29. אין מכניסו לקיום. וכ"ה בריבמ"ץ פ"א מ"ד. ובכי"ע: אין מיכנסו לקיום. וכן בתו"כ קדושים פ"א ה"ז: אבל אין מוכנסן לקיום, כלומר אין המיכנס (המוכנס) שלהם לקיום (ועיין מ"ש בתס"ר ח"ג עמ' 23 ובהירושלמי כפשוטו שבת עמ' 118). ועיין בירושלמי שבת שם, ובבבלי שם ס"ח א', פסחים נ"ו ב' ונדה נ' א'. ועיין ריבמ"ץ פ"א מ"ד. ובתו"כ הנ"ל כולל בתוך ירק גם קישואים, דילועים, אבטיחים ומלפפניות מפני שכולם אין מיכנסן לקיום, עיין להלן תרומות פ"ד ה"ה. ועיין שאילתות קדושים סי' צ"ח ובהעמק שאלה שם אות ב'.
29-30. תאנים אעפ"י שמכניסו לקיום וכו'. בריבמ"ץ הנ"ל: ותניא התאנין אע"פ שנכנסין לקיום וכו'. ובכי"ע: והתאינים אף על פי שאין מיכנסן לקיום ואין וכו'. וגי' משובשת היא, וצ"ל: אעפ"י שמיכנסן לקיום, אין וכו'. וכן בתו"כ כי"ר הנ"ל: שאעפ"י שמוכנסן לקיום, אבל אין וכו'. ועיין ב"ר פל"א, י"ד, עמ' 287, שו' 9.
30-31. רטובות תמרה פטורות וכו'. הנכון הוא בכי"ע: רוטבות וכו'. וכ"ה בכפו"פ פנ"ב עמ' תש"ה. ובירושלמי (פ"א ה"ה, ט"ז ע"ג): רוטבי תמרים וכו'. ובכפו"פ הנ"ל: "וכן נקראים בערבי רטוב, גם קורין לו בלח" (כ"ה בד"ר עמ' תל"א. ובהוצ' לונץ: רַטְבּ וכו' בלח). והיא תמרה לחה ומלאה, והיו גודרים אותה מיד (כדי שלא תעשה נובלת), והרוטבות מתבשלות לא בזמן אחד. והר"מ פסק16פ"ב מה' מתנ"ע ה"ב: והתמרים בין יבשים בין רכים. ועיין באו"ש שם. כחכמים שחולקים על ר"י בר' יהודה ומחייבים אותן בפיאה, מפני שכולן מטילות שאור כאחת (ירושלמי הנ"ל), כלומר, אעפ"י שאין לקיטתן כאחת, מ"מ כולן באות לעונת המעשרות כאחת (עיין מעשרות פ"א מ"ב), משא"כ בתאנים שעונתן למעשרות הוא ביחולן, כלומר בישולן (עיין מעשרות פ"א מ"ב ובירושלמי שם מ"ח ע"ד), ובישולן ולקיטתן הוא כאחת, אבל אין כולן מתבשלות כאחת (עיין ירוש' ברכות פ"ב ה"ח, ה' ע"ג), ולפיכך כ"ע מודי שהן פטורות מן הפאה. ועיין עוקצין פ"ב מ"ב.
31. שאין ראשון ממתין לאחרון. כלומר, ואינן מתבשלות כאחת אפילו באותו אילן עצמו, ופטורות לגמרי מן הפאה, מה שאין כן בשבת וחרדל. עיין בירוש' פ"ג ה"ב, י"ז ע"ג.
32. השיזפין חייבין בפיאה. לפי הירוש' כלאים (פ"א סה"ד, כ"ז ע"א) אילן זה הוא וולד הרכבת זיתים ודימין (עיין מ"ש על עץ זה בריש דמאי). והוא Zizyphus vulgaris, עיין מ"ש ע"ז ר"ע לעף, פלורה ח"ג, עמ' 138 ואילך, ובלומנר בפירושו לאדיקט המהירים של דיקליטיאנוס, עמ' 94. והפרי שלו דומה לשזיפים שלנו אלא שהוא קטן ממנו. וכנראה שר"א בר' צדוק משמיע לנו שהן באים לעונת המעשרות כאחת, וסובר כחכמים הנ"ל. ואפשר שהתחילו לנטוע שיזפין בא"י בזמנו של ר"א בר' צדוק (עיין לעף הנ"ל), ולפיכך נקראה ההלכה על שמו, אעפ"י שאין החכמים חולקים עליו. ובפי' הראב"ד לתו"כ (קדושים פ"א ה"ח): ואני תמה על כמה מיני פירות שלא נמנו כאן, התפוחים וכו', והשאפים (צ"ל: והשזיפים) וכו'. ועיין להלן.
אף בנות שוח. בר"ש (פ"א מ"ד), בתוספ' ר"ה (ט"ו ב' סד"ה נהגו) ובפי' הרא"ש (פי שנים ב' ע"ג, פ"א מ"ה) כתבו שמשנתנו שיירה בנות שוח דלקיטתן כאחד, כדמוכח בפ"ק דר"ה (ט"ו ב') עיי"ש. ועיין מ"ש הראב"ד בפי' לתו"כ קדושים הנ"ל. ובריבמ"ץ פ"א סמ"ה: נמצאת אומר כל האילנות פטורין מן הפאה חוץ מה' אילנות הללו ששנינו.
ובבבלי (ברכות מ' ע"ב; ע"ז י"ד א') פירש ר' יוחנן שבנות שוח הם תאיני חיוראתא. וכבר הוכחתי בהרבה ראיות (הצופה האנגלי, סדרא חדשה כל"ו עמ' 47 ואילך) שהכונה היא לא לפרי, אלא לאילן עצמו, כלומר, שהאילן נקרא תאנה לבנה.17ובזה מתיישבות קושיות הראשונים, עיין מש"ש. ובקטע הארמי של צוואת י"ב שבטים (הוצ' צ'רלס, 1908, עמ' 248) מונה בין העצים שהשתמשו בהם למזבח: ואט[ר]ו[ב]לא ושוחא, ובמקבילה ביוונית: καὶ στρόβιλον καὶ πίτυν. ולפ"ז שוח הוא πίτυς, כלומר אורן חלבי (ממדינת חלב). ובנות שוח אינן אלא עצי שוח ננסים, ומכיוון ששוח הוא πίτυς, הרי בנות שוח הן πιτύδια. וכן מפרש הירושלמי (שביעית רפ"ה ל"ה ע"ד): מהו בנות שוח פיטיריא, וברור שצ"ל: פיטידיא.18וכן מצאתי עכשיו בערוך על קלף ערך בנות שבע: פיטידיאה. וכן באמת אמרו בתמיד כ"ט סע"ב שהיו רגילים להשתמש בתאיני חורתא על המזבח. ותאנה לבנה הוא שם עממי לאורן חלבי.19ועיי"ש במאמרי הנ"ל (בפנים), עמ' 50 הע' 61, מ"ש בשם תיאופרסטוס שהיונים נהגו לקרוא לפרי של אורן ממין זה: תאנים.
ובירושלמי שביעית הנ"ל מתאר את בישולם של פרות בנות שוח. ור"ח (ר"ה ט"ו ב') מסכם אותו: נמצאו בכל שנה ג' מיני פירות בזה האילן מקצתן צמל, והן שחנטו מקודם לכן כשנתים, ומקצתן בוחל, והן שחנטו מדאשתקד, ומקצתן פגין, והן [שחנטו] בזה השנה.20וכ"ה כמעט מלה במלה אצל פליניאוס בספרו תולדות הטבע, ספר ט"ז פמ"ד סי' ק"ז, עיי"ש במאמרי הנ"ל, עמ' 49. ולפ"ז אין לקיטת כל פירות בנות שוח כאחת, אבל לקיטת הפירות שחנטו בשנה אחת מתבשלות ונלקטות כאחת, וזה נקרא לקיטה כאחת וחייבין בפאה. ועיין ירוש' פ"ב ה"א (לעניין שבת וחרדל) ובפ"מ שם.
וחלחלחין. בכי"ע: וחלחלוחין. ובד חסרה מלה זו. וכנראה שצ"ל: וחלחלין. וכן מביא בר עלי במלונו: חלחלא הוא בערבית גילבאן (לפי לעף פלורה ח"ב עמ' 437). ובירושלמי כלאים (פ"א ה"א, כ"ז ע"א עיי"ש באהצו"י עמ' 2) מפרש את פורקדן שבמשנה שם: גילבונא, והוא Lathyrus Sativus, ממשפחת הקטניות הנאכלות. ועיין כפו"פ פנ"ו עמ' תשמ"א ואילך. והלכה זו כנראה משלימה את המשנה (מ"ד): והקטניות בכלל הזה.