42. היו בו ארבעה או חמשה גפנים וכו'. בכי"ע ובד: היו לו וכו'. ובירושלמי פ"ג ה"ג, היו לו חמש גפנים והוא בוצרן (כגי' כי"ר) וכו'.
42-43. בוצרן ומכניסן לתוך ביתו ופטור וכו'. בכי"ע: ובוצרן וכו' פטור וכו'. ובד: בוצרן ומכניסן ניתן לתוך ביתו ופטור וכו'. והמלה "ניתן" הוא כנראה שיבוש מ"ביתו", ונכנס מן הגליון שלא במקומו.
43. מן הפרט מן השכחה ומן הפיאה. וכ"ה בכל נוסחאות התוספתא. ועדות רטנר (באהצו"י פאה עמ' 31): "ובאיזה כתבי יד מהתוספתא ליתא מן השכחה ומן הפיאה" אינה מדוייקת. ובירושלמי הנ"ל: פטור מן הפרט ומן הערלה ומן הרבעי. אבל בכי"ס שם: פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הפאה ומן הרבעי. ובירושלמי הנ"ל מעמידה בשבצרן ע"מ לאוכלן ענבים, וכן משמע מלשון הברייתא שמכניסן לתוך ביתו ולא לתוך גיתו, ולפיכך פטור מלקט שכחה ופיאה, מפני שאין זו בצירה, ולא עוד אלא שאינו מתחייב בפאה אלא אם בצר אשכל ראשון, וכבר אין לו אפילו כרם קטן (שהוא ה' גפנים). ואעפ"י שקרקע כל שהוא חייב בפיאה (לדברי ר"ע, פ"ג מ"ו), מ"מ כיון שעיקר כרם הוא לשם יין, אינו מתחייב כאן בפיאה אם בצר לשם ענבים לאכילה. ועיין ר"מ ספ"ד מה' מתנ"ע, בהשגות ובקרית ספר שם, ומ"ש במשנה למלך שם. ועיין מ"ש להלן בסמוך ולהלן ד"ה המקטף.
44. נותן מן המשואר על מה ששייר. כלומר, אבל לא על מה שבצר לשם ענבים לאכילה. ומכאן שאפילו אם לא שייר כלל פטור מן הפאה. ובירושלמי הנ"ל מסיק שאם בצר לעשותן יין אינו פטור אלא אם כן שייר, וזהו מפני שבכרם קטן אם בצר ממנו מקצת לעשותן יין אינו אלא בצירת עראי ופטור מלקט שכחה ופאה. עיין ר"מ פ"ב מה' מתנ"ע ה"ו, וספ"ד הנ"ל.
והמידל נותן מן המשוייר על מה ששייר. וכ"ה בכי"ע. ומרהיטת הלשון משמע שאף בבא זו הולכת על כרם, ופירושו שלאו דווקא אם בצר כרם קטן ליין ושייר נותן על מה ששייר, אלא אפילו הדל אותו (כדי שיתעבו השאר) ע"מ למכור מה שהדל פטור מן הפאה, מפני שזו היא בצירת ארעי, ונותן רק מן המשואר. וכן פירש הר"מ את משנתנו (פ"ג מ"ג): "בכרם המדל (כן גרס שם, עיין בהוצ' הרצאג עמ' 13). וכרם המדל, כרם מדולדל, גזור ממלת דל (עיין כלאים פ"ה מ"א) והוא שיבצור מקצתו וימכור ויעזוב הנשאר לדרוך או ליבש וכו', וזה כשיבצור הענבים מכל צד מצדי הכרם וכו'." ועיין מ"ש בפ"ב מה' מתנ"ע ה"ו.
ברם בד גורס: המודל (צ"ל: המידל) בלי וי"ו, ואפשר לפרשו כעניין בפני עצמו, וזה אינו מוסב על כרם אלא על בצלים, כלומר, המדל בבצלים, והוא פטור מפני שעיקר הלקיטה היא מפני תקנת הנשארים, ולא חשיבה קצירה. כמו שפרשו הר"ש והרע"ב את משנתנו (ועיין מ"ש להלן), ומידל הוא בניגוד למחליק, ופירושו כמו שמבואר במשנת שביעית פ"ד מ"ד ובירושלמי שם, ולא כמו שבאר הר"מ לשיטתו את המחליק מאחת יד שבמשנתנו כאן. וכן מוכח גם ממסקנת הירושלמי כאן פ"ג סה"ג (על דברי ר' יהודה להלן): הדא דתימא בשעיבה על מנת להדל וכו', וזה יתכן רק בשתילה, ששתל בצפיפות ע"מ להדל אח"כ. ועוד קשה (לפירוש הר"מ הנ"ל) אם מטעם בצירת ארעי אתינן עלה, אפילו עיבה על מנת שלא להדל למה חייב. ועיין בפאת השלחן סי' ה' אות כ"ו, שנדחק לפרש את הירושלמי ע"פ שיטת הר"מ.
45. במה דברים אמורים במידל לשוק וכו'. לפי הריבמ"ץ הפטור במידל הוא מפני שהמידל אינו מוציא אלא בצלים רכים וירוקים שאינו אלא ירק בעלמא (וגרוע מבצלים לחים ומקיצחא, עיין ירוש' פ"ג רה"ג, עיי"ש מה שתירצו על שיטת ר' ירמיה ור' יוסי) ומוכרן בשוק כדי שיאכלו אותם מיד, ופטורין מן הפיאה מפני שאין מוכנסם לקיום. ועיין בר"ש שם מה שהשיג עליו, אבל לא דחה פירוש זה לגמרי.
אבל המידל לתוך ביתו וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ג סה"ג. אבל בד וכי"ע: בתוך ביתו וכו', והיא היא.
45-46. נותן מן המשואר על הכל. פיר' בר"ש (את הירושלמי), מכיון שמכניסו לביתו, כלומר, לגורן, הרי הן ראויים לכונסן לקיום, וחייבים בפיאה.