54. בזמן שלא התחיל בו וכו'. במשנתנו (פ"ז מ"ב): זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו, אבל אם התחיל בו אפי' כזית הנטופה בשעתו ושכחו יש לו שכחה. ולפי פשוטה של משנתנו משמע ש"במה דברים אמורים" דבוק לזית שיש בו סאתים, והמשנה מגבילה את ההלכה ואומרת שאימתי אמרו זית שיש בו סאתים אינו שכחה דווקא בשלא התחיל בו, אבל התחיל בו אפילו יש בו סאתים הרי זה שכחה, ואף בזית נטופה הדין כן. ולפי זה ההבדל בין זית נטופה ובין שאר אילנות הוא דווקא בזית שאין בו סאתים ולא התחיל בו, שבנטופה אינה שכחה, ובשאר אילנות שכחה. וכן פירשו הר"ש והרא"ש (פ"ז מ"ב) בדרך שמא, ואמרו שהתוספתא שלנו חולקת על המשנה (עיין להלן), ועיין גם ראב"ד פ"ה מה' מתנ"ע הכ"ד. ועיין מ"ש בזה בפאת השלחן סי' י"א, ס"ק י"ג אות י"א. ועיין שיטת הר"מ והירושלמי להלן.
55. עד שיהא בו סאתים. כאן מפורש שאם נשאר בזית סאתים אין זו שכחה, אפילו אם התחיל בו, וזו היא בניגוד גמור למשנתנו, כפי שכתבו הר"ש והרא"ש הנ"ל. אבל בירושלמי אמרו (פ"ז ה"ב): אבל אם התחיל בו וכו'62כ"ה בנוסח הרש"ס. וזו היא התחלת הברייתא שלנו (והסופרים השמיטוה מפני שחשבוה לפיסקא של המשנה, כרגיל בירושלמי), והירושלמי כיוון לסיפא: עד שיהא בו סאתים. הא אם יש בו סאתים ושכחו אינו שכחה (כלומר והרי במשנתנו מוכח שאם התחילו בו אפילו יש בו סאתים שכחה). לא על הדא איתאמרת, אלא על הדא קדמייתא. כל זית שיש לו שם בשדה כזית נטופה וכו', עליה (כלומר, ה"במה דברים אמורים וכו'" של משנתנו אינו מוסב על זית שיש בו סאתים, אלא על זית נטופה) הא אם יש בו סאתים וכו' (כלומר, ועכשיו מותר לדייק: הא אם יש בו סאתים ושכחו אינו שכחה). ולפי זה מתאימה המשנה שלנו לתוספתא כאן. וכן כתב הר"מ בפיה"מ כאן: וכבר בארו בתלמוד ובתוספתא כי מה שאמר במה דברים אמורים חוזר על משנה ראשונה מן הפרק, ויהיה סדור הדברים כן, כל זית שיש לו שם בשדה כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה, בד"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו ושכחו הרי זה שכחה עד שיהיה בו סאתים. ועיין בפ"ה מה' מתנ"ע הכ"ד ובמהרי"ק, ברדב"ז ובכ"מ שם.
ברם מפירושו של רבינו הלל לספרי (כי תצא, פ"ג ע"ג) למדתי שהוא פרש את משנתנו בדרך אחרת לגמרי, שכן הוא כותב שם: "זית שיש בו סאתים, דהיינו דעושה63עצם הפירוש "שיש בו" כוונתו "שעושה" אין בו משום דוחק כלל, שהרי כן אמרו במשנתנו פ"ו מ"ז: קמה שיש בה סאתים וכו', והוסיפו שאפילו אין בה סאתים והיא ראויה לעשות סאתים אינה שכחה. וכן בספרי (פי' רפ"ג, עמ' 300): בעושה סאתים. מיכן אמרו העומר שיש בו סאתים וכו', ועל פיו פירש רבינו הלל הנ"ל שם. סאתים זיתים ושכחו אינו שכחה, דכיון דהוי חשוב כך (צ"ל: כל) כך, דעביד כולי האי, דעתיה עילויה ואינו שכחה. בד"א בזמן שלא התחיל וכו'." ולפ"ז מתפרשת משנתנו כפשוטה, שהרי מנתה (במ"א) זיתים המסויימים במעשיהם ובמקומם, והוסיפו עליה במ"ב זית אחר המסויים במעשיו (כלומר, זית שעושה סאתים).64בירושלמי (פ"ז ה"א, כ' ע"א) פירשו במעשיו, שהוא עושה זיתים הרבה, וכן פירש הר"מ בפיה"מ ובחיבורו (פ"ה מה' מע"ש הכ"ג). וכנראה שאם הזית הוא צעיר וקטן יכול להיות מסויים, אפילו אם עושה פחות מסאתים, אבל כל זית שעושה סאתים הוא מסויים, ומשנה ב' משלימה את משנה א'. ולהלן בירושלמי שם אמרו: עד דיעביד ארבעה כיפליסין? ואין כיפליסין אלא כיפרוסין (בהחלפת רי"ש ולמי"ד הרגילה מאד במלים זרות), והיא מדה ידועה (κύπρος). וזהו פירוש הירושלמי לזית בישני שעושה פי ארבע משאר הזיתים שבצדו. ומעתה זית הראוי לעשות סאתים אין בו שכחה מפני שהוא מסויים, ודעתיה עלוי, ואפילו נשרה הרוח חלק מזיתיו, עדיין הוא מסויים והולכים אחרי רוב שנים, כמפורש בירושלמי (פ"ז ה"א, כ' ע"א). ולפי פירוש זה אין שום סתירה בין המשנה והתוספתא, ושתיהן שונות שכל זית מסויים במעשיו אם התחיל בו בטלה חשיבותיה, ובלבד שלא ישארו סאתים ממש על האילן. והתחלת המסיקה אינה מבטלת אלא את הסתיימות האילן, אבל לא את שיעור הפירות הנשארים, שיעור המונע את השכחה אף בקמה ובעומר. ברם מן הירושלמי שהעתקנו בתחילת דברינו מוכח שבא"י לא פירשו כן.