41. החותך כריכות ועתיד לעמרן וכו'. וכ"ה בריבמ"ץ ספ"ה. ובר"ש שם: כדתנן בתוספתא האוגד כריכות וכו'. אבל כנראה שהוא ט"ס, שהרי בפ"ו מ"י כתב: ולכך חשיב ליה בתוספתא בהדי חותך כריכות וכו', כדפרשינן בסוף פ"ה. ועיין להלן.
41-42. וכן אגודי השום ואגודות השום והבצלים וכו'. בכי"ע: וכן אוגורי השום ואגודות השום וכו'. ובד: וכן אגידי השום והבצלין וכו'. ובמשנתנו (פ"ו מ"י): תבואה שנתנה לשחת או לאלומה, וכן באגודי השום ואגודות השום והבצלים וכו'. ובפיה"מ שם: ואגודי השום הוא השום המחובר חבור הטבע בשרשי צמחיו, ויהיה מהם שורש אחד כולל ראשים רבים, ואגודות השום שיחבוט אותם ביד חביטה קלה קודם שיתקבץ מהם עומרים וכו'. ועיין ר"מ פ"ה מה' מתנ"ע ה"ט ובר"ש ובריבמ"ץ למשנתנו. והטעם כנראה לכולן מפני שעדיין עתיד לעומרן. ועיין מ"ש להלן מעשרות פ"ב הט"ז בהערה.
42. המעמר מפני דלוקה וכו'. כלומר, המפנה את העמרים (עיין מ"ש לעיל שו' 22 ד"ה ועימר) מפני הדליקה המתקרבת, או מפני אמת המים שעוברת על גדותיה. ובריבמ"ץ (פ"ה מ"ח) פירש שמעמר מפני הדליקה כוונתו מעמר לחררה כלומר, לאפות עוגה, עיי"ש. אבל צ"ע איך פירש את המשך התוספתא.
43. מפני שעתיד לבחן. וכ"ה בכי"ע (וצוקרמנדל לא העתיק כהוגן). ובד בט"ס: לאבדן. ופירושו שאין כאן שכחה מפני שהוא עתיד לבחן, כלומר לבדוק אם לא שכח מחמת הבהלה. וממש כסגנון זה גם בירושלמי ספ"ו (ובמקבילה בפסחים פ"ד): שנייא היא בעריס שדרכו לבחן, כלומר לפיכך אינה שכחה מפני שעתיד לבדוק.48נמצאנו למדים מכאן שבכל מקום שהוא עתיד לבדוק אין כאן שכחה. ובמשנתנו ספ"ו: אם אמר הרי אני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה. ופירשו בירושלמי שיש לו שכחה, מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה. וכבר התקשו במשנה זו גדולי האחרונים (עיין בתוספ' רע"א במקומו ועוד). ובשנות אליהו שם (בפירוש הארוך): פי' דהו"א כיון שאמר מתחילה כן הוי ליה כאילו לא שכח כלל וכו'. ודבריו מתפרשים ע"פ התוספתא כאן שאמרה שבכל מקום שעתיד לבדוק אין כאן שכחה, והייתי אומר שאם אמר מלכתחילה שכל מה שישכח יטול אח"כ, מפני שאחר כל קצירה ועימור ילך ויבדוק אם לא שכח, אין כאן שכחה שהרי הוא עתיד לבחן, ומלמדת אותנו המשנה שאינו יכול לומר כן, משום שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה. וכן שם (פ"ז ה"ב, כ' ע"א): מכיון שדרכן ליבחן. וכן בירושלמי גיטין פ"ה ה"ד, מ"ז ע"א: שאין דרכו לבחן וכו' שדרכו לבחן. וכן שם ב"ק ריש פ"ג: ואין דרכו של אדם להיות מבחן (כגי' כי"ר) ברשות הרבים, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ו עמ' 64 בפי' הירושלמי ב"ק, עיי"ש דברים נכוחים.
מעשה בחסיד אחד וכו'. ילקוט ויקרא סי' תע"ט (קרוב לראשו), ילקוט תצא תתקל"ז (ד"ו רצ"ז סע"ד) בשם התוספתא. מדרש תנאים עמ' 161, ספר המעשיות הוצ' גסטר עמ' 72.
44. פר לעולה ופר לשלמים. וכ"ה בד. ובכי"ע: פר לעולה ופר לזבחי שלמים. וכ"ה בכל המקורות הנ"ל, ולפי כולם צוה החסיד להקריב פר של הודיות. אבל ברות זוטא (פ"ב, ט"ז, עמ' 51): מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בשדה ועשה אותו היום סעודה גדולה ושמח וכו'.
46. זו שלא לדעתנו. ברות זוטא הנ"ל: אמר מצוה זו באה לידינו שלא בכונה49כ"ה בתשה"ג אסף ח"ב, ירושלים תרפ"ט, עמ' 249. ולפנינו בטעות: שלא בעונה. נשמח עליה. ופי' בח"ד: שאפילו יחזר אדם אחריה בכל לבבו לקיימה לא תעלה בידו וכו'. ופירוש זה אינו מדוייק, שהרי אין כאן מצוה לשכח אלא המצוה היא לעזוב את השכחה לעניים, וזו היא מצוה ככל המצות. ואעפ"י שמצוה זו לא תזדמן אלא אם שכח מקודם, הרי כמה מצות לא יוכל לקיים אלא אם כן נזדמנו לו תנאים שאינם תלויים בדעתו. ואפילו המצוה הגדולה ביותר, מסירת נפש על קידוש השם, אינה באה לאדם מדעתו, אלא רק אם התנאים שאינם תלויים בו גרמו לכך. ועיין בשפתי חכמים על רש"י תצא כ"ד, י"ט.
ולפיכך ברור שלוא היתה מצות שכחה בנתינה או בעזיבה לעניים, הרי מצוה זו כשאר כל המצות, ומקיים את המצוה מרצונו ומדעתו. אבל מצות עשה של שכחה היא מן הפסוק לגר ליתום ולאלמנה יהיה, כלומר, השכחה נעשית מאליה קניין העניים, והעניים זוכים בה לפני שנודע לבעה"ב ששכח, ומתקיימת כל המצוה בלי ידיעתו. וכן פירש ר"א מזרחי (כי תצא כ"ד, י"ט): "פירוש כששכח אותו ועדיין לא ידעו בו הבעלים כבר זכו בו העניים שלא בכוונת הבעלים ושלא מדעתו, ואפילו הכי כתיב למען יברכך וכו' ".50ואינו דומה לפאה וללקט שמצותם בעזיבה ולא בנתינה, מפני שבפאה מקיים את המצוה בהפרשה (עיין לעיל פ"ב סה"ז), ובלקט הרי יודע בעה"ב שנשרו השבלים ומקיים את המצוה מדעתו כשעוזב אותן לעניים. ומכאן למד ר"א בן עזריה (עיין להלן) שאפילו אבדה לו לאדם סלע ומצאה העני זכה בעל הבית, שהרי יש כאן מעין מצות שכחה, שאפילו לא ידע בעל הבית כלל שזכו העניים בעומרי השכחה קיים מצוה. ועיין מ"ש בשפתי חכמים הנ"ל.
46-47. שאילו עשינוה ברצון וכו'. ופי' בח"ד לנכון שאילו עשינוה בכוונה אין זו מצות שכחה, אלא צדקה סתם.
47. אמ' לו הרי הוא או' וכו'. עיין בשנו"ס. ובס' המעשיות הנ"ל: וכן הוא אומ' וכו'. ובמדרש תנאים הנ"ל: וה"א (=והוא אומר) כי תקצר וכו'. ובילקוט הנ"ל: הרי הוא אומר (וחסר "אמ' לו") כי וכו'.
48. והלא דברים קל וחומר וכו'. בספרי כי תצא סוף פי' רפ"ג, עמ' 300: אמר ר' אלעזר בן עזריה מנין למאבד סלע מתוך ידו, ומצאה עני והלך ונתפרנס בה, מעלה עליו הכתוב כאילו זכה וכו'. וכבר נתבארו הדברים לעיל (שו' 46). ועיין שם פי' רנ"ב, עמ' 279, תו"כ ויקרא פרש' י"ב פ"כ הי"ג, כ"ז ע"א, ומדרש ל"ב מדות, עמ' 57, עיי"ש הגירסא.51ועיין בס' מעלות המדות, מעלת הצדקה, ד' קרימונא כ"ד ע"ב. והוא רמז שם (בלי הזכרת המקור) לירוש' ב"מ פ"ב סה"ג, ח' ע"ג, ולרות רבה פ"ה, ט"ו, הוצ' ראם י' ע"א, ולבבלי כתובות ס"ז ב'. ועיין שה"ש זוטא פ"א, ט"ו, הוצ' שכטר (אגדת שה"ש) עמ' 24; הוצ' בובר עמ' 21.
49. שלא נתכוון לזכות וזכה וכו'. כ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ו בטעות: שלא נתכוון לחטוא ולא חטא וכו'.
49-50. המתכוין לזכות וזכה על אחת כמה וכמה. במדרש תנאים עמ' 161 (לעיל מן הברייתא שלנו): והלא הדברים קל וחומ' מה אם עומר שכחה שהניחו בלא מתכוין הרי הוא מקבל עליו ברכה, קל וחומ', במניחו במתכוין. וברות זוטא (פ"ב ט"ז, עמ' 51): וגם של תשולו לה מן הצבתים. [אמרו לו אינה מקבלת עליה. אמר להם]52כ"ה בתשה"ג אסף, עיין לעיל הע' 49. לא תודיעוה, אלא אתם רואים עומר יחידי עשו אותה שכחה וכו'. ובשמחת הרגל להרחיד"א (כ"ה ע"א) כתב: וגם של תשולו וכו'. פירש"י שיעשו עצמם כשוכחים. ויש לחקור דלקט שכחה ופאה פטורים ממעשר וכו', לכן נראה שכיוין שיעשום הפקר וכו', ואם יבוא אחר ליקח יניחוהו וכו'.
ונראה שהדיבור "במניחו במתכוין", ו"עשו אותו שכחה" אינה מליצה בעלמא אלא שריד ממנהגי בעלי בתים. וכן מפורש לעיל בספ"ב שבעה"ב נהגו עין יפה בשבלין שבקשין ושבשורות ואעפ"י שמן הדין הן לבעה"ב, אבל מנהג בעלי בתים הוא להניחן לעניים. והן פטורות ממעשרות מפני שבעה"ב מפקיר אותן לכל, אבל מכיוון שאין שם הפקר חתום עליהן הרי שבלים בודדות בכגון דא הן בחזקת לקט, וממילא נמנעים העשירים מללקטן, ונמצא שבעה"ב כאילו מניח לקט בכוונה.
ובדומה לזה כל עומר שנשאר בשדה אחרי שנאספו סביביו שאר העומרים הרי הוא בחזקת שכחה, ואעפ"י שבעה"ב יודע שאינו שכחה, הרי הוא יודע שהפקיר אותו, ומ"מ מכיוון שאין שם הפקר חתום עליו, הרי ממילא נמנעים העשירים מליטלו, ונמצא שיש כאן כאילו שכחה בכוונה. וע"פ זה נבאר ברייתא קשה מאד בספרי (כי תצא פי' רפ"ד, עמ' 301): "כי תחבט זיתך. הראשונים היו חובטים זיתיהם והיו נוהגים בהם עין יפה. מיכן אמרו הזית שהוא עומד על שלש שורות של שני מלבנים ושכחו אינו שכחה". והברייתא קשה מאד, וכבר נתקשו בה הראשונים (עיין ר"ש פ"ז מ"ב), והגר"א ז"ל מחק מן "מיכן אמרו" עד "שכחה". ובנוסח הספרי של רבינו הלל (פ"ג ע"ב) גרס: מיכאן אמרו זית שיש בו סאתים וכו', אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו יש לו שכחה, כלומר הבבא האמצעית של פ"ז מ"ב. ובכ"י ברלין ומדרש חכמים מסיים בפירוש: וכול' מתני'. ולפיכך נראה שכוונת הספרי הוא באמת לסיפא של משנה זו: "כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו. ר' מאיר אומר משתלך המחבא". והנה בבא זו סתומה, והגר"א ז"ל בבאורו הארוך חידש שיש בזית מתנה מיוחדת לעניים, והן זיתי ניקוף (ועיין מ"ש בפאת השלחן סי' ד' ס"ק י"ב אות ל"ד), וחידוש גדול זה לא נזכר אף אצל אחד מן הראשונים.53ועיין ערוך ערך נקף ב', אבל אף הוא לא אמר שיש כאן מצוה מיוחדת בזית, עיי"ש. ועיין בר"ש סיריליאו פ"ח שנביא להלן.
ולפי פשוטה מתפרשת משנתנו, שלת"ק כל זמן שיש לבעה"ב זיתים בענפים התחתונים יש לו גם בראש חזית, ואינן שכחה. אבל ר' מאיר חדש ואמר: משתלך המחבא (והיינו הכרכרה, כלומר שבט המנקף, עיין בירושלמי במקומו), כבר אין לו לבעה"ב בראשו. וזו היא משנה קדומה, וכן אמרו בירושלמי שם: תני משום ב"ש אמרו עד שיניח54כ"ה בכי"ס. ולפנינו: משיניח, ואין הבדל בגירסא, עיין במפרשים שם. את הכרכר. ולפ"ז סוברים ב"ש שמשהניח את שבט המנקף כבר אין לבעה"ב בראשו,55ועיין לעיל בירושלמי שם, והלשון משובשת מאד, ועיין בשנות אליהו שם. והזיתים שנשארו שם הם זיתי ניקוף ושייכים לעני.56עיין בפאת השלחן סי' ד' ס"ק י"ב, אות ל"ד ובשנות אליהו הנ"ל.
ולולי דברי הגר"א ז"ל היה נראה שאין כאן מצוה מיוחדת אלא מנהג בע"ב להניח לעניים את הזיתים שנשארו אחרי הליכת המחבא,57כלומר, הכרכר "שהוא משייר את המחבויין" (ירושלמי שם). ונראה שמשייר פירושו מסיר את השיריים (כמו מדשן, מסקל וכדומה) של הזיתים החבואים והנסתרים. ובראב"ד פ"א מה' מתנ"ע הי"ב גורס בירושלמי המשיר, ולפ"ז מתפרש הירושלמי כפשוטו. ומטעם הפקר ושכחה בכוונה אתינן עלה, כמו שכתבנו לעיל. ועיין בפי' ר"ש סיריליאו פאה פ"ח, ט"ז ע"ג, ד"ה זיתי ניקוף.
וע"פ זה יתבאר הספרי הנ"ל, אלא שעלינו לבאר את מנהג הקדמונים באסיפת זיתים. וכן מגנה פליניאוס הזקן58בספרו תולדות הטבע סט"ו פ"ג סי' י"א ואילך. את הבעלים שנהגו לחבוט את הזית במקלות וע"י זה היו גורמים נזק רב לאילן. ולפי דבריו היו נוהגים אחרים לנקף את הענפים בשבט, ואף מדה זו היתה מזיקה קצת לאילן. וכ"ז נעשה כדי לחסוך בהוצאות הפועלים (עיי"ש). נמצאנו למדים שהקדמונים שחסו על ממונם ולא חסו על זיתיהם, היו חובטים את הזית במקלות מלמטה, ולפיכך נהגו בעין יפה והשאירו הרבה בראש האילן, כלומר כל מה שלא השיגו המקלות. שוב חזרו לנקף בשבט, ואף כאן עדיין נשארו זיתים בראש הזית מה שלא השיג השבט. אבל באחרונה נהגו למסוק את הזיתים, כלומר הפועלים עלו לראש הזית (עיין לעיל ברכות פ"ב ה"ח) ולקטו את הזיתים בידים, ומכיוון שבעה"ב היה משלם שכר הפועלים, הרי הקפיד שיסירו את כל הזיתים. ולפיכך אמר ר"מ59ולפי הירושלמי הנ"ל שנה כאן משנת בית שמאי. שאלה המנקפים בשבט אין להם בראש האילן אחרי שהניחו את השבט,60ומשנתנו דייקה בלשונה, ולא אמרה: הרי אין זו שכחה... הרי זו שכחה, אלא שנתה: יש לו בראשו, ואין לו בראשו, כלומר, לפי הת"ק יש לו לבעה"ב בראשו, ואסור לעניים לנקפם, ולפי ר"מ אין לו בראשו והעניים מותרים בהם. ומה שנשאר הן זיתי ניקוף, ושייכים לעניים מחמת מנהג בעלי בתים. ופשיטא שהלכה זו לא נהגה אלא בבני אדם שהיו חובטים את הזיתים במקלות, ומשהניחו את המקל, כל מה שנשאר בראש הזית, שלא השיגו אותו המקלות, הוא לעניים. וזהו שאמרו בספרי הנ"ל: הראשונים היו חובטים זיתיהם והיו נוהגים בהם עין יפה (כלומר, משאירים הרבה זיתים בראש הזית). מיכאן אמרו הזית שהוא עומד וכו' אינו שכחה וכול' מתני' (כ"ה בכת"י ברלין ומדרש חכמים). והכוונה איפוא לסוף המשנה, לדברי ר"מ: משתלך המחבא, כבר אין לו לבעה"ב בראשו.
וע"פ זה תתבאר הסוגיא בגיטין (ס"א א'). וכן שנו שם במשנתנו (נ"ט ב'): עני המנקף בראש הזית, מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום. ופירש הר"מ (פ"ו מה' גזילה הי"ג): עני המנקף בראש הזית זיתים של שכחה. ובתוספ' רי"ד (שם ס"א א'): עני המנקף וכו', פי' עומד בראש הזית וחובט הזית, וחיבט הזיתים של פאה שהניח שם בעה"ב וכו'. ולפי הפירושים הללו קשה כיצד לקט אותם רב כהנא (עיי"ש בגמרא), ומה לו לשכחה ולפאה.61עיין במאירי גיטין שם, עמ' 239. אבל לפי דברינו ניחא שרב כהנא ידע שכל מה שמניח בעה"ב בראש האילן הוא באמת הפקר אף לעשירים (ולא חשש כלל שמא הן שכחה), אלא שחזקת עשיר שלא יטפס על ראש האילן כדי לזכות בשיורים, וממילא העניים זוכים בהם.
52. ולא חטא וכו'. צ"ל: וחטא, כגי' ד וכי"ע. ושמא צ"ל: לחטוא [וחטא או שנתכוון לחטוא] ולא חטא. עיין להלן נזיר פ"ג הי"ד ובמקבילות.