39. והקדיש את הקצור נותן פאה מן האחד על הכל. בכי"ע ובד לנכון: מן המשוייר (ד: המשויר) על הכל. וכן הוא בירושלמי פ"א רה"א (והגי' הנכונה שם היא בכי"ס). וכן פסק הר"מ בפ"ב מה' מתנ"ע סוף ה"ה. והר"מ שם לא הזכיר את הדין של קצר חציה ומכר את הקציר, שהרי ק"ו הוא ממשנתנו. אבל בהקדיש יש קצת חידוש, כמו שאמרו בירושלמי הנ"ל "והקדש לאו כשרוף הוא", והייתי אומר שאם נשרפו העומרים שברשותו אינו נותן פאה עליהם, קמ"ל שאם כבר קצר את שדהו אין אנו משגיחים על העומרים אם הם קיימים או לא.
40. שהן גבוהות עשרה וכו'. וכ"ה בכי"ע ובירושלמי פ"ב ה"ב, אבל בד בטעות: שגבהן עשרים וכו'.
40-41. ואם היו ראשי שורות מעורבין וכו'. כלומר, שהמדרגות עולות בשיפוע מסביב להר, ונמצאות ראשי שורות מעורבין, נותן פאה אחת לכל. ובירושלמי גורס: ראשי מדריגות מעורבין, והיא היא. ועיין ר"מ פ"ג מה' מתנ"ע ה"ז ובמהרי"ק ורדב"ז שם.
41-42. המארג חייב בתחלתו וחייב בסופו. בזכריה (ו', ב'-ג; שם ו'): שחורים וכו' לבנים וכו' ברדים.43עיין רש"י בראשית ל"א, י'. ובתרגום הפשיטא שם: אורגא (ברדים). ובבבלי סוכה ל"ו א': (לעניין אתרוג) כושי לבן ומנומר. ואין אורגא אלא מנומר (ברוד). ולפ"ז הוא מארג הוא מנמר. ולפנינו המליצה של משנתנו (פ"ג מ"ב): המנמר את שדהו וכו'. ובירושלמי שם: (למשנה ג': המחליק בצלים לחים וכו': תני המריג (כ"ה בכי"ר, ואין המריג אלא המאריג בהבלעת האלי"ף) חייב בתחילתו וחייב בסופו. ואידינו מריג (כ"ה בכי"ר)? א"ר ירמיה כהדא דתנינן המחליק בצלים לחים (כ"ה בכי"ר) לשוק ומקיים יבישין לגורן וכו'. ולפ"ז הברייתא שלנו היא ככולי עלמא, מפני ששוק וגורן שני מינין הן (כמפורש בירושלמי בה"ב שם) וחייב בתחילתו כשמחליק לשוק ובסופו כשמחליק לגורן.
ובספרי האזינו פי' ש"ו עמ' 340: זו רוח דרומית שמארגת את הרקיע כרביב. ופירושו שמנמרת את הרקיע הכחול בפורהות (עננים בהירים), הנראים ככבשים. עיי"ש.