7. ר' יהודה אומר וכו'. בירושלמי (מע"ש פ"ה סה"א, נ"ה סע"ד; סוכה פ"ד ה"ב, נ"ד ע"ב) ובבבלי (ב"ק ס"ט א') המחלוקת מהופכת מדברי ר"י לר"ד ומר"ד לר"י. אלא שבבבלי שם רצו לומר: איפוך דר' יהודה לר' דוסא ור' דוסא לר' יהודה, וזהו כגי' שלנו כאן. (ח"ד).
7-8. כל מה שליקטו עניים וכו'. הנכון בכי"ע: שילקטו עניים וכו'. וכ"ה במקבילות, ולר"י מפקיר לפני שילקטו העניים, מפני שאחרי שלקטו כבר אינם ברשותו, ואינו יכול להפקיר.
8. מבין מן העומרין. נוסחא כפולה יש כאן, ובכ"י מחקו את המלה "מבין" והשאירו: מן. וכ"ה בכי"ע ובד ובבבלי ב"ק (בכי"ה, עיין דק"ס שם 155 הע' ס'), ועיין רש"י שם ד"ה ר"ד. אבל אף הגירסא "מבין" יש לה על מה לסמוך, וכ"ה בירושלמי סוכה הנ"ל (ובמע"ש: בין), ופירושו שהעניים נהגו ללקוט גם לקט מבין העומרין (עיין במדרש רות שהעתקנו לעיל), ולפי שאין דין לקט למה שנשר בשעת העימור, וחייב במעשרות, צריך בעה"ב להפקיר את הלקט בשחרית, כדי שיהא פטור מן המעשרות.
9. וחכמים או' הפקר אונסין וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע, וצ"ל: וחכמים אומ' אין9והסופרים טעו וקראו את שתי המלים "אומ' אין" במלה אחת "אומרין", וקיצרו: או'. הפקר אונסין וכו' (כמו שהוא בירושלמי הנ"ל), כלומר אין הפקר מחמת אונס הפקר, שהרי בעל כרחו הוא מפקיר (עיין בירושלמי סוכה הנ"ל). ולפיכך אין לחייב אותו להפקיר.
שאין אחריות לרמאין. כלומר, לפי שאין אחריות הרמאים עלינו, ואין אנו עוברים על שום איסור אם הם אוכלים טבל, ולפיכך אין לחייב את בעה"ב להפקיר אם אינו רוצה. ובירושלמי: שאין אנו אחראין לרמאין, אבל אף להלן דמאי פ"ז שו' 29 הסיגנון הוא כמו כאן.