25. שתי כריכות המובדלות זו מזו וכו'. ריבמ"ץ ור"ש פ"ו סמ"ו, ר"מ פ"ה מה' מתנ"ע הי"ד. וברדב"ז שם: והכריכות הם אגודות קטנות מהעומרים,42עיין בפי' הרא"ש ספ"ו. ועיין רש"י ב"מ כ"א א' ד"ה כריכות, שם כ"ב ב' ד"ה והאלומות. ודוקא כשהן מובדלות שלשה אינן שכחה, ואם הן מחוברות הרי הן כריכה אחת או עומר אחד והוי שכחה. ועיין במה"פ פ"ו רה"ד ד"ה עשאן, אבל הנכון הוא כפי' הרדב"ז.
26. שני עמרין וכו'. ר"ש ור"מ הנ"ל, ריבמ"ץ פ"ו מ"ה, ועיין במשנה שם ובספרי תצא פי' רפ"ג, עמ' 299.
26-27. שלשה אין שכחה. וכן בכי"ע: ושלשה אין שכחה. ועדות צוקרמנדל בשנו"ס אינה מדוייקת.
27. שתי גפנים המובדלות זו מזו וכו'. בר"מ הנ"ל הט"ז: שתי גפנים וכן בשאר האילנות שנים המובדלין זה מזה שכחה וכו'. וברדב"ז שם: ולפעמים יצאו שתי גפנים מגזע אחד וכו'. וכוונתו שבמקרה זה נחשבות שתיהן כאחת, ואפילו שלש לא הוי שכחה. ומכאן ברור ששכחה נוהגת גם באילנות שלמים, כשיטת הר"מ שם בהכ"ב, ועיי"ש בהשגות וברדב"ז ובכ"מ. ובמהרי"ק שם: והנה עיקר הדין נתבאר בתוספתא שני גפנים שכחה שלשה אינם שכחה, וכבר כתבה רבינו ולא השיגו שום דבר, אלא נראה שכוונת הר"מ ז"ל וכו'. ולפלא על הרדב"ז ומרן שלא הרגישו בזה. ועיין גם במלא"ש פ"ו מ"ה ד"ה והחרובין.
שני גרגרין פרט וכו'. משנה פ"ו מ"ה, ועיין ראב"ד לתו"כ קדושים פ"ג ה"ב, פ"ח ע"א.
28. שתי שבלין המוטלות כדרכן לקט. וכן בפי' ר"ש סיריליאו למשנתנו: שתי שבלין לקט. בתוספתא קתני המוטלין כדרכן.43וממנו העתיק במלא"ש למשנתנו. אבל בד: המובדלות כדרכן וכו'. ובכי"ע: המובדלות זו מזו כדרכן.
ובפירושה נראה שאין לקט אלא אם נקצרו שתי השבלים כדרכן, והמגל חתך את כל אחת לחוד, אבל אם חתך מלמטה, ואח"כ נפרדו השבלים, כאחת חשבינן להו. (ע"פ שירי מנחה). ועיין ירוש' פ"ו סה"ד, י"ט ע"ג, ובפי' ר"ש סיריליאו שם.
ואם גי' כי"ו והרש"ס נכונה צריך לפרש, שאם השבלים מוטלות ומונחות כדרכן (עיין להלן מנחות פ"י סהל"א, ובמשנה שם, ובבבלי שם ע"ב א', ובר"ג שם ד"ה צבתים) אין ג' שבלים לקט, מפני שמוכח שכלן נשרו בקצירה אחת, ואינן לקט, אבל אם היו מובדלות אפילו ג' לקט מפני שלא נשרו מקצירה אחת. ואפשר שמוטלות כדרכן פירושו כדרך הלקט, עיין מ"ש להלן בהערה 45.
28-29. אילו דברי בית הלל. במשנה מוסיף: ועל כולן בש"א שלשה לעניים וארבעה לבעה"ב. ועיין בירושלמי בסוגיין. אבל בכי"ע כאן: אילו דברי בית שמאי. ושמא אין זה שיבוש. עיין פ"ו מ"א ומ"ש הרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ו עמ' 52. אבל בירושלמי שם: שהוא יכול לחולקו ולעשותו שורה כב"ש.
30. כגון התבואה והכרם אין מצטרפין וכו'. וכ"ה בריבמ"ץ ובר"ש פ"ו מ"ט. ובמשנה שם: סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה, וכן באילן וכו' אינן מצטרפין. ר' יוסי אומר אם באת רשות העני באמצע אינן מצטרפין וכו'. ופירש ר"ש סיריליאו שר' יוסי חולק על "וכן באילן", וסובר שדווקא בתבואה ובכרם אין מצטרפין התלוש והמחובר, מפני שרשות העני ראויה לבוא בנתים, אבל באילן מצטרפין. והטעם הוא מפני שתבואה ראויה להוציא לקט, והכרם ראוי להוציא פרט, אבל בשאר אילנות שאין בהם פרט מצטרפין. ופירש בריבמ"ץ הנ"ל: ופאה (כלומר, שאינה מועילה כאן) בסוף הויא, ואנן בעינן שתבוא רשות לעני בין סאה לסאה.
ובירושלמי (ה"ח, י"ח ע"ד): מה עד שתבוא ממש, או אפילו נראית להביא? נשמעינה מן הדא כגון התבואה והכרם.44כ"ה בר"ש הנ"ל ובכי"ס שם. ולפנינו בט"ס: תבואה שבכרם. וכרם לא על אתר הוא.45כלומר, שדרך עניים ליטול את הפרט לאלתר, וכן בירושלמי פ"ח ה"א, כ' ע"ד: בפרט ובעוללות וכו' על ידי שהן חביבין הן באין על אתר. ולא עוד אלא שלקט הבא מחמת נשירה מן המגל ניכר הוא, מפני שאינו נופל יחד עם הקציר (ועיין מ"ש לעיל פ"ב הט"ו), אבל הפרט שנופל מן הדלית מתגלגל לשאר הענבים, ומשום כך מסתכלים העניים בבצירה, ונוטלים את הפרט מיד. הדא אמרה אפילו נראית לבוא. כלומר שאין דרך פרט להיות מונח בין המחובר ובין התלוש, מפני שהעניים נוטלים אותו מיד, לפני שהספיק בעה"ב לשכוח את התלוש. ור' יוסי אומר שאינן מצטרפין מפני שהגפן ראויה להוציא פרט. ומפיה"מ להר"מ נראה שלא כהירושלמי, אלא שלר' יוסי צריך שתבוא שם רשות העני ממש. ועיין בפירוש הרא"ש במשנתנו מ"ש בבאור הירושלמי ומ"ש בתוס' אנשי שם.
32. בזמן שלא ניטלה מבנתים וכו'. ופירשו הר"ש והרא"ש (פ"ו מ"ח) שלא ניטלה בין שכחה לזכירה. וכוונתם שהתוספתא משמיעה לנו ש"מצילה" אין פירושה שהקמה מבטלת את השכחה וזכה בעה"ב בעומר, ושוב אין לו שכחה, אלא כל זמן שלא קצר כל סביבות העומר אינו נכנס לתורת שכחה כלל, והוי ליה כאילו לא שכח אותו כלל. וממילא אם נטל אח"כ את הקמה חל עליו דין שכחה. ועיין ירוש' פ"ה ה"ב, י"ח ע"ד, ופ"ו ה"ה, י"ט ע"ד.
ובמה"פ (ה"ז ד"ה הקמה) פירש שאימתי קמה מצלת את העומר דווקא כשהעומר מוקף וסמוך לקמה, אבל אם נטל מקצת מן הקמה בצד העומר, אין הקמה מצילתו, עיי"ש.
הא אם ניטלה וכו'. בכי"ע: הא אין ניטלה וכו'. והיא היא, עיין ר"ן נדרים ל"א א', ועיין להלן דמאי ספ"ב, הע' 46.
33. מצלת על שלו וכו'. וכ"ה בכל נוסחאות התוספתא, ובירושלמי (פ"ו ה"ז) בכל מקום בברייתא "את" במקום "על", אבל בכי"ר שם כסיגנון התוספתא (על).
34. דברי ר' מאיר. בירושלמי הנ"ל: דברי רבי. ובכי"ס שם: דברי ר' מאיר.
אין מצלת אלא על שלו וכו'. ירושלמי הנ"ל. ר"מ פ"ה מה' מתנ"ע הכ"א.