40-41. העומר שיש בו סאתים ושכחו אין זו שכחה עד שיהא בו סאתים. הנכון הוא בכי"ע: והעומר שאין בו סאתים ושכחו הרי זה שכחה עד שיהא בו סאתים, כלומר, אבל בקמה אפילו אין בה סאתים אלא שהיא ראויה לעשות סאתים הרי אין זו שכחה, כמפורש במשנה (פ"ו מ"ז). וכע"ז הגיה הגר"א מדעתו.47והגר"א בבאורו הארוך (פ"ו מ"ז) פסק שבעומד מספיק סאתים עם התבן והקש, מה שאין כן בקמה שאנו משערים בה בתבואה גרידא. ולכאורה קשה למה לא מנתה התוספתא לעיל יופי כוח זה לעני בקמה מבעומר. ולא עוד אלא שהרי מוכח מבבלי ב"מ (פ' ב', עיי"ש ברש"י ד"ה קב) שמשא אדם בינוני הוא חמש סאין ואיך ממעטינן עומר בן ב' סאין (ספרי כי תצא פי' רפ"ג, עמ' 300) מלא תשוב לקחתו, שאינו יכול ליקחו כולו כאחד (עיין בחי' מהרי"ח למשנתנו פ"ו מ"ו). וכן מפורש בספרי (הנ"ל): וכמה יהיה בו (כלומר, בעומר), שיערו חכמים בעושה סאתים. אמנם הגר"א הגיה שם: בפחות מסאתים. אבל הגירסא שלנו מקויימת ע"י כל כתה"י, וכן מעתיקים משם בריבמ"ץ ובר"ש (פאה פ"ו מ"ו). ובפי' הרש"ס למכילתין (י"ג ע"א) מעתיק בשם הספרי: וכמה יהיה בו ולא יהא שכחה שיערו חכמים בעושה סאתים, ואעפ"י שקרוב לוודאי שהמלים "ולא יהא שכחה" הן הוספת הרש"ס, אבל כן הוא בוודאי הפירוש הנכון בספרי, ומוכח שאף בעומר צריך שיעשה סאתים, כלומר שתהא בו סאתים תבואה. ועיין בירוש' פ"ו ה"ו, י"ט ע"ג. וצ"ע. ועיין במה"פ פ"ו ה"ו ד"ה ובלבד שהעתיק כאן מנוסח הדפוסים, ופירושו דחוק.