1. אין לו בה כלום. משנה פ"ד מ"ג. ופי' הר"ש: אבל מה שליקט לא הפסיד, וכן משמע מלשון פירוש הרא"ש. וסתם משנתנו חולקת על ר"מ להלן. אבל בפיה"מ להר"מ (ובחבורו פ"ב מה' מתנ"ע הי"ח) משמע שדעת רבינו היא שאין ר"מ חולק על סתם משנתנו אלא מפרש. וכן הבין הרשב"א (ב"מ י' א' ד"ה נפל) את דברי הר"מ, וכ"ה בחידושי הר"ן שם (בשם הרשב"א). ועיין להלן.
1-2. ר' מאיר אומ' קונסין אותו ונוטלין הימנו זו וזו. וכ"ה בד ובכי"ע וברשב"א ובר"ן הנ"ל. ובירושלמי (פ"ד ה"ב): תני בשם ר' מאיר קונסין בו ומוציאין ממנו את התלוש ואת המחובר. ועיין בריבמ"ץ ובר"ש פ"ד מ"ג, ובתוספ' המיוחסים לר"י הזקן קדושין נ"ט א'. ובפיה"מ להר"מ: קאלו קונסין אותו ומעבירין ממנו את הכל את התלוש ואת המחובר. וזהו ניסוח רבינו בעצמו ע"פ הירושלמי.
ובצפנת פענח על הר"מ הנ"ל מעיר: עיין בירושלמי דהטעם הוא משום קנס. אך באמת י"ל לפי שיט' הראשונים הובאה בדברי הרב המגיד בה' זכייה ומתנה פ"ב ה"ט, גבי הבונה פלטרין בנכסי הגר דלא קנה רק מי שהעמיד להם דלתות, דגם הפלטרין של הראשון נעשה הפקר, כיון שחיברן לקרקע וזכה בהם השני, וה"נ כן גבי פיאה, ועיין מש"כ בזה בח"ב בה' ערכין [פ"ו ה"ל, מ"ח ע"ד]. ולא זכיתי לרדת לסוף דעת רבינו בזה, שהרי בסוגיית ב"ב (נ"ג ב') הדברים מובנים. והוא מפני שבנה את הפלטרין בלבני הגר, וכשהגביה אותן לא נתכוון לקנותן אלא להפך בהן על מנת לבנות בהן בבניין שעדיין אינו שלו, ואחרי שחבר אותן לקרקע נעשו כשאר נכסי הגר (יד רמה שם. וכן אפשר לפרש גם את דברי הר"י מיגש בחידושיו, עיי"ש). אבל אם כבר זכה בהן לא יצאו מרשותו כלל, אפילו אם בנאן אח"כ, ויכול לטעון אבני אני נוטל. ואפילו לשיטת הרמ"א (חו"מ סי' ער"ה) הסובר שהר"י מיגש חולק על הרמ"ה, והשני זוכה בקרקע אפילו אם בנה בלבנים שלו,1לפני הרמ"א היתה הגירסא בחי' הר"י מיגש: שהרי הוא עצמו הוציאן מרשותו משעה שבנאן וכו'. עיין בשטמ"ק שם ובמ"מ ד"ר, אלא ששם בטעות "יצאו" במקום "הוציאן". מ"מ עדיין לא שמענו שאינו צריך לשלם לו בעד הלבנים, כדין היורד לנכסי חבירו ובונה חורבה העשוייה לבנות.2עיין מ"ש בטחו"מ סי' ער"ה בשם ר' ישעיה ובחי' הריטב"א במקומו. אבל אין מסתבר כלל לומר כן בפיאה תלושה שזרקה על המחובר שתעשה הפקר מצד ההלכה, שהרי כאן בוודאי לא התכוין להפקיר את התלוש, אלא אדרבה רצה לזכות על ידיה אף במחובר, כמו בפירס טליתו עליה. ולפיכך אין לנו לזוז מפירוש התוספתא והירושלמי שמחמת קנס גרידא אתינן עלה. ועיין להלן סוטה ספ"ד ובבבלי שם ט' סע"א, ויסוד האגדה שם הוא בהלכה שלנו.
ודע שכמה מן האחרונים3עיין בתיו"ט במקומו, בשו"ת חיים שאל להחיד"א ח"ב סי' מ' אות ב', בפאת השלחן סי' ה' אות ס"ב. והנכון במים חיים לבעל פר"ח פ"ב מ"ה מתנ"ע הי"ח. הבינו בדעת הר"מ שבפירס טליתו עליה מעבירים את הטלית ולוקחים ממנו את הפיאה שכבר זכה בה מתחילה, ולפי זה בזרק מקצת פיאה לוקחים ממנו אף את הפיאה שלא זרק, וזהו דבר שאינו מסתבר כלל וכלל. וכן מוכח ברשב"א ובר"ן הנ"ל שפירשו את הסיפא של משנתנו "מעבירין אותה הימנו" שמותר לעניים להעבירם ממנו, וקמ"ל דאין כאן משום עני המהפך בחררה, וזהו כל החידוש של הסיפא של משנתנו. וכן במהרי"ק סי' קצ"ב (שהעיר עליו במלא"ש, ובד"ח סי' קפ"ז): פשיטא ופשיטא שאם הראשון שפרס טליתו עליה בתחילה יכול לעכב ולהתגבר על הבא להעבירנה ממנו בזרוע, וגם הוא וכו' יקדים ויטלנה בידו ממש, הלא דבר פשוט הוא שזה הוא זריז ונשכר, ומי הוא החסר דעת שיטעה בזה. ולפ"ז הוא ק"ו בן בנו של ק"ו שאין ליטול ממנו את הפאה שזכה בה מכבר, ולא כסה בה את המחובר, וחדוש כזה לא עלה כלל על דעת רבותינו הקדמונים. ועיין מ"ש הרדב"ז בשו"ת ללשונות הרמב"ם סי' רכ"ו, ומ"ש על הרשב"א שם, ולפנינו ברשב"א ובחי' הר"ן הנ"ל מפורש שבסיפא אין ב"ד מעבירין, אלא העניים.