17-18. ר' שמעון בן לעזר אומ' בשר בחלב וכו'. וכ"ה בד. ובמכילתא משפטים, כספא פ"כ, עמ' 336: ר' שמעון בן אלעזר אומר, מפני מה נאמר (כלומר, לא תבשל גדי וכו') בשלשה מקומות, אחת לבהמה גסה ואחת לדקה ואחת לחיה, ר' שמעון בן יוחאי אומר אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה ואחד איסור בישול. ובתוספתא (חולין פ"ח הי"א): ר' שמעון מתיר בהנאה, והוא מתאים למסורת הבבלי, עיין במסורת התוספתא.
אבל בכי"ע כאן: ר' עקיבא אומ' בשר בחלב וכו'. וכן משמע במכילתא הנ"ל, עמ' 337. וכן בתוספתא חולין הנ"ל: בחלב בהמה טמאה. ר' עקיבא פוטר על בישולו שנאמר וכו'. ובמשנה שם (פ"ח מ"ד) אומר הת"ק: בחלב בהמה טמאה וכו' מותר לבשל ומותר בהנאה. ונראה שר"ע לא הזכיר הנאה, מפני שהוא סובר שאפילו בחלב בהמה טהורה מותר בהנאה.
ונראה שבמשנה שהיתה לפני התוספתא נשנה כאן גם בשר בחלב (כמשנת ע"ז פ"ה מ"ט). וכבר שאלו בבבלי שם (ע"ד א'): וליתני אגוזי פרך ורימוני בדן וכו'. ותירצו: הא תנא ליה התם (כלומר, במשנת ערלה), הראוי לערלה ערלה וכו'. ועליה חולק ר' שמעון בן אלעזר (או ר"ע) וסובר שבשר בחלב מותר בהנאה, ואינו אוסר בכל שהוא. עיין בבבלי ע"ז שם.
18. בעלי מומין אסורין כל שהן. במשנתנו כאן (פ"ג מ"ג): האורג מלא הסיט מצמר הבכור ידלק הבגד וכו', ובמוקדשין מקדשין כל שהן. ולפי שיטת הירושלמי (עיין להלן) משמע שהברייתא מפרשת את משנתנו הנ"ל, ולא הצריכו מלא היסט באורג מצמר הבכור אלא בבכורות תמימים (שאין היתר לצמרם שנשר מחיים), אבל בבעלי מומים אסורים כל שהן, מפני שיש להם מתירין, שהרי יכול לשוחטם, וממילא ניתר הצמר שנשר מכבר. ותנא זה סובר כר' יוסי (במשנת בכורות ספ"ג) שאף החכמים מודים שאם שחט את הבעל מום, צמרו שנשר מחיים ניתר. ומן הירושלמי (פ"ג ה"ב, ס"ג ע"א) משמע שנחלקו האמוראים אם משנתנו מדברת בבכור תם, או בבעל מום, ור' יוחנן סובר שמשנתנו הוא בבכור תם דווקא, או שמשנתנו כר' יהודה (עדיות פ"ה מ"ו ובכורות הנ"ל), ולשיטתיה הצמר אסור אפילו שחט אח"כ את בעל המום, וממילא משנתנו היא בין בתם ובין בבעל מום.24ועיין בהשגות הראב"ד ספ"ג מה' בכורות ובס' משנה ראשונה כאן למשנתנו פ"ג מ"ג. והתוספתא סוברת שדין המשנה הוא בתם דווקא.25ועיין בר"ש וברע"ב למשנתנו. והם פירשו ע"פ שיטת ר' יוסי בירושלמי שם שחלק על ר' יוחנן.
ברם בבבלי (בכורות כ"ה ב'): בעלי מומין אוסרין בכל שהן וכו'. ונחלקו בפירושה ר' נחמן ור' יוחנן. לשיטת ר' נחמן מדברת הברייתא בגיזות בכור בעל מום שנתערבו בגיזות חולין והן אוסרין בכל שהן,26עיין בר"ש כאן פ"ג מ"ג שפירש בכל שהן לאו דווקא אלא מלא היסט. אבל בר"מ ספ"ג מה' בכורות, וביו"ד סי' ש"ח ס"ק ד', פסקו כפשוטו של התלמוד. ות"ק כאן הוא ר' יהודה הסובר שאין לצמר של בכור בעל מום תקנה בשחיטה, אבל ר' יוסי לשיטתיה וסובר שאם נשחט הותר הצמר, ולפיכך יבקר ויבדוק אם התירו מומחה לפני נשירת הצמר או לא התירו. ואם התירו מומחה ישחט את הבכור ויתיר את הגיזות. ור' יוחנן מעמידה בבעלי מומין חיים שנתערבו באחרים, ולת"ק אסור אפילו אם בדק אח"כ את כולם ולא מצא וכו' עיי"ש. ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סי' קצ"ג.
18-19. ר' יוסה או' בעלי מומין יבקר. לפי פירושנו בשיטת הירושלמי ברישא צ"ל שר' יוסי מדבר אפילו במומים ברורים, כגון שנסמית עינו, או שנקטעה ידו וכדומה, ומצריך בהם בקור ע"י חכם (וכשיטתו במשנת בכורות פ"ה סמ"ה). וכל זמן שלא ביקר דינו כנשר מתם, ואין שחיטתו מתירתו, וממילא אינו אוסר בכל שהוא אלא כמלא היסט. ועיין מ"ש לעיל בשם שיטת הבבלי.