13-14. נותן אדם פאה מתחילה ובאמצע ובסוף. בד ובכי"ע: נותן אדם פיאה מתחילת השדה ובאמצע וכו'. וכ"ה בר"ש פ"א מ"ג. ובמשנה ג': נותנין פיאה מתחלת השדה ומאמצעה. ומלשון המשנה משמע שלת"ק נותנין פיאה מתחלת השדה אפילו לכתחילה.4עיין סמ"ג ל"ת רפ"ד, פ"א ע"ד, שפירש את משנתנו בדיעבד. והנה כמה מן הראשונים5עיין רש"י שבת כ"ג א'; מאירי שם; ראב"ד ומיוחס להר"ש בפירושיהם לתו"כ שנביא להלן. וכן פירש גם בפירוש רבינו הלל שם. פירשו שעניין תחילה וסוף אינו מתייחס למקום אלא לזמן, ואין הבדל באיזה מקום מניח את הפיאה, ובלבד שיניחנה בסוף הקצירה, ואם עשה כן הרי הניח בסוף. והדברים מנוסחים יפה בפי' הרלב"ג על התורה (קדושים קס"א ע"ב): "והנה הפאה הוא לפי מה שיורה עליו הגדר בסוף השדה, כי הוא מה שתכלה אליו הקצירה, והוא מבואר מצד עצם הענין, שבאיזה מקום שתכלה הקצירה יוכל להניח פאה, אע"פ שהוא באמצע שדהו, כי לא דקדקה התורה אלא שיניח קצת מהקמה לעניים, ואין הבדל לעניים בין היותה באמצע השדה או בסוף השדה". ולפי שיטה זו "מתחילה" פירושה מתחילת הקצירה, ות"ק של משנתנו סובר שמיד אחרי שקצר שבולת ראשונה מותר לו להניח פיאה בתחילת השדה או באמצעה, כלומר לקרוא לה שם פיאה, ולקצור את השאר בכל זמן שירצה. ויש כאן סתירה ברורה בין המשנה והתוספתא, שהרי מן הסיפא להלן מוכח שלא התירה התוספתא לעשות כן אלא בדיעבד.
ברם בפיה"מ להר"מ כאן כתב: דעת תנא קמא שיעזוב הפיאה מאיזה [צד] שירצה, ור' שמעון אומר שהיא פאה בכל מקום שיניחנה, אך לא תעלה לו מצות פיאה עד שיעזוב בקצה השדה על כל פנים כשיעור פיאה הראויה לשדה ההיא, מפני הרמאין שהם קוצרין פיאות השדה, וכשהשתוממנו עליהם, אומרים במקום אחר נניחה וכו'. וכן מנסח הר"מ (פ"ב מה' מתנות עניים הי"ב) את דברי ר"ש שלהלן: אין מניחין את הפיאה אלא בסוף השדה כדי שיהיו העניים יודעים מקום שיבואו לו וכו'. ובס' החינוך מצוה רי"ג: ואין מניחין את הפיאה אלא בסוף, כדי שידעו העניים מקומה (ולא הזכיר את שאר הטעמים). ולפי שיטה זו תחילה וסוף היא תחילת השדה וסוף השדה, ולא תחילת הקצירה וסוף הקצירה, והמחלוקת של הת"ק ור"ש הוא במקום ולא בזמן. וכן להלן בסה"ו: "ד"א שלא יניח את היפה ויתן מן הרע". ואם נאמר שהעיקר הוא סוף הקצירה, ואין הבדל כלל במקום אפילו לר"ש, הרי יכול הוא לקצור מקודם את היפה, ויניח בסוף הקצירה את הרע לעניים. וכן משמע מרהיטת הלשון שבה"ג (ד"ו י"ד ע"ג; ד"ב עמ' 639): "ולא מיתבעי למישבק פאה אלא בסוף שדה, כי היכי דתתדע דפיאה ניהי", כלומר שיודע ויוכר שזו היא פיאה. ועיין מ"ש להלן שו' 28.
ולפיכך נראה שהר"מ פירש בשיטת ר' שמעון להלן שקיימים שני תנאים בפיאה, והיינו שצריך לקרוא שם פאה בסוף הקצירה וגם להניח בקצה שדהו. וכן שנינו בתו"כ (קדושים פ"א ה"ט, פ"ז ע"ג): "ואין פאה אלא מחמת הכילוי,6"מחמת הקצירה שקצר כל השדה ולא שבק אלא לפיאה" (פירוש רבינו הלל כת"י). ואין פיאה אלא שיש לה שם,7במיוחס להר"ש שם: "ויש מפרשים שצריך לקרות לה שם". ועיין להלן פ"ב סה"ז. ואין פאה אלא בסוף (כלומר, בסוף שדהו). מיכן אמרו נתן בין בתחילה בין באמצע הרי זו פיאה, ובלבד שלא יפחות באחרונה אחד מששים",8כ"ה הגירסא בהוצאות שלפנינו ובמה"ג ויקרא, עמ' 475 (אלא שהוסיף ע"פ הר"מ: מכל המשוייר). ואפילו לפי הגירסא שנביא להלן הכוונה היא לדברי ר"ש גרידא. כלומר, לדברי ר"ש אין פיאה אלא בסוף הקצירה ובסוף השדה.9ועיין בפי' הרש"ס פ"ד, ח' ע"ד, ד"ה ומשום שאמרה.
ובשיטה זו מתפרשת גם משנתנו: נותנין פיאה מתחלת השדה ומאמצעה, כלומר לת"ק אין הבדל בכלל במקום שמניח את הפיאה, ואפילו קצר מסביב את כל הקצוות והניח פיאה באמצע, קיים מצות פיאה כדינה, שהרי לא כילה את שדהו והניח פיאה בסוף הקצירה (עיין מ"ש להלן על דברי הירושלמי למשנתנו). וכן אם הניח פיאה באמצע או בראש ולא קרא לה שם, ואח"כ קצר שדהו קיים את המצוה, ובלבד שיקרא שם פיאה אחר הקצירה. וע"ז חולק ר"ש להלן ומצריך סוף קצירה וסוף שדה.
והת"ק של התוספתא מתיר להניח פיאה אחרי כל קצירה, ובלבד שיניח קצת אף בסוף, שהרי מן התורה שיעור פיאה בכל שהוא ויוצא במקצת שהניח בסוף, ותוספת חכמים יכול לקיים אפילו אם יפריש בתחילת הקצירה, ואין על תוספת זו קפידא של זמן, וכן פירש בח"ד את התוספתא.
14. ואם נתן בין בתחילה בין באמצע בין בסוף יצא. וכ"ה בר"ש הנ"ל. ופירושו שבדיעבד יוצא אפילו אם לא נתן בסוף הקצירה כלל, והת"ק חולק על דרשת הספרא הנ"ל, שהיא בשיטת ר"ש, עיין להלן. ובירושלמי (פ"א ה"ג, ט"ז ע"ב) שנינו: "ר' יוסי בשם ר' שמעון בן לקיש ובקצרכם. מה תלמוד לומר לקצור? אלא אפילו יש לו כמה לקצור" ומכאן שדבר תורה מותר לו להניח פיאה אפילו בתחילת הקצירה (ובלבד שקצר שבולת ראשונה, כדי לחייב את השדה בפיאה), וחכמים הם שתקנו שיתן בסוף הקצירה, וממילא אם לא עשה כן יצא בדיעבד. והנה כל המפרשים פירשו שדברי הירושלמי הולכים על משנתנו, וכבר פירשנו לעיל שהת"ק במשנתנו אינו מדבר על תחילת קצירה ואמצעיתה אלא על המקום בשדה, ולפ"ז אין כאן כלל מקום לדברי רשב"ל שמדבר על תחילת הקצירה. ברם בכי"ל הגירסא היא: נותני' פיאה וכו' (זו היא פיסקא מן המשנה) נותנין מתחילת השדה ומאמצעה. ר' יוסי בשם וכו'. וכן בכי"ר: מתני. נותנים פיאה מתחילת השדה ומאמצעה. נותני' פיאה מתח' הש' ומאמצעה ר' יוסי בשם וכו'. ובכפו"פ פנ"ב (סוף עמ' תש"ו): ובירושלמי גרסינן נתן פאה בין בתחלה בין באמצע יצא דכתיב בקוצרכם, מה ת"ל לקצור, אלא אפילו יש לך כמה לקצור. וכעין זה היתה הגירסא גם לפני הריבמ"ץ, עיי"ש. נמצאנו למדים שהגירסא בכי"ל ובכי"ר אינה ט"ס אלא קיצור של התוספתא שלנו, והמעתיקים חשבו שיש כאן כפילות מוטעית של הפיסקא של המשנה והשמיטוה.10דבר רגיל מאד בירושלמי ובתוספתא, עיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו עמ' 272; הרי"ן אפשטין מבוא לנוה"מ עמ' 944 ואילך. ודבריו בעמ' 934 צריכים תיקון לפי מה שכתבנו כאן. ועיין מ"ש להלן שו' 51, הע' 73. ודברי רשב"ל אינם עונים על משנתנו אלא על התוספתא שלנו, שמפורש בה שלת"ק יצא בדיעבד, אפילו אם הניח פיאה בתחילת הקצירה. ולפי דרכנו למדנו שפירושנו במשנה מתאשר גם ע"י סוגיית הירושלמי, שלא פירשו את דברי ת"ק שבמשנתנו, מפני שהוא אינו מדבר שם על תחילת קצירה, אלא על המקום בשדה.
ובתו"כ (קדושים פרק א' ה"ט) הנ"ל (לפי גי' כי"ר): "ואין פאה אלא בסוף. מיכן אמרו נתן בין בתחילה בין באמצע בין בסוף יצא. ר' שמע' א' נתן בין בתחילה בין באמצע בין בסוף הרי זו פיאה ובלבד שלא יפחות באחרונה אחד מששים.11וכ"ה הגירסא לפני הראב"ד שם. ועיין גם בהגהת תמת ישרים ובחזקוני קדושים, ד' קרימונא, צ"ט ע"ד. וברבינו הלל שם: מכאן אמרו בריש פרקא קמא דתוספת פיאה. נתן בין בתחלה בין באמצע בין בסוף וכו'. וא"כ הכונה היא לתוספתא שלנו ולדברי ר"ש, כמו שפירש במיוחס להר"ש.
15. ר' שמעון או' וכו'. דברי ר' שמעון נתבארו לעיל. ועיין בר"ש פ"א מ"ג שפירש אחרת. ועיין בריבמ"ץ שם.
16. שיתן בסוף כשיעור. ר"ש הנ"ל. ובירושלמי הסיקו: כשיעור המשתייר, ונחלקו בו הראשונים. הר"ש וסייעתו סוברים אחד מששים ממה שנשאר אחרי הקצירה האמצעית, והר"מ (בפיה"מ והגר"א בשנו"א) סובר כשיעור כל השדה חוץ מן הפאה שנתן, שעליה אינו מפריש פיאה. ועיי"ש בר"ש וברע"ב עוד פירושים. אם שייר קלח וכו'. וכ"ה בר"ש הנ"ל ובמשנה ג' פ"א. ובד: אם שייר לו קלח אחד.
16-17. סומך לו משום פאה וכו'. וכ"ה בד ובמשנתנו. אבל בכי"ע: סמוך לו נותן משום פיאה. וכן בר"ש (בד"ר): "סומך לו נותן משום פיאה וכו', סמוך לו נותן משום פיאה. במתניתין קתני סימן (צ"ל: סומך) משום פיאה", אבל גירסתנו היא בוודאי נכונה, ופירושה שאם שייר קלח אחד מן השיעור ועדיין לא יצא ידי חיוב פיאה יכול להוסיף כמה שירצה (עיין תרומות פ"ד מ"ג) ואפילו מן התלוש (עיין בשנות אליה בפי' הארוך ובבאור הגר"א לירושלמי) ופטור מן המעשרות, אבל אם לא שייר כלום מן השיעור חייב במעשרות אם הוסיף.12בירושלמי (פ"ב ה"ז, י"ז רע"ב) שנינו: כילה את שדהו ושייר בה כדי פיאה, כיון שקצר שיבולת הראשונה חזרה פיאה לעומרין, מפריש מן הקציר וכו'. ולפ"ז אם לקח לעצמו קלח אחד מן הפיאה שהפריש כשיעור, מותר לו להפריש מן התלוש, אבל בוודאי שאסור לו להוסיף, שאין עליו חיוב אלא להשיב את הגזילה מן התלוש, וחזר החיוב לעומרים בכשיעור שקבל עליו במחובר. ופשיטא שאינו עניין לכאן שמדברים על תוספת פיאה וסמיכה לקלה שגרע מן השיעור. ור"י אינו חולק על הת"ק ור"ש אלא מדבר במילתא אחריתא, עיין ר"ש ורא"ש.
17. אלא משם הפקר. עד כאן היא פיסקא ממשנתנו.
אמר ר' יהודה במה וכו'. וכ"ה בכי"ע ובר"ש. וכן בפי' הרא"ש (פי שנים ב' רע"ב, ובגמרא הוצ' ראם מקוצר ומתוקן): והכי איתא בתוספתא א"ר יהודה אימתי בזמן שנתן את הפאה וכו'.
18. לא נתן מן הקמה וכו'. יפה כתב במה"פ (פ"א סה"ג) ד"ה ר' חייא: נראה דברייתא אחריתא היא וכך הובאה בהגוזל קמא (צ"ד א') ובכמה מקומות בש"ס (סנהדרין פ"ח א', מכות ט"ז ב', תמורה ו' א') ולא בשם דברי ר' יהודה.
20. מעשר ונותן. וכ"ה בד. ובכי"ע ובר"ש הנ"ל: ונותן לו. וברא"ש (פי שנים הנ"ל): ונותן ללוי. וט"ס היא. ובברייתא שבבבלי הנ"ל מוסיף: משום ר' ישמעאל אמרו אף מפריש מן העיסה ונותן לו, ומפרש בב"ק שם שאינו קונה בשינוי משום דכתיב תעזוב יתירא.