13. היוצאין בשיארה והמפרשין בספינה וכו'. וכ"ה ("בשיארה") אף בקג"נ, וכן בהלכות פסוקות הוצ' הר"ס ששון, עמ' י' (מן הבבלי): המפריש והיוצא בשיארה וכו'. ועיין מ"ש על כתיב זה לעיל עירובין פ"ב, הערות 4–5.
ובירושלמי פ"א ה"א, כ"ז ע"ב: היוצא לפרש קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק, בתוך שלשים צריך לבדוק. הדא דתימר בשיש בדעתו לחזור, אבל אין בדעתו לחזור אפילו קודם לשלשים יום צריך לבדוק. ובספק, אבל בודאי אפילו מראש השנה. אמר ר' בא ואפילו יש בדעתו לחזור צריך לבדוק, שמא ימלך ולא יחזור. ולפי פשוטו משמע שאם יצא בתוך שלשים לפני הפסח כבר חל עליו חובת בעור, וצריך לבער אפילו אם דעתו לחזור לפני הפסח, אבל לפני שלשים יום אינו צריך לבדוק, ויבדוק כשיחזור לפני הפסח. אבל אם אין דעתו לחזור אלא לאחרי הפסח צריך לבדוק אפילו אם יצא קודם שלשים יום לפני הפסח. והשאלה היא דווקא בבדיקה כלומר, בספק אם יש לו חמץ, אבל בוודאי שיש לו חמץ מבער אפילו לפני שלשים יום, ואפילו אם דעתו לחזור. ור' בא חולק וסובר שלעולם בודק, שמא ימלך ולא יחזור אלא לאחרי הפסח, שהרי במפרש בשיירא ובמפליג בספינה עסיקינן, כלומר ביוצא לדרך רחוקה, ולפיכך חוששין שמא ימלך ולא יחזור אלא לאחרי הפסח. וכן פירשו רוב הראשונים, אבל יש מהם שפירשו אחרת, עיין מ"ש להלן.
ובבבלי ו' א': אמר רב יהודה אמר רב המפרש והיוצא בשיירא קודם שלשים יום אין זקוק לבער, תוך שלשים יום זקוק לבער. אמר אביי הא דאמרת תוך שלשים יום זקוק לבער לא אמרן אלא שדעתו לחזור (פירש"י: בימי הפסח), אבל אין דעתו לחזור אין זקוק לבער. א"ל רבא ואי דעתו לחזור אפילו מראש השנה נמי? אלא אמר רבא הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער, לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור אפילו מראש השנה זקוק לבער. ולפירש"י "דעתו לחזור" פירושו בימי הפסח, ולפיכך תמה רבא "אפילו מר"ח נמי". ברם בשאילתות צו סוף סי' ע"ח באר באריכות והוכיח שאפילו דעתו לחזור קודם הפסח צריך לבדוק שמא יבוא בסמוך לפסח ולא יהא בידו סיפוק לבדוק ולבער. וכן כתב בטאו"ח סי' תל"ו בשם הרי"ץ גיאת. וכ"ה דעת הר"מ בספ"ב מה' חמץ ומצה והריא"ז (לפי שלטה"ג) ועוד, אבל אם דעתו לחזור אחר הפסח אינו צריך לבדוק אם יצא קודם לשלשים יום לפני הפסח, וכשיגיע הפסח יבטלנו בלבו. ועיין בהעמק שאלה לשאילתות הנ"ל אות ה' ואילך. ולפי פשוטו הירושלמי בוודאי חולק על הבבלי, וכדעת רוב הראשונים. ועיין עכשיו מ"ש הר"ב נאה לבבלי שם בבאור נוסחאות, כ"ז ע"ב. ועיי"ש בס' המכתם,16ועיין במה"פ לירושלמי שם ד"ה הדא. ואשר לדיוקו בחילוק הלשון בין הבבלי ("לבער") והירושלמי ("לבדוק"), עיין מ"ש הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' קמ"ד. ומ"ש הר"ב נאה שם, הערה 41.
15. ר' יהודה או' משם רבן גמליאל שתי חלות של תודה פסולות וכו'. במשנתנו פ"א מ"ה: ועוד אמר ר' יהודה שתי חלות של תודה פסולות ומונחות על גג האיצטבא, כל זמן שמונחות כל העם אוכלים, נטלה אחת, תולין, לא אוכלין ולא שורפין, נטלו שתיהן התחילו כל העם שורפין. רבן גמליאל17לפני המאירי היתה הגירסא במשנתנו "רבן שמעון בן גמליאל", עיי"ש י"א ב' ד"ה ועוד (21 ע"א), ועיין בתוספות ובתוספות הר"ש י"ג סע"ב. אבל במאירי שם: "אף בספרים מדוייקים מצינו בכאן רבן גמליאל, ולא רבן שמעון". וכן מעתיקים גם הראשונים הנ"ל י"ג רע"א, וכן במאירי ברפ"ב. והגירסא "רשב"ג" הוא שיבוש ברור, כפי שמוכח מכל נוסחאות המשנה והתוספתא כאן. אומר חולין נאכלים כל ארבע, ותרומה כל חמש ושורפין בתחילת שש. ומן התוספתא כאן משמע שאף דברי רבן גמליאל נמסרו בשם ר' יהודה, ולשיטת רבן גמליאל, ניטלה אחת מהן אין אוכלין אלא תרומה.
ומה שאמרו "פסולות" פירשו בירושלמי פ"א ה"ה, כ"ז ע"ד, ובבבלי י"ג ב', שמתוך שהן מביאין הרבה תודות בי"ג בניסן, יש מהן שנפסלות בלינה.18בירושלמי: מתוך שהן ממהרין אי אפשר שלא ישפך הדם של אחת מהן. ונתבאר בבבלי שם, וכן בביצה י"ט ב', שאין מביאין תודה בערב הפסח. אבל בירושלמי הנ"ל להלן שם מוכח שמביאין תודה בערב הפסח (שהרי אם לא יביא בערב הפסח יעבור בעשה), ומי שסובר שכשירות היו פירושו כשירות ממש.19עיין בפ"מ שם רה"ה ד"ה כשירות. וכן מוכח מהמשך הירושלמי: מה נפיק מביניהון חלות תודה וכו'. ועיין מאירי י"ג ב' ד"ה ולעניין. ועיין מ"ש להלן חגיגה פ"א, שו' 39–41, ד"ה נמצאנו ואילך. ולא עוד אלא שהביאו שם ברייתא בשם ר' נתן שהיו אוכלין את החלות עצמן, וכשניטלו החלות (לדעת ר' נתן לא היו ניטלות אחת, אחת) שוהין להן שעה אחת לאכילתן (כדין תרומה), ותולין אבל לא שורפין (חולין).
ואף מי שסובר שהחלות פסולות יכול לסבור שהיו מביאין תודה בערב הפסח, אלא שחלות כשרות אי אפשר להניח עד סוף חמש שלא להביא קדשים לידי פסול,20ולהניח אחת כשרה ואחת פסולה, ולאכול את הכשירה בסוף ד', אי אפשר מתוך חשש שמא תטמא הפסולה את הכשרה, ולפיכך נטלו שתי פסולות ששתיהן עומדות לשרפה. ולפיכך הניחו שם חלות פסולות. אבל עיין בבבלי י"ג סע"ב, בתוספות, בתוספות הרשב"א ובחידושי מהר"מ חלאווה שם.
16. ומונחות על גג האיסטבה. וכ"ה ("על גג") גם בכי"ע ובקג"נ. ובד: על גב וכו'. ובכי"ל הקריאה בספק. ועיין בבלי י"ג ב', סוכה פ"ד מ"ד ובבלי שם מ"ד ב', שקלים פ"ח מ"ד. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 326 ואילך.