18. גוי שמת וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: גר שמת וכו'. וכ"ה בר"ש פ"א מ"ו ובשטמ"ק ב"ק צ"ד א' ובירושלמי שנביא להלן.
18-19. המחזיק במחובר לקרקע חייב בכל. וכ"ה בכל הנוסחאות. אבל בירושלמי קידושין (פ"א ה"ה, ס' ע"ד): המחזיק בקרקע, וגם לפנינו פירושו שהחזיק במחובר לקרקע ע"מ לקנות את כל הקרקע חייב בכל. ובירושלמי מעשרות (פ"א ה"א, מ"ח ע"ד): ר' זעירא ר' יסא בשם ר' לעזר הזורע שדה הפקר חייב במעשרות. ר' יונה מפיק לישנא בזכה בשדה הבקר וגידוליה. ועיין להלן.
19-20. החזיק בקמה פטור מן הלקט מן השכחה ומן הפאה וחייב במעשרות. כ"ה בכל הנוסחאות כאן, וכן העתיק הר"ש הנ"ל (אלא שהגיה), וכן היתה הגירסא לפני ר"י בר' קלונימוס (אלא שגרס: פטור מפרט ועוללות ושכחה ופאה) ורבינו שמחה (לפי שטמ"ק הנ"ל), וקשה מאד להגיה. ובר"ש הנ"ל כתב: ויש ברייתא בתוספתא שאין אדם יכול לישבה, והכי תניא גר שמת ובזבזו וכו' וחייב במעשרות. והך סיפא היא איפכא מיהא דתניא בפר' המניח את הכד (כ"ח א') ובפ' אין בין המודר (מ"ד ב') המפקיר את כרמו, ולשחר עמד ובצרו, חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ופטור מן המעשר. והא דמיחייב טפי בשכחה ובפיאה משום דכתיב תעזוב יתירא, כדמפרש בפ"ק דתמורה (ו' א'). ובפ"ק דקידושין כתובה ביושר בירושלמי (ה"ה, ס' ע"ד) והכי איתה התם רב חסדא אמר נכסי הגר החזיק בצפונן על מנת לקנות בדרומן, בדרומן על מנת לקנות בצפונן, ולא נתכוון לקנות באמצעיתן, לא קנה עד שיתכוין לקנות באמצעיתן. מתניתא פליגא על דרב חסדא גר שמת וביזבזו ישראל את נכסיו המחזיק בקרקע חייב בכל, המחזיק בקמה חייב בשכחה ופיאה ופטור מן המעשרות, ואין אויר מפסיק בין שיבולת לשיבולת בתמיה. ועיין במים חיים לבעל פר"ח פ"ב מה' מתנ"ע ה"ט.
והנה פירוש המפרשים בירושלמי שם דחוק. וברור ששיטת הירושלמי שבתלישה קונה את הקרקע לרב חסדא (עיין בשי"ק שם ד"ה לא קנה, ועיין בבלי ב"ב פ"ז א' ובמפרשים שם). וכן מפורש בירושלמי ב"ב פ"ג ה"א: אמר רב חסדא בניכסי הגר תלש צפונה של שדה לקנות דרומה ולא אמצעיתה, צפונה נקנית דרומה לא נקנית. ולפ"ז אם תלש בנכסי הגר בלא כוונה לקנות את כל השדה לא קנה לרב חסדא אלא מקום הקלהים.12אבל את מקום הקלחים מיהו קנה, וחולק על סברת התלמוד בב"ב נ"ד א', וסובר שמ"מ ניקה בתלישה את הקרקע במקום הקלח, ואעפ"י שאין ראיה שהתכוין לכך, סוף כל סוף עשה פעולה במקום זה בגוף הקרקע. ולפיכך מקשה הירושלמי למה חייב בפאה אם לא החזיק לקנות את הקרקע אלא רק מקום התבואה: "ואין אויר מפסיק בין שבולת לשבולת"? נמצא שהוא זוכה בכל פעם בשבולים בודדות, ואין כאן חיוב פאה. וכן מקשה בירושלמי (פאה פ"ג רה"ח י"ז ע"ד) על המשנה (פ"ג מ"ו: קרקע כל שהוא חייב בפיאה): הגע עצמך שהיתה שם שיבולת אחת, עד שלא קצר אין כאן חיוב. משקצר אין כאן שיור.
ולפיכך נראה שרב חסדא גרס בברייתא כמו שהיא לפנינו, ומטעם זה הוא פטור מלקט שכחה ופאה, מפני שהוא זוכה בשבלים בודדות. ואשר למעשר, הרי רב חסדא כדעתיה, שכן הוא בירושלמי (מעשרות פ"א ה"א, מ"ח ע"ג): רב חסדא אמר הבקיר קמה וחזר וזכה בו ועבר והפריש מהן תרומה הרי זו תרומה. [הבקיר שבלין וחזר וזכה בהן ועבר והפריש מהן תרומה אינה תרומה]13כ"ה בנוסח הרש"ס שם ג' סע"ב, וכן הגיה הרא"ף. מה בין קמה לשיבלין. קמה עד שלא הבקירה עבר והפריש ממנה תרומה אינה תרומה. שבלין עד שלא הבקירן ועבר והפריש מהן תרומה הרי זו תרומה. ופירש הרא"ף: הבקיר קמה וכו' הרי זו תרומה, והא דקאמר עבר והפריש הוא הדין לכתחילה, אלא איידי דאמר בסיפא גבי שבלים דאפילו עבר והפריש אינה תרומה נקט נמי ברישא עבר והפריש.14אמנם הראשונים (עיין השגות פ"ב מה' תרומה הי"ב ובר"מ שם) אין מפרשים כן, אבל סיגנון הירושלמי אינו מתנגד כלל לפירוש הרא"ף. ולפ"ז סובר רב חסדא בהבקיר וחזר וזכה במחובר שחייב במעשרות, וחולק על הבבלי (ב"ק כ"א א' ובמקבילות בבבלי). וע"י זה מתבארת התוספתא שלנו, שהרי בתפס בידו את השבולת והתחיל לקצור כבר קנה אותה בידו אעפ"י שעדיין לא נתלשה לגמרי מן הקרקע,15שהרי כשהתחיל לקצור אינה צריכה יותר לקרקע, ודינה לעניין קניין כמטלטלין, עיין ר"מ פ"א מה' מכירה הי"ז. ונמצא שקנה אותה מן ההפקר במחובר (שהרי לעניין הפרשת תרומה התבואה צריכה להיות תלושה ממש), ולשיטת רב חסדא חייב במעשרות אם זכה מן ההפקר במחובר.16ועיין מ"ש בתיקונים והוספות למאירי נדה, עמ' 331 ואילך. ולפי דרכנו למדנו שאין הלכה כברייתא זו, אבל אין בה ט"ס אלא שנשנית ע"פ שיטת רב חסדא.