פ"י, ולפנינו נשמט, כנראה, בט"ס, שהרי פרק זה שייך באמת לפסח ראשון, ובמאירי הוא פ"ה, עיין מש"ש בריש פירקין.1ועיין גם במבוא להגדה שלמה של הרמ"מ כשר, ירושלים תשט"ו, עמ' 206. ועיין דק"ס, עמ' 170 סוף הערה נ', ריטב"א ב"מ כ"ט סע"ב, ה' ברכות שלו פ"ב סי' ו' ועוד. ועיין במשניות מועד, הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 140, הערה 9.
סמוך למנחה. בירושלמי רפ"י, ל"ז ע"ב, העמידוה כר' יהודה, וה"ה לשאר ערבי שבתות וימים טובים. ובבבלי צ"ט ב' העמידוה אפילו כר' יוסי, ושאני ערבי פסחים משום חיובא דמצה, עיי"ש עוד תירוצים. ועיין שם נ' ב'. ועיין מ"ש במאיר עין על סדר והגדה של לילי פסח לרמא"ש, עמ' 13 ואילך. ועיין לעיל ברכות רפ"ה ומש"ש בח"א, עמ' 7.
לא יאכל אדם עד שתחשך. עיין בתוספות צ"ט ב' ד"ה עד ומ"ש לעיל ספ"ב, שו' 67, ד"ה מאימתי.
1-2. אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. וכ"ה בד ובכי"ל ובמשנתנו רפ"י. ובכי"ע: ואפילו עני וכו', וכ"ה במשנה שבבבלי בכי"מ, ובמשנה שבמשניות ושבירושלמי. ועיין בתוספות צ"ט ב' ד"ה ואפילו. ובשמו"ר פ"כ סוף סי' ח': מכאן אמרו רבותינו, אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב וכו'. ומכאן מוכח שלא כיש מפרשים בתוספות הנ"ל (והיא בתוספות הר"ש שם ד"ה ואפילו), כמו שהעיר לנכון רמא"ש במאיר עין הנ"ל, עמ' 15. אבל בכגון דא אין מביאין ראיה מן המדרשות, עיין באיכ"ר פ"א, כ"ט, ובהערת הרד"ל אות נ', הוצ' בובר, עמ' 63, הערה רי"ז. ועיין מ"ש על הסיבה במאיר עין שם, עמ' 18 ואילך.
2. ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין. עד כאן היא פיסקא מן המשנה הנ"ל. וכ"ה ("ולא") גם בד ובכי"ל. ובכי"ע: לא יפחתו וכו', והוא ע"פ הגהת הרשב"ם, עיין בתוספות צ"ט ב' ד"ה לא ובהגהות הב"ח אות ד'. וכל הברייתא כאן בשם התוספתא בתשב"ץ ח"א סי' פ"ה, מ"ו סע"ג. ופירשו הרשב"ם ועוד שהכוונה כאן לגבאי צדקה שלא יפחתו לו לעני שבישראל. ובמאירי פירש שעל עצמו קאי, ור"ל שצריך להשתדל בכל כחו עד שיהא לו יין כשיעור ארבע כוסות וכו'. ועיין ר"מ פ"ז מה' חמץ ומצה ה"ז. ולפי פשוטו פירושו שלא יפחתו לו בני ביתו המשרתים אותו בהסבתו, דוגמת: מזגו לו וכו' הביאו לפניו וכו' שבמשניות להלן, כמו שפירש במאיר עין הנ"ל, עמ' 25.
2-3. שיש בהן כדי רביעית. כלומר, שיש בו רביעית יין חי בין כולן, ואם מזגן צריך שיהא ממנו בכל אחת רובע דרובע, עיין ירושלמי שבת פ"ח ה"א, י"א ע"א, כאן פ"י ה"א, ל"ז ע"ג, שקלים פ"ג ה"ב, מ"ז ע"ב, בבלי כאן ק"ח ב'. ואם שתיו חי, צריך שיהא בכל אחת רביעית, שבפחות מכאן אין כאן שתיה, עיין בירושלמי ובבבלי הנ"ל.
3-4. בין חי בין מזוג. בין חדש בין ישן. ר' יהודה או' ובלבד שיהא בו טעם יין ומראה. וכ"ה הסדר בד, בכי"ל ובתשב"ץ ח"א סי' פ"ה הנ"ל. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ופירשו הראשונים שר' יהודה אומר ובלבד שיהא בו טעם יין אם מזגו, ושיהא בו מראה יין אם הוא ישן, עיין ברי"ץ גיאת ה' פסחים עמ' צ"ח, הוצ' צאמבער, עמ' 34. ובתשב"ץ הנ"ל, וכן ביבין שמועה שלו ל"ג ע"ד, העיר על הבבלי מנחות פ"ז א': אין מביאין ישן דברי רבי וכו', טעמא דרבי אל תרא יין כי יתאדם. ופירש"י: ושנה ראשונה יש בו עיקר אדמומית טפי.
ובכי"ע כאן: בין חדש בין ישן בין חי בין מזוג וכו'. וכן בסמ"ג עשין מ"א, קי"ח ע"א: בין חדש בין ישן בין חי בין מזוג, כדתניא בתוספתא. ולפי גירסא זו מסתבר יותר שר' יהודה מבאר את טיב המזוג גרידא. ובירושלמי הנ"ל: מהו לצאת בהן מזוגין.2כלומר, יותר מן הראוי, עיין בבלי ב"ב צ"ו ב', נדה כ"ד ב', ובמ"ר פ"א, ד'. ועיין בתוספות כאן ק"ה ב' ד"ה שתאן ובמקבילות. ועיין בתוה"ב להרשב"א בית ה' ש"ג, ק"מ סע"ב ואילך, ומ"ש לעיל שבת פ"ח ה"י, הע' 43. ועיין בפירוש תלמיד רשב"ש לשקלים, עמ' 33, ובהלכות פסוקות שרמז להן (והן נתפרסמו ביאהרבוך הפרנקפורטי חי"ב, עמ' 119). ורוב הראשונים סוברים שיין מזוג פסול לגבי מזבח, כפשוטו של הספרי בפנחס פי' קמ"ג, עמ' 190, עיין ברשב"ם ב"ב צ"ז ב', ברשב"א, במאירי ובריטב"א שם (ואל תשגיח בהערות המו"ל שם שנתערב לו יין מזוג ביין מבושל). ועיין ר"מ פכ"ט מה' שבת הי"ד והט"ו. ומדבריו בפ"י מה' פסולי המוקדשין ה"ז מוכח שיין מזוג (אם החי כשיעורו נתקדש בכלי, ואח"כ נתערבו בו מים) כשר בדיעבד לנסכים, עיין בקרית ספר להמבי"ט שם, ובאו"ש פי"א מה' מאכלות אסורות ה"ט. מן מה דתני ר' חייה ארבעה כוסות שאמרו יוצאין בהן בין חיין בין מזוגין. והוא שיהא בהן טעם ומראה יין. כלומר, [נישמעינה] מן מה דתני ר' חייה וכו', והכוונה לתוספתא כאן,3ועיין תשב"ץ שהזכרנו בפנים, וכנראה שלפניו היו דברי ר' יהודה בירושלמי שקלים, עיי"ש. ועיין בילקוט המכירי משלי כ"ג, ל"א, מ"ד ע"א. ומשמע ממנה שטעם ומראה יין מתייחסים למזיגה.
ובבבלי ב"ב צ"ז ב': חמר חוריין מהו. אמר ליה אל תרא יין כי יתאדם. ופירש הרשב"ם: מהו לנסכים. ויש מפרשים לקידוש. ולא נהירא. ובחי' הרמב"ן שם מפרש שהשאלה היא גם לעניין קידוש, ואף בדיעבד יין אדום מעכב. ובבבלי כאן ק"ח ב': ר' יהודה אומר צריך שיהא בו טעם ומראה. אבל ברי"ץ גיאת הנ"ל גורס: עד שיהא בו וכו', וכן גרס ברמב"ן הנ"ל, והוכיח מלשון זו ("עד שיהא") שהוא לעיכובא. ובתשב"ץ הנ"ל ציין ללשון התוספתא כאן "ובלבד שיהא" והוא אומר "והאי לישנא לא מוכח דבדיעבד פסול". ובכי"ע כאן: ר' יהודה או' עד שיהא בו טעם וריח. ואף שהגירסא בכי"ע היא "עד שיהא", אבל לא נזכר בו מראה אלא שיהא טעמו יין וריחו יין, עיין ב"ב צ"ו א', ע"ז ס"ו א', וברי"ף כאן פ"י סי' תשע"ט ומ"ש במאירי כאן ק"ז א'.
ובירושלמי הנ"ל: אמר ר' ירמיה מצוה לצאת ביין אדום, שנ' אל תרא יין כי יתאדם. וכבר ראינו שברמב"ן הנ"ל פירש שמצוה לאו דווקא אלא לעיכובא, והוא מפני שהשאלה בבבלי ב"ב בחמר חווריין מתפרשת לעניין קידוש לדעתו. וכן מוכח בשאילתות יתרו סי' נ"ד שהעתיק שאלה זו להלכה. וכן פירש ביד רמה שהשאלה היא אף לעניין קידוש, אלא שהסיק: ומסתברא דהני מילי היכא דחמרא דההוא אתרא הוי אדום, אבל היכא דהוי חמרא דרובא דאתרא לבן, חמר מדינא הוא וכשר. ובה"ג לא הובאה שאלה זו, וכנראה שפירשו שלעניין נסכים גרידא נשאלה. ומדברי ר' יהודה כאן אין הוכחה גמורה לא לכאן ולא לכאן. ועיין בשו"ע או"ח סי' ער"ב ס"ק ד' ובבאור הגר"א שם, ובסי' תע"ב ס"ק י"א.
וברוקח סי' רפ"ג (ד' פאנו): בתוספ' שתאן בפוסין לא יצא, פי' שפסק שעה גדולה ביניהן, וצ"ל: שתאן בפוסקין כגי' ברוקח ד' קרימונא ואילך. ואין לפנינו הלכה זו בתוספתא אלא בירושלמי, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 151.