2. בעל הבית שנתן פאה לעניים וכו'. לפי פשוטו משמע שבעה"ב קצר את הפיאה בשביל עניים ידועים ורצה למסור אותה להם, ובא עני אחר ונטלה מאחוריהם זכה, שאין בעה"ב יכול לזכות בשביל העניים מפאת שדהו לכ"ע, שהרי אין ראוי ליטול כלל. ועיין לשון הר"מ להלן.
3. שני עניים שהיו מתכשין על העמור וכו'. בכי"ע חסרה בבא זו (עיין סוף הערה 4). ובד: שהיו מכתשין על העמוד וכו'. ובירושלמי (פ"ד ה"ב) לנכון: שהיו מתכתשין על העומר, וכצ"ל לפנינו, ופירושו שהיו רבים ומתקוטטים על העומר.4בספרי עקב פי' ל"ז, עמ' 71 ואילך: שהיו ארבע מלכיות מתכתשות עליו וכו', מתכתשות עליה וכו'. ובכי"ל שם (עיין בשנו"ס אצל הר"א פינקלשטין שם): מכתשות (כמו בד כאן), ופירושו כמו מיכתשות, מתכתשות. ובר"ש מעתיק מן הירושלמי: מתכסין, וצ"ל: מתכ[ת]סין, מתכתשין. ובכי"ע חסרה כל הבבא של "שני עניים וכו'" עד "שאין העני וכו'" (עיין בשנו"ס). וצוק' הדפיס ברייתא זו בסיפא והעיר שבד נסדרה לפני כן, אבל האמת היא שבכי"ע היא חסרה לגמרי. ועיין מ"ש להלן בפנים (שו' 4–5 ד"ה בשכחה) בשם הר"מ.
4. הרי זה זכה. נראה שהלכה זו היא אפילו בשניהם מחזיקים בעומר, ואפילו אם שניהם הגביהו אותו כאחת לא קנו, שהרי כאן אנו רואים שהיו מתכתשים בשעת ההגבהה, וכל אחד רצה לזכות לעצמו בלבד. וגילה דעתו במפורש שאינו רוצה לזכות לחברו, והוא נכנס למספק הזה המרובה על מנת ששלישי יוכל להוציא משניהם.5ועיין שיטת הראב"ד ברשב"א ב"מ ח' א'. אבל הרשב"א והרא"ש בתוספותיו (עיין שטמ"ק שם) דחו שיטה זו.
4-5. בשכחה ובפיאה עד שתפול לידו. צ"ל: ובפיאה [ובסלע של מציאה] עד וכו'. כגי' כי"ע וד. וכן היה לפני הר"מ, עיין להלן. ולפי גירסת כי"ע (עיין סוף הערה 4) פירושו כפשוטו שאין אדם זוכה לחבירו6ונקט עני אף בסלע של מציאה, מפני שאין דרכם של בני אדם לזכות במציאה בשביל חביריהם עשירים. ועיין רות רבה פ"ה, ז', ד' ראם י' ע"א: ר' יוחנן היה מבדר סלעים כדי לזכות בהן ר' שמעון בר בא. ועיין ירוש' ב"מ פ"ב ה"ג. ח' ע"ג. לא במתנות עניים ולא במציאה, וכר"ל (בירושלמי כאן פ"ד ה"ו, י"ח ע"ב ובמקבילות) וכרב נחמן ורב חסדא,7בבלי ב"מ י' א'. ועיין ביצה ל"ט ב' וברש"י שם. ולפיכך לא זכה בעל הבית בשביל העניים לכ"ע, ואף אחר אינו יכול לזכות בסלע של מציאה לחבירו.
והר"מ (ספ"ב מה' מתנ"ע) ניסח: בעל הבית שהניח (עיין מ"ש לעיל שו' 2) פאה לעניים אלו העומדין לפניו, ובא עני אחר מאחוריו ונטלה זכה בה שאין אדם זוכה בלקט שכחה ופאה וסלע של מציאה עד שיגיע לידו. וכנראה שהיתה לפניו גי' כי"ע בתוספתא,8כלומר, שחסרה לפניו הבבא של שני עניים (עיין לעיל סוף הע' 4). וכן הר"ש לא הביאה מן התוספתא אלא מן הירושלמי. והעתיק משם בניסוח שלו. והוא פירש ע"פ ההלכה שאדם זוכה במציאה לחבירו, ולפיכך לא הכניס כאן זוכה ביניי באמצע, אלא כל זמן שהדבר מונח על הקרקע לא זכה עד שיגיע לידו.
ולפי הגירסא שלפנינו פירושו שכל זמן שהם מתכתשים על העומר הרי הוא כמונח בקרקע, עיין מ"ש לעיל שו' 4.