13. אמר ר' אלעאי שאלתי את ר' יהושע וכו'. וכ"ה בכל נוסחאות התוספתא והירושלמי (פ"ו ה"ב). אבל בתוספ' הרא"ש (סוטה מ"ה א', לשון חכמים ק"ג ע"ב) בט"ס: שתני בתוספ' אמר ר' יהודה שאלתי את ר' אילעי וכו' (עיי"ש, ויש שם השמטה בפיסקא מן התוספתא). ועיין להלן חלה פ"א ה"ו, בבלי פסחים ל"ח ב'.
על אילו עומרין וכו'. בירושלמי הנ"ל: באילו וכו'. ופירש הרש"ס שם: באילו ביו"ד גרסינן ליה, פירושו באי אילו. וכבר הבין הרב לנכון את פירושה של מלה זו, עיין באוצר לשון המשנה של הרח"י קוסובסקי, עמ' 164, הע' 1. וטעה בזה רא"ה ווייס ב"משפט לשון המשנה", עמ' 58 ועמ' 68.
14-15. הסמוך לגפא ולגדיש לבקר ולכלי' ושכחו. וכן מעתיק הר"ש (פ"ו מ"ב) בשם "תניא בתוספתא ובירושלמי". ולפי גירסא זו משנתנו23פ"ו מ"ב: העומר שהוא סמוך לגפה וכו' ב"ש אומרים אינו שכחה ובית הלל אומרים שכחה. כ"ה הגירסא שלפנינו, וכן היתה הגירסא לפני הירושלמי, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ו (תרצ"ה), עמ' 52 ואילך. כר' יהושע. אבל בירושלמי הנ"ל מוסיף: בית שמאי אומרים שכחה ובית הלל אומרים אינו שכחה,24וכ"ה גם בכי"ל ובכי"ר. ובריבמ"ץ שבדפוסים מקוצר ע"י "וכו'" (והרש"ס הגיה ע"פ המשנה). ואין ספק שזו היא הגירסא הנכונה בירושלמי. ולפי ברייתא זו סבר ר' יהושע שב"ש לחומרא וב"ה לקולא, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין הנ"ל, עמ' 53, דברים נכוחים וישרים. ולפ"ז משנתנו היא שלא כר' יהושע. ועיין להלן. אבל הר"ש שלא היה לפניו סיום זה בירושלמי פירש שמשנתנו היא כר' יהושע, וכן פירש הרא"ש. אבל בריבמ"ץ לא פירש כלום, אלא בסוף מ"ד העיר שמשנה ג' היא כר' יהושע, ומוכח קצת שהיתה לפניו הגירסא בירושלמי כמו שהיא לפנינו, בכי"ל ובכי"ר.
16. מודים באילו שאין שכחה. כ"ה בכל נוסחאות התוספתא, וכ"ה בתוספתא כת"י פ"מ (עיין במה"פ בירושלמי סד"ה וקשיא) ובפי' רבינו הלל שנביא להלן. אבל בירושלמי: שהוא שכחה. וכן מעתיק בריבמ"ץ (פ"ו מ"ב, ומלשונו משמע שהעתיק מן הירושלמי), וכן בר"ש (שם) בשם "תניא בתוספתא ובירושלמי".25בכי"ר של הירושלמי נשמטה שורה. ברם בפיה"מ להר"מ כתב על משנתנו (פ"ו מ"ב): וכבר בארו בתלמוד שהם לא נחלקו בנראה מן המשנה הזאת שאינו שכחה (כלומר, בעומר הסמוך לגפה וכו' כולם מודים שאינה שכחה), אבל נחלקו כשיקח העומר להוליכו במדינה ונתנו באחד מן המקומות הנזכרים ושכח אותו, שב"ש אומ' אחר שלקחו זכה בו. ולהלן במ"ג כתב: ומה שאמרו (כלומר, במ"ג) שאינו שכחה כשלא שכחוה סמוך לגפה ולגדיש, כאשר בארנו במה שהקדמנו. ובעדיות (פ"ד מ"ד: העומר שהוא סמוך לגפה וכו') כתב: וכבר באר התלמוד שמחלקתם היא כשלקח העומר לצאת אותו לעיר (כ"ה בד"נ), אחר כן נתנו בצד אלה הנזכרים ושכחו לשם, ב"ש אומרים הואיל ולקחו זכה בו וכו', אבל אם לא לקחו כל עיקר, אין מחלוקת שאינה שכחה.
הרי לך ברור שהר"מ גרס בירושלמי כמו שהוא לפנינו בתוספתא, ופירש שאם העומר היה מלכתחילה אצל הגפה והגדיש, כ"ע מודים שאינו שכחה, אבל אם לקחו (אפילו להוליכו לעיר, עיין להלן) והניחו בצד הגדיש וכו', בזה נחלקו ב"ש וב"ה. ולפירוש זה כיון הרא"ש (פי שנים, ו' ע"ד): ור"מ ז"ל תפיש ליה שטה אחרת, דיותר הוה שכחה כשהניחו בצד הגפה או בצד הגדר. וטעם דבריו לא נתברר לי.26ועיין בפי' הרז"ף לירושלמי פיאה (באור הארוך פ"א ע"א, ד"ה ועל). וכל דבריו שם צריכים תיקון. הוא לא הרגיש שלהר"מ היתה גירסא אחרת בירושלמי; העתיק את דברי הרא"ש בנוסח משובש ותקנם לנכון כפי שהם בפי שנים הנ"ל; העתיק מן הר"מ פ"ה ממתנ"ע ה"ג נוסחא שאינה קיימת ("אינו שכחה" במקום "הרי זו שכחה"), והעיר שלה כיוון הרא"ש.
ולפ"ז מותר להסיק בלי שום פקפוק שאין כאן ט"ס בנוסח הר"מ,27ולא כמו שהחליט רח"ש הורוביץ בבאורו לספרי (הובא בהערות ר"א פינקלשטין לספרי עמ' 300 הע' 4): "וכל המפרשים טעו כאן בפי' הרמב"ם לפי שהיתה להם נוסחא מוטעת". אלא יש לפנינו נוסחא מדוייקת של פיה"מ מהדורא קמא. ומכיוון שאנו יודעים שהר"מ סמך במהדו"ק שלו על פירושי הגאונים ביחוד,28עיין מ"ש במבואי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' י"ג ואילך. הרי מסתבר שאף כאן שאב מפירוש עתיק. וכן כותב רבינו הלל בפירושו לספרי כי תצא (פ"ג ע"א): והכי תני התם בתוספ' פאה, על העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד גפה או בצד גדר הוא דפליגי, אבל אי לא בצד גדר או בצד גפה מודים שאינו שכחה. והוא ממש כפירוש הר"מ במ"ג הנ"ל. ומסתבר ששניהם שאבו מאותו פירוש קדמון.
ובאמת לא היתה לרבינו דרך אחרת לבאר את המשנה אלא בשיטה זו לפי גירסתו בירושלמי. שהרי לפי גירסתו (שהיא גם גירסת ההוצאות שלנו, כי"ל וכי"ר) בדברי ר' יהושע בירושלמי, משנה ב' אינה כר' יהושע (עיין לעיל הע' 23, ומ"ש שם בפנים), ולפי פשוטה אף כר' אליעזר אינה, ומשנה ג' אינה כר' אליעזר (ושיטת ר' יהושע לא שמענו בה). ולפיכך חידש ואמר, שאם העומר הוא מלכתחילה אצל דבר מסויים, כ"ע מודי שאינו שכחה,29כמו מחובר אצל מחובר, עיין בירושלמי שם ובריש ה"ב שם. וסבר שיש שם תירוץ אף על הקושיא הראשונה. וכע"ז פירש בפאת השלחן סי' ט' ס"ק ג' אות ז'. מפני שבעצם מהותם אין בדברים הללו שכחה (עיין פ"ז מ"א, ובפיה"מ שם). וכן אם נטל את העומר להוליכו לעיר, הרי כבר עקר אותו מן השדה, והוי ליה כאילו הוליכו לעיר, ואין שכחה אלא כשהעומר הוא בשדהו. אבל אם נטל את העומר להוליכו לעיר, ואח"כ הניחו על יד דבר מסויים כדי שלא ישכחנו, הרי זו שכחה לדעת ב"ה, מפני שבאו מעשיו והוכיחו על מחשבתו שלא היתה כוונתו להוליכו לעיר, אלא להטיל סימן על העומר שלא ישכחנו,30ועיין בפאת השלחן הנ"ל מ"ש בשם ר"א אזכרי. ואין רשות לבעה"ב לעשות כן.31עיין מ"ש להלן שו' 17–18, ד"ה מפני שזכה בו. ולפיכך פירש שמשנה ב' עוסקת בעומר שעקר אותו על מנת להוליכו לעיר,32בירושלמי גורס בדברי ר' אליעזר: ועל מה נחלקו, על העומר שנטלו ונתנו בצד הגפה וכו' (וכ"ה בכי"ר ובריבמ"ץ), ולא נזכר שם כלל שנטלו על מנת להוליכו לעיר. אבל בתוספתא להלן מפורש בכל הנוסחאות: על העומר שהחזיקו בו להוליכו לעיר וכו'. ומכיוון שלפני הר"מ היתה גירסת הירושלמי בתחילת דברי ר' אליעזר כגי' התוספתא ("אינו שכחה"), הרי באה גם הסיפא והוכיחה על הירושלמי שנטלו פירושו נטילה ע"מ להוליכו לעיר (ועיין לשון הירושלמי בה"ג בפיסקא מן הברייתא שלהלן). וכן, כנראה, הבין גם הר"ש שהביא בשם "תניא בתוספתא ובירושלמי": על העומד שהחזיק בו להוליכו לעיר, והעתיק את לשון התוספתא, וסבר שאין בין שני המקורות אלא שינוי בלשון ולא בעניין. וכן בפירוש הרש"ס שם (י"ב ע"ב): על העומר שנטלו. שהחזיק בו להוליכו לעיר. והכי איתא בתוספתא. ועיין מ"ש להלן. ואח"כ הניחו ע"י הגפה, ובזה היא מחלוקת ב"ש וב"ה, וכשיטת ר' אליעזר ור"א בן עזריה להלן. אבל משנה ג' עוסקת בעומר שעקרו ע"מ להוליכו לעיר ולא הניח אותו על יד דבר מסויים, ובה כ"ע מודי שאינו שכחה.33ועיין מה שהאריכו בזה בשדה יהושע ובמה"פ במקומו, בתיו"ט למשנתנו, במל"מ פ"ה מה' מתנ"ע ה"ג ובפאת השלחן סי' ט' אות ז' הנ"ל.
אבל בפיה"מ להר"מ מהדורא בתרא חזר בו רבינו וכתב (הוצ' הרצאג עמ' 27): וכבר בארו בגמרא שהם לא נחלקו כנראה מן המשנה הזאת שהיא שכחה ("אנה שכחה"),34וכ"ה בכמה כתי"י שבדקתי. ועיין בהערות למשנת פאה, הוצ' מכון הערי פישעל, עמ' 60. וכן בהגר"נ: שהיא שכחה. וכן בפיה"מ כת"י לעדיות. אבל נחלקו כשיקח העומר להוליכו ממקום למקום35וכ"ה בהגר"נ ובשאר כתה"י. ונראה שרבינו נוכח אח"כ שבתוספתא יש מסורת אחרת בדברי ר' אליעזר (כלומר בתוספתא "שאינה שכחה", ובירושלמי "שהיא שכחה"), ולפיכך אין צורך לפרש את הסיפא בירושלמי ע"פ התוספתא להלן, ובאר "העומר שנטלו" שנטלו ממקום למקום, ואפילו אם הניחו ע"י הגפה סוברים ב"ה שהוא שכחה, אבל אם נטלו ע"מ להוליכו לעיר כ"ע מודי שאינו שכחה, מפני שכבר זכה בו, ומשנה ג' היא כר' אליעזר, ואפשר שאף ר' יהושע יודה בה. ונתנו וכו'. ובמ"ג כתב (בכתי"י הנ"ל): ומח שאמר ומודים שאינו שכוח, ואפילו לא שכחה סמוך לגפה וכו'. וכ"ז מתאים לחיבורו בפ"ה מה' מתנ"ע ה"ג,36כגי' ההוצאות שלנו, וכ"ה בכתה"י ובר"מ ד"ו רפ"ד, אבל בד"ק ישנה טעות הדפוס ("אפי' " במקום "אבל"), וכבר תקנה לנכון במל"מ שם. ופסק כר' אליעזר לפי הנוסח שלנו בירושלמי. ולפי דרכנו למדנו שהיו לפני הר"מ נוסחאות אחרות בירושלמי בשעה שכתב את פיה"מ מהדו"ק, אבל תיקן את דבריו במהדו"ב ובחיבורו לפי ירושלמי בנוסח יותר מתוקן שהגיע לידו אח"כ.
16-17. על העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר וכו'. וכ"ה בכל נוסחאות התוספתא, וכן מעתיק ברא"ש פ"ו מ"ב. אבל בירושלמי (פ"ו ה"ב): על העומר שנטלו. ועיין מ"ש ע"ז לעיל הע' 32 והע' 35.
17. ונתנו בצד גדר. בכי"ע: בצד הגפה ובצד הגדר. ובד ובפי' רבינו הלל הנ"ל: בצד גפה או בצד גדר, וכן בפי' הרא"ש הנ"ל: והניחו בצד הגפה או בצד הגדר. ובירושלמי הנ"ל: "ונתנו בצד הגפה, בצד הגדיש, בצד הבקר, בצד הכלים", ותפסו לשון המשנה.37אמנם במשנה כי"מ: ולגדר במקום "ולגדיש", אבל זהו שיבוש ומתנגד לכל הנוסחאות, וכן מוכח מכל הסוגיא שבירושלמי. וכן לעיל בדברי ר' יהושע: לגפא ולגדיש. וכלשון שלפנינו גם בב"מ פ"ב מ"ג: מצא אחר הגפה או אחר הגדר. וכן בכלאים פ"ב מ"ח: ולגפה ולדרך ולגדר וכו'. וכן במדרש קה"ר פ"ט, י"ז: נמנו אחר הגפה ואחר הגדר. וכן בדברים רבה כי"מ (עיין בהוצ' ליברמן עמ' 5 הע' 6): ולא אחורי הגפה ולא אחורי הגדר. ופירש"י (ב"מ כ"ה ב'): גפה סתימת כותל של עץ או של קנים. גדר של אבנים. ועיין בתיו"ט למשנתנו.
17-18. מפני שזכה בו. פירש"י (סוטה מ"ה א' בברייתא שלהלן): דבעינן שכוח מעיקרו. וברמב"ן (ב"מ י"א א' סד"ה היה): כיון דיהיב דעתיה להכניסו עמו והגביהו כדי שלא ישכחנו, כמי שנכנס לכלל שכחה וזוכה בו. אבל מדברי הר"מ מפיה"מ מהדו"ק38עיין מ"ש בפנים לשו' 16 ד"ה ובאמת. למדנו שהפירוש הוא שמכיון שעקר אותו משאר העומרים שבשדה הוי ליה כאילו הוליכו לעיר, ואין שכחה אלא בשדה, וכן פירש מדעתו גם המעיר לחי' הרמב"ן הנ"ל. וממילא אם יעשה כן בכוונה כדי שלא ישכחנו אין מעשיו מועילים, אבל דעת הריטב"א בב"מ שם אינו כן, עיין בהערה לחי' הרמב"ן הנ"ל.