50. הכותב נכסיו לעבדו וכו'. וכ"ה גם בד וכי"ע ובכל הנוסחאות של משנתנו. אבל בר"ש (כאן ספ"ג) ובאו"ז (ב"ב פ"ט סי' קפ"ז כ"ח ע"ב) מעתיקים: הכותב כל נכסיו וכו'. וכ"ה בבבלי בכל מקום (גיטין ח' ב'; שם מ"ב א'; ב"ב קמ"ט ב'; שם ק"נ ב'), ועיין גם בירושלמי גיטין פ"א ה"א, מ"ג ע"א. ופירשו הראשונים (רמב"ן גיטין ח' רע"ב, רשב"א שם, מאירי שם סוף עמ' 25 ועוד) שבעבד צריך לכתוב: כל נכסי או עצמך ונכסי.
51. שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. בה"ג ה' הלוואה (ד"ו ק"י סע"ג): "הכותב כל נכסיו לעבדו, יצא לחירות שייר כל שהוא67השמיט "קרקע" ע"פ מסקנת הבבלי (ב"ב ק"נ א') שה"ה אם שייר מטלטלין. וכ"ה בירושלמי שנביא להלן. לא יצא דאמרינן האי דשייר דמיו הוא". כלומר, בין אם כתב "חוץ מקרקע כל שהוא". בין אם כתב "חוץ ממטלטלין כל שהן" ולא פירשן, לא יצא העבד לחרות, שאפשר שמכוין לדמי העבד שהן מטלטלין. ובירושלמי ספ"ג: שייר מטלטלין לא עשה כלום, אני אומר גופו שייר (ועיין בתוספ' ב"ב קמ"ט ב' ד"ה שייר). ובה"ג ד"ב סוף עמ' 452: שייר כל שהוא לא יצא לחרות, דאמרינן כל שהוא דמיו הוא.
והנה מפירושים אלו משמע שלא נתפרשו בשטר הקרקע או המטלטלין ששייר. ואם נניח שלת"ק לא יצא העבד לחרות משום דלא פלגינן דיבורא (כמו שרצו לומר גיטין ח' ב') הטעם הוא, מפני שהעבד לא קנה נכסים כלל68הר"ח (לפי תוספ' ב"ב קמ"ט ב' הנ"ל) והרי"ף (גיטין פ"א סי' ת"ו) פירשו מפני שאין העבד יכול לבור את ה"כל שהוא" כדי שיקנה את השאר, וממילא לא קנה כלל את הנכסים. ועיין רש"י גיטין ח' סע"ב. ובהשגות הראב"ד על הרי"ף שם הביא בשם יש אומרים שהעבד אינו זוכה בנכסים מפני שהשם "כל שהוא" משמע מרובה ומשמע מועט ומשמע נמי כלו, כל שהוא-כל מה שהוא (עיין משנת כלים פי"ט מ"ג; שם ספכ"ט ועוד בכ"מ). ולפי שיטה זו אפילו לא פירש בעל השטר את הקרקע ואת המטלטלים, אלא שסיים את המדה, כגון בית רובע קרקע, יצא לחירות. וכיון שלא קנה נכסים לא קנה גם את עצמו, ולא פלגינן דיבורא. ומכאן משמע שאם פירש את השיור יצא לחרות אף לת"ק לפי ה"הוה אמינא" של הבבלי.69כן פירשו הר"ח והרי"ף בגיטין הנ"ל. ועיין בהשגות על הרי"ף ובמאירי שם, עמ' 26, ומ"ש לעיל הערה 68. ועיין בתוספתא להלן.
ויש מפרשים שאפילו אם פירש את השיור לא יצא לחרות,70ר"י מיגש ב"ב קמ"ט ב' ועוד. עיין ביד רמה שם ובהשגות הנ"ל. שמכיוון שאי אפשר לקיים את הדיבור כל נכסי, ולא פלגינן דיבוריה, הרי אין לנו שטר על שחרור העבד. ואעפ"י שמן השיור אפשר להוכיח שאת העבד לא שייר, הרי אין כאן אלא דיוק ואין משחררין ע"פ דיוקים אלא ע"פ נוסח ברור בשטר.71והר"י מיגש מסביר אחרת, עיי"ש, ועיין בהשגות הנ"ל. אבל ר"ש סובר שפלגינן דיבוריה ויש בכלל כל נכסי: עבד, וגם נכסים, ומשתחרר העבד ע"פ הדבור של "נכסי". אבל אם כתב ליה עצמך ונכסי ושייר בנכסים, לכ"ע משוחרר, שהרי אין אנו צריכים כאן לפלגינן דיבורא.
ברם מסקנת הבבלי היא שלאו מטעם "לא פלגינן דיבורא" אתינן עלה, אלא משום דלאו כרות גיטא הוא, כלומר כל זמן ששייר בעל הבית זכות לעצמו בשטר, ובעה"ב זקוק לשטר לטובתו, אין זה כרות גיטא, ולפ"ז אפילו אם יכתוב בשטר "עצמך ונכסיי קנויין לך חוץ מקרקע פלונית" לא עשה כלום, מפני שאין זה כרות גיטא.72כן משמע מלשון הר"ח (אוה"ג גיטין, עמ' 5), הרי"ף והר"י מיגש הנ"ל. וכן מפורש בר"מ רפ"ז מה' עבדים, ועיין רשב"א גיטין ט' א' ומאירי שם, ריש עמ' 27. ויש חולקים וסוברים שאם כתב "עצמך ונכסי קנויין לך חוץ מקרקע פלוני יצא בן חורין, דהא לא שייר במה שהוא משתחרר וכו', וכרות גיטא הוא". (רשב"א גיטין ט' א'). וזו היא שיטת רש"י (שם) ד"ה התם.
51-52. ר' שמעון או' (הרי) האומר [הרי] כל נכסיי נתונין לפלוני וכו'. וכ"ה (בשינויים קלים) אף בד ולהלן ב"ב (פ"ט הי"א) בכל הנוסחאות. וכן מעתיקים הראשונים משם. אבל בכי"ע: ר' שמעון אומ' לעולם הוא בר חורין עד שיאמר כל נכסי נתתי לפלוני עבדי חוץ מאחד בריבוא שבהם לא אמר כלום. וכן מעתיק בר"ש (ספ"ג) ובאו"ז (ב"ב סי' קפ"ז, הנ"ל. וכנראה שהעתיק מן הר"ש). וברור שהיתה כאן מקודם פיסקא מן המשנה: ר' שמעון אומר לעולם וכו', מריבוא שבהם. [ר' שמעון או' האומר כל נכסי וכו' מריבוא שבהם] לא אמר כלום. והשמיטו הסופרים את הפיסקא מן המשנה, מפני שהיא שווה ללשון הברייתא כרגיל בתוספתא ובירושלמי.73עיין לעיל הערה 10. ובתוס' גיטין (ט' א' ד"ה לעולם. וכן כנראה בתוספ' הרא"ש בשטמ"ק ב"ב קמ"ט רע"ב) העתיקו כגי' כי"ע והר"ש, אבל השמיטו את המלים "לא אמר כלום", ונשארה אצלם רק הפיסקא מן המשנה.
52. חוץ מאחד מרובו שבהן לא אמ' כלום. וכ"ה גם להלן ב"ב (פ"ט הי"א) בכי"ו. וכ"ה במשנה כת"י פרמה וקויפמן (אלא שבאחרון תוקן בגליון בכת"י אחר: מריבוא). ובקטעים מן הגניזה: המרובה. וכן בערוך ערך רב ד': יש ששונין חוץ מאחד מרובו, ופי' חוץ מדבר אחד שהוא הרוב.
אבל הנכון הוא בכי"ע: בריבוא (או מרבוא כגי' ד), וכ"ה ברוב נוסחאות המשנה, ולפנינו צ"ל: מריבו (=מריבוא), כמו שהוא במשנה הוצ' לו. והפירוש המחוור הוא בפיה"מ להר"מ, שהיורש יכול לברור את האחד מריבוא בתוך גוף העבד, ונמצא שלא שחרר את כל העבד (עיין גיטין מ"א ב'), ואין הוא כרות גיטא. ובירושלמי ספ"ג: אני אומר גופו שייר. ונראה מלשון הר"ח74הובא בתוספ' ב"ב קמ"ט ב' ד"ה שייר (א). שהוא פירש שהירושלמי מבאר כאן את דברי ר"ש,75ולא כמו שפירשו בתוספות הנ"ל שהירושלמי מפרש את דברי הת"ק שבמשנה ודברי ר' אלעזר שם. ואפשר שאף בירושלמי הכוונה היא ששייר אחד מריבוא [ב]גופו, כפירוש הר"מ.
52-53. חוץ מעיר פלנית ושדה פלונית וכו'. מכאן רצו כמה מן הראשונים76או"ז ב"ב סי' קפ"ז הנ"ל, תוספ' ב"ב קמ"ט ב' ד"ה שייר ובגליון שם, רמב"ן גיטין ח' ב', רשב"א שם, ריטב"א נדרים נ"ו (אשי ה' ל"ט ע"ד), פי' הרא"ש כאן ספ"ג, גיטין פ"א סי' ז', תוספותיו לב"ב (לפי שטמ"ק) ב"ב קמ"ט רע"ב. ועיין בר"ש כאן ספ"ג ובתוספ' גיטין ט' א'. להוכיח שלא כשיטות הקדמונים הסוברים (עיין מ"ש לעיל שו' 51, ד"ה שייר קרקע כל שהוא) שאם פרש בעל השטר את השיור יצא לחרות אף לת"ק (לפי ה"הוה אמינא" שבבבלי גיטין שהמחלוקת היא בפלגינן דיבורא), שהרי כאן משמע שזו היא שיטת ר' שמעון גרידא. ועיין להלן. ובפיה"מ כאן באר את דברי ר' שמעון ע"פ נוסח התוספתא אעפ"י שלא הזכירה בשמה, עיי"ש. ואפשר שפירש את ה"הוה אמינא" שבבבלי כפירוש הר"י מיגש בב"ב,77ולא כפירושו בגיטין לפני שחזר בו, עיין בחי' הרמב"ן גיטין ח' ב' הנ"ל. שאעפ"י שהזכיר בפירוש את השיור לא יצא לחרות לת"ק. ועיין להלן.
53-54. זכה עבד זה בנכסים וקנה עצמו בן חורין. וכ"ה גם להלן בב"ב, וכן מעתיקים כל הראשונים,78הנ"ל חוץ מן הרמב"ן, עיין להלן. והלשון קשה, שהרי אין כאן אלא הנכסים ששייר לעצמו, ובמה זכה העבד. ובר"ש (וממנו אצל כמה מן הראשונים) הנ"ל: זכה בנכסים. אם יש שם נכסים. וקנה עצמו בן חורין בכל ענין. אבל ברשב"א גיטין הנ"ל: "ואי נמי הכי פירושו79אפשר שנשמט שם לפני כן פירוש הר"ש, עיין לשון הרא"ש בגיטין פ"א סי' ח' שהביא את שני הפירושים. זכה בעצמו מכח כל נכסי", כלומר זכה בנכסים פירושו זכה בעצמו שהוא בכלל "כל נכסיי", וכדברי התוספות שם: "ואין מתקיים דבור כל נכסי אלא בעבד לבדו". ולפי הדגשה זו אין ראיה מן התוספתא נגד שיטת הר"ח והרי"ף (שגם הת"ק מודה שאם פירש את השיור יצא העבד לחרות, שהרי מתקיים בדבור "כל נכסיי" חלק מן הנכסים וגם שחרור העבד), משום שאפשר לפרש שר"ש מוסיף שאפילו אין לו לבעל אלא רק הנכסים ששייר, והייתי אומר שמתבטל כל הדבור של "נכסיי", מ"מ יצא העבד לחרות, שהעבד הוא בכלל נכסים וזוכה בעצמו. ועיין בפיה"מ להר"מ ובתוספ' גיטין הנ"ל וברשב"א וברא"ש שם (עיין הע' 76).
ברם ברמב"ן גיטין הנ"ל מעיר: וכתב (צ"ל: ובתוס') במס' בתרא תניא הכי ר"ש אומר כל נכסי וכו' אעפ"י שאין שם אלא אותה עיר ואותה שדה לא קנה שאר נכסים וקנה עצמו בן חורין. וגירסא "מתוקנת" היא, ואינה באה בחשבון כלל.
54. וכשנאמרו דברים לפני ר' יוסה וכו'. בירושלמי ספ"ג: וכשבא מעשה לפני ר' יוסי אמר וכו'. ובבבלי גיטין ט' א': אעפ"י שקילס ר' יוסי את ר' שמעון הלכה כר' מאיר, דתניא כשנאמרו דברים וכו'. וברשב"א שם: כדאמרי' בירושלמי למדרש קלסו ולא להלכה. וכוונת הרשב"א הוא לא למעשה שלנו, שהרי אין זכר בירושלמי שר' יוסי קילס אותו רק למדרש, ולמעשה אינו סובר כמותו, ולא עוד אלא שמלשון הירושלמי הנ"ל "וכשבא מעשה וכו' " משמע שר' יוסי פסק כר"ש הלכה למעשה. יתר על כן, בנוסחאות כת"י של המשנה עם פיה"מ (וכ"ה גם בהוצ' הרצאג עמ' 16) גורס במשנתנו: שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ר' יוסי אומר יצא. ר' שמעון אומר לעולם וכו'. ובפיה"מ שם (לפי נוסחאות כת"י והוצ' הרצאג): ור' יוסי חולק על זה (כלומר, על דברי הת"ק) וראה את דעת ר' שמעון שהוא אומר שחולקין הדיבור וכו'. לפיכך ברור שכוונת הרשב"א הוא לירושלמי סוטה (פ"ה ה"א, כ' סע"א) וסוף ב"ב שמוכח משם שאין ראיה מקילוס שהלכה כהמקולס, עיי"ש.