אמ' ר' שמעון וכו'. ברייתא זו נשנית בשינויים יסודיים בתו"כ (קדושים פרק א' ה"י) ומעין נוסח התו"כ גם בבבלי שבת כ"ג סע"א. ובירושלמי (פ"ד ה"ג, י"ח ע"ב) כבר הורכבו נוסחאות התו"כ והתוספתא, עיין מ"ש רז"ף בפירושו לירושלמי שם. ובה"ג ה' פיאה (ד"ו י"ד ע"ג, ד"ב עמ' 639) וכן בס' המצות לרב חפץ גאון13לפי רב נתן אב הישיבה בפירושו למשנה, עיין מ"ש הר"ש אסף בקרית ספר ש"י, עמ' 535. מעתיקים את הברייתא מן התוספתא כאן, אעפ"י שאינם מציינים את מקורם.
מפני ארבע' דברים לא יתן אדם וכו'. וכ"ה בסה"מ לרב חפץ הנ"ל, בריבמ"ץ ובר"ש פ"א מ"ג, ובכפו"פ פנ"ב, עמ' תש"ו. אבל בד ובכי"ע: מפני ארבעה דברים אמרה תורה לא וכו'. וכ"ה בה"ג הנ"ל ובאו"ז ה' צדקה, סי' כ"ב, ח"א ט' ע"א (=הגהות מרדכי ב"ב פ"א סוף סי' תרנ"ט). וכ"ה בבבלי שבת הנ"ל (ומן הסוגיא שם מוכרח שהיתה לפניהם גירסא זו). ובתו"כ הנ"ל: בשביל ארבעה דברים אמרו לא יתן וכו'. ובירושלמי הנ"ל: מפני חמשה דברים לא יתן (עיין ע"ז להלן) אדם וכו'.14בפי' ר"י בכור שור לויקרא (הצופה מארץ הגר כ"ח, עמ' 240): מפני שלשה דברים אמרה (צ"ל: אמרו, או אמרה תורה) שמניח אדם פאה בסוף שדהו מפני החשד וכו' ומפני בטול עניים וכו' ומפני הרמאים וכו'. ולפי הגירסא "אמרה תורה" ברור שר"ש דורש כאן טעמא דקרא כשיטתו בכ"מ, וכמו שפירש הראב"ד והמיוחס להר"ש בפירושיהם לתו"כ. ואפי' לפי הגירסא "אמרו", שפירושה אמרו חכמים, מוסיף ר' שמעון אח"כ פסוק מן התורה כדי להוכיח שמדאורייתא צריך להשאיר פיאה בסוף הקצירה, ולהוציא מדעת הת"ק לעיל הסובר שהמניח פיאה בתחילה או באמצע גרידא ולא הניח כלום בסוף יוצא בדיעבד.
21. בטול העניים. בכי"ע: בטל עניים. וכ"ה בר"ש הנ"ל (בד"ר) ובתו"כ הנ"ל בכי"ר. ועיין להלן שו' 23. [ועיין להלן שבת פ״ז ה״ה ומש״ש.]
מראית העין. וכ"ה בתו"כ ובירושלמי. ובבבלי: מפני החשד, והיא היא. ועיין להלן.
21-22. ומפני הרמאין. וכ"ה בה"ג, בר"ש ובכפו"פ הנ"ל. אבל בתו"כ: ומשום שאמרה תורה לא תכלה פאת שדך. וכן בבבלי: ומשום לא תכלה. והואיל ובבבלי גרסו ברישא "בשביל ארבעה דברים אמרה תורה וכו'" לפיכך שאלו שם (כ"ג ב'): אטו כולהו לאו משום בל תכלה נינהו? ותירץ רבא: מפני הרמאין. ונמצאת אומר שלפי מסקנת הבבלי אין הבדל בין הברייתא שבתו"כ ובין התוספתא שלנו. ובירושלמי הנ"ל שנו את שני הטעמים: ומפני הרמאין וכו' ומשום שאמרה תורה לא תכלה וכו', ולפיכך גרסו ברישא: מפני חמשה דברים וכו'.
22. שלא יראה שעה שאין שם אדם וכו'. וכ"ה (בשינויים קלים) בה"ג ד"ו ובראשונים הנ"ל. ובר"מ (פ"ב מה' מתנ"ע הי"ב): שלא ישמור שעה שאין שם אדם וכו'. ובתו"כ, בירושלמי (לפי גירסת כי"ר) ובבבלי: שלא יראה אדם (בעה"ב) שעה פנויה וכו'. ובה"ג ד"ב: שלא יראה אדם שעה מכוונת לו וכו'.
22-23. לעני מדעתו וכו'. וכ"ה בסה"מ לרב חפץ הנ"ל: מדעתו (כ"ה מנוקד בכת"י). ועיין בירושלמי פ"ד סהי"א, י"ח ע"א; חלה פ"א ה"א, נ"ז רע"ג ובאהצו"י שם עמ' 102.15בכ"י שם צ"ל: "ע"י דרב בר (בי) מודעתון דבנוי דר"ח רובא", כלומר, מפני שרב הוא בן דורם של בני ר' חייא הגדול. והכתיב שלנו כאן הוא כתיב המקרא (רות ג', ב'). אבל בד חסרה המלה "מדעתו" ובכי"ע: קרובו, וכ"ה בראשונים הנ"ל ובתו"כ ובירושלמי (פ"ב ה"ג) ובבבלי, והיא היא (עיין רות רבה לפ"ב, א').
23. בוא וטול לך וכו'. פי' באו"ז הנ"ל: שלא יאמר לו טול לך כל פאה זו, אבל עד מחצה וכו' שרי. עיין במשנתנו פ"ח מ"ו, ולהלן פ"ד ה"ב ומש"ש.
בטל עניים. בין השורות תלויה וי"ו בכת"י מאוחר, כלומר, קרי "בטול". אבל כגירסתנו כ"ה בכי"ע, בר"ש ד"ר ובה"ג ד"ב הנ"ל. ועיין לעיל שו' 21 ומש"ש. והבבא שלנו הובאה בילקוט קדושים רמז תר"ד בשם התוספתא.
24. עכשיו הוא וכו' עכשיו הוא וכו'. וכ"ה כפול בירושלמי ובבבלי בכת"י. ובה"ג ד"ו: מתי יניח בעל הבית פאה. מתי יניח פלוני פאה. ובד, בילקוט הנ"ל וכן בתו"כ ובירושלמי כי"ר רק פעם אחת: עכשיו וכו'.
26. שלא יהו עוברין ושבין אומ' וכו'. בה"ג ד"ב: שלא יהו עוברי' ושבי' ואומרים וכו'. ולפי גירסא זו פירושו שלא יהו העניים עוברים ושבים משדהו לשדה אחר (ובנתים הוא יתן פאה) ויאמרו ראו היאך פלוני וכו'. וכן מפורש בסה"מ לרב חפץ הנ"ל: שלא יהיו העניים הולכין ושבים ואומ' ראו וכו'. והנכון הוא כלפנינו, וכ"ה בה"ג ד"ו, ובר"ש ובתו"כ ובבבלי, והכונה לעוברים ושבים דעלמא. ועיין ירוש' שביעית רפ"ג, ל"ד ע"ג, ואינו עניין לכאן.
26-27. ראו היאך פלני שקצר את שדהו וכו'. וכ"ה בתו"כ הנ"ל: ראו היאך קצר איש פלוני את שדהו ולא הניח פיאה לעניים. ובבבלי: תבא מארה לפלוני שלא הניח פאה בשדהו. וכ"ה בה"ג הנ"ל.
27. שכך כת' בתורה לא תכלה פאת שדך. בד וכי"ע: שהרי אמרה תורה לא תכלה וכו'. וכ"ה בה"ג ובסה"מ לרב חפץ (אלא ששם: פאת שדך לא תכלה) ובר"ש הנ"ל. ולפי גירסת התוספתא לא הובא פסוק זה אלא בפי העוברים ושבים שיאמרו שבעה"ב עבר עליו. אבל בתו"כ ובירושלמי ובבבלי הגירסא היא: ומשום שאמרה תורה (בבבלי מקוצר: ומשום לא תכלה) לא תכלה, וזהו טעם נוסף, ולפיכך מנו בירושלמי חמשה דברים, ובבבלי פירשו שזהו מפני הרמאים, עיין מ"ש לעיל.
28. שלא יאמרו כבר נתננו. דבר אחר שלא יניח את היפה וכו'. בה"ג ובסה"מ לרב חפץ, וכן בירושלמי חסרות המלים "דבר אחר", וכ"ז הוא פירוש לרמאים ממדרגות שונות, שמהם לא יתנו כלל פאה, ומהם יניחו לעניים את הרע. ונאמנת עלינו עדות קדומה זאת של הגאונים. והפירוש הוא שר"ש דרש טעמא דקרא, שמן התורה צריך לתת פאה בסוף הקצירה (ולזה מודה הת"ק שלכל הפחות צריך לעשות כן מדרבנן), ובסוף הוסיף טעם למה צריך להניח פיאה בקצה השדה, שאם יוכל להניח בסוף הקצירה בכל מקום שירצה יקצור מקודם את היפה ויניחם לעצמו, וישאיר לעניים רק את הרע. ולפיכך חייבוהו לתת במקום אחד ובקצה שדהו, וכמו שבארנו לעיל בה"ה, שו' 13–14.