30-31. בראשונה היו אומ' אין מוכרין חמץ לנכרי וכו'. בעל המאור פ"א סי' תש"ז (הוצ' ראם ה' ע"א), מהר"מ חלאווה י"ב ב' בשם התוספתא. ובבבלי כ"א א' (שבת י"ח ב'): דתניא ב"ש אומרים לא ימכור אדם לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם פסח וכו'. והברייתא נתנסחה שם ע"פ דברי ר' יוסי להלן שבראשונה ששנו כאן הם דברי ב"ש.
31. כדי שיאכלנו עד שלא וכו'. וכ"ה בכי"ע, בקג"נ ובראשונים הנ"ל. אבל בד: כדי שיאכל, או עד שלא וכו'. ולפי זה פירושו שמוכרין לו בשעת הביעור כדי שיאכלנו מיד, או עד שלא הגיע וכו', ועיין מ"ש להלן.
32. עד שבא ר' עקיבא ולמד שמוכרין ונותנין מתנה אף בשעת הביעור. בבבלי הנ"ל: וב"ה אומרים כל שעה שמותר לאכול מותר למכור. ועיין מ"ש להלן.
33. אמ' ר' יוסה אילו דברי בית שמיי וכו'. כלומר, בראשונה היו אומרים כשיטת בית שמאי, עד שבא ר' עקיבא וכו'. ועיין מ"ש לעיל שבת פ"א, שו' 51, ד"ה ולולא.
33-34. הכריע ר' עקיבא לסייע דברי בית הלל. ומכיוון שבבבלי שנו ב"ה "כל שעה שמותר לאכול מותר למכור", ור"ע קרא לאותם הדברים "בשעת הביעור", הרי מוכח ששעת הביעור הוא זמן שעדיין מותר לאכול בו, ואינה לא שעה ששית ולא שעה שביעית (עיין ברש"י ובתוספות י"ב ב' ד"ה אימתי), כמו שהוכיחו מכאן בבעל המאור ובחי' מהר"מ חלאווה הנ"ל (בשם בעל המאור). ובר"ח י' ב' פירש "בשעת הביעור" שבמשנתנו שם (פ"א מ"ג) שעה חמישית, וכתב כן ע"פ הירושלמי פ"א ה"ד, כ"ז רע"ד, שאמרו שם (לעניין אחר): היידנו שעת הביעור וכו', ר' בא אמר חמישית כר' יודה. וכן הסתייעו בו גם בבעל המאור הנ"ל ועוד, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 380. ומכאן מוכח שמה שאמרו ב"ה בבבלי "כל שעה שמותר לאכול מותר למכור", כוונתם לשעה חמישית. וכן פירש הר"ח את הברייתא שבבבלי הנ"ל (שבת י"ח סע"ב): כל שעה שמותר לאכול כהן תרומה, מותר למכור ישראל חמץ לנכרי, והיא שעה חמישית, כרבן גמליאל דאמר (כאן פ"א מ"ה) חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש. וכ"ה בס' העתים, עמ' 9, ובראבי"ה ח"א סי' קצ"ח, עמ' 260 (בשם ר"ח). וכן מוכרח מסוגיית הבבלי עצמו (כאן כ"א א') שהעמידו את משנתנו (רפ"ב) "כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכר לנכרי" כרבן גמליאל, ופירשו כל שעה שמותר לאכול תרומה מאכיל וכו' ומוכר לנכרי. ואמרו ע"ז: לאפוקי מהאי תנא23בר"ח ובכ"י ב': לאפוקי מהני תנאי וכו', והכוונה לב"ש ולר"י בן בתירא שם, כמו שפירש לנכון בדק"ס, עמ' 56, הע' ט'. והוא כפירש"י, כ"א רע"ב, אבל בתוספות שם ד"ה ר"י ובתוספ' הר"ש משנץ שם כתבו שר"י בן בתירא כב"ה. דתניא ב"ש אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי וכו', כלומר, ומשנתנו כבית הלל, וכרבן גמליאל הנ"ל. ומלשון התוספתא24וביחוד לגירסת ד, לעיל שו' 31, שמותר למכור לגוי אף בשעת הביעור על מנת שיאכל מיד, ואפילו לב"ש מותר אם אוכל מיד. כאן ראייה לפירוש הבבלי שמותר לאכול כוונתו לתרומה גרידא, שהרי התוספתא קוראת לו שעת הביעור. ועיין מ"ש ר' יונה בר"ג בפירושו לתוספתא.
ובירושלמי רפ"ב, כ"ח ע"ג, העמידו את משנתנו כר"מ, ומותר לאכול כוונתו כל שעה שאוכל, והיינו שעה חמישית כר"מ שאוכל בה אפילו חולין. אבל לר' יהודה אפילו בשעה שאסור לאכול מאכיל לעופות וכו'. וכן אמרו בבבלי כ"א א' שלר' יהודה מאכיל בחמש, אעפ"י שלשיטתו אסור לוכל בשעה זו אפילו תרומה. ובטאו"ח סי' תמ"ה דייק מפירש"י (כ"ז ב') שלר' יהודה אפילו יוצא בשיירא צריך לשרוף. וברור שהכוונה היא לקיום מצות בעור חמץ, אבל בוודאי שמותר למכור לגוי אפילו בשעה חמישית, ולהשאיר מקצת כדי לקיים מצות שריפה,25כפי שמוכח מן הבבלי הנ"ל, ומן התוספתא כאן, שהרי ר"ע סובר (בבלי ה' א') שבעור חמץ בשרפה, כר' יהודה. אפילו לשיטת רש"י. ורוב הפוסקים חולקים על פירש"י בפירוש הברייתא בבבלי י"ב ב', עיי"ש בתוספות ד"ה אימתי, בתוספ' הר"ש משנץ שם ועוד, ומפרשים שלא בשעת בעורו כוונתו לאחר זמן הביעור,26ועיין גם בהשגות הראב"ד על בעל המאור שהסכים לו בפירושו, והסתייע גם מן הבבלי. לאחר שש (שהרי רוב העולם מבערין בשש, כתיקון חכמים) מצוותו בשריפה, אבל קודם שש מבערו בכל דבר, והסתייעו מן הירושלמי27במנהיג ה' פסח סי' כ"ג (ד' ברלין, ל"ח ע"ב. ואני מעתיק מד' קושטא): דתניא בתוספתא ובירושלמי (שמא צ"ל: בתוספתא בירושלמי, וכוונתו לברייתא שבירושלמי, עיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 9, ומ"ש לעיל ח"א, עמ' 376) עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר, מי שהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה. (פ"ב סה"א, כ"ח ע"ד), עיין בראשונים שציין באהצו"י, עמ' 23, ובמאירי י"ב ב'. ועיין בהגהות יפה עינים שם, ובמכילתא בא פ"ח,28ובמכילתא דרשב"י, עמ' 17: הגיעה שעת ביעור ולא ניתמנה לו האור שישרפנו, מפרר וזורה לרוח, או מטיל לים, לדגים. ר' יהודה או' ממתין עד שיגיע לישוב וישרפנו, שהיה ר' יהודה או' אין מצות השבתתו אלא שריפה וכו'. ועיין בתוספות כ"ט סע"ב, ומ"ש בשו"ת ר"ע איגר סי' רי"ח ד"ה הדברים ראויין, ומדברי המכילתא מוכח שלר' יהודה כל זמן שלא מצא עצים אינו מבערו בדבר אחר אפילו לאחר זמן איסורו, וטעמו שאין לך ביטול גדול מזה אם מחזיק את החמץ, כדי לשורפו, כסברת בעל עונג יו"ט (או"ח סי' ל'), עיי"ש מ"ש על דברי בעל השאגת אריה. ועיין בגליוני הש"ס לר"י ענגיל כ"ט ב' מ"ש על דברי התוספות הנ"ל. עמ' 29.