13-14. שהרכיב עץ מאכל על גבי עץ סרק מונה וכו'. וכ"ה בד ובכפו"פ פנ"ד עמ' תשל"א. ובכי"ע: מאימתי מונה לו וכו'. וכ"ה באו"ז סי' שכ"ו הנ"ל, ואצל ר"י בר טובי בשם ר"ת (גבול מנשה לר"מ גרוסברג עמ' 27). וכן בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' נ"ו, אלא שיש שם השמטה וכצ"ל: ועוד תניא בתוס' בפ"ה (צ"ל בפ"ב, עיי"ש פ"ב הי"ג) דתרומות [אבל ערלה וכלאי הכרם שווין בגוי וכו', ועוד תניא בתוס'] גוי שהרכיב עץ מאכל ע"ג עץ סרק, מאימתי מונה לו בשעת נטיעתו. ועיין בהערות ר"ח פאלאגי שם. ועיין גם ברא"ש קידושין פ"א סי' ס"ב (בשם ר"ת) ובתוספותיו שם ל"ז א', ריטב"א שם ל"ו ב', רבינו ירוחם, ס' אדם, נתיב כ"א ח"א. ובשבה"ל השלם ח"ב (הסגלה חכ"ג, עמ' 69): ולגאון אחר מצאתי ועל הרכבת גוי נוהג בו כל דין ערלה, דתניא בתוספתא גוי שהרכיב אילן מאכל על אילן סרק חייב בערלה. וכ"ה בר"מ פ"י מה' מע"ש ה"י. ובסמ"ג (עשין קל"ז, ר"א ע"ב) העתיק את לשון הר"מ בשם התוספתא, כרגיל אצלו.
ובפירוש לתו"כ המיוחס להר"ש קדושים, צ"ט ע"ד: וכן תני בתוספתא מי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק אע"פ שישראל (צ"ל: שינו, שאינו, עיין להלן הע' 21) רשאי לעשות כן חייב בערלה (אפשר שהכוונה לברייתא שבירושלמי, עיין להלן). וכשפירשנו משנת ערלה תמהני (צ"ל: תמהנו) אמאי נקט אילן סרק וכו'.20בפי' הר"ש למשנתנו אין זכר מזה. ועדותו של גראס בעניין זה אינה נכונה, עיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 62; ח"ב, עמ' 295; ח"ג, עמ' 168. ולעצם העניין באיסור הרכבת גוי, עיין מ"ש לעיל כלאים פ"ב שו' 58. ועיין בשו"ת זרע אברהם הנ"ל סי' י"א.
14. מונה לו משעת נטיעתו. בירושלמי (פ"א ה"ב, ס' ע"א): אעפ"י שאין ישר' רשאי לעשות כן21עיין מ"ש על גירסת הירושלמי כי"ל, לעיל כלאים פ"ב הע' 53 ד"ה ברם. חייב בערלה. ערלה מאימתי הוא מונה לו, משעת נטיעתו. ולפי גירסא זו יש כאן הלכה מיוחדת שמונין ערלה לכל אילן משעת נטיעה (ולא משעת נשיאת פירות). אבל המלה "ערלה" חסרה בכי"ר, בנוסח הרש"ס, ובראשונים (עיין אהצו"י עמ' 208), ולפ"ז גירסת הירושלמי כגי' התוספתא בזה. אלא שכאן לכאורה אין הבדל למעשה בין הגירסאות, שהרי בהרכבה באילן סרק עסיקינן, וממילא מוכח שמונין בכל מקום משעת נטיעה, שאם היו מונין בכל נטיעה משעת נשיאת פירות, הרי אף כאן לא נתחייב בערלה אלא אחרי הרכבה, וצריך למנות ממנה, כלומר, משעת נשיאת הפירות. ועיין מ"ש לעיל שו' 4–5. ברם בירושלמי הנ"ל הוסיפו: ר' שמעון בן לקיש אמר בלבד דברים שהן באין במחשבה, כגון חרובי צלמונה וחרובי גידודה, אבל ערבה כנטוע בארץ. ר' יוחנן אמר אפילו ערבה. וממילא לשיטת רשב"ל מדברים כאן במרכיב באילן סרק שנשא פירות, ושהיה יכול להתחייב במחשבה,22ואפילו לר' יוחנן שאמר אפילו ערבה, הרי אף הוא מודה שהלכה זו נוהגת גם באילנות הבאים במחשבה, וממילא אפשר לפרש את התוספתא כשהיא לעצמה באילנות הללו. וממילא מתעוררת כאן השאלה כמו בהקדש לעיל שו' 12–13.
14-15. ר' יוסה או' נוטעין יחור וכו'. משנתנו ספ"א, בבלי ע"ז מ"ח ב'. וכולם מודים בזה, שהרי אין עץ הערלה נאסר. ועיין ריבמ"ץ ספ"א. ופירשו בתוספ' (ע"ז מ"ח ב' ד"ה נוטעין): וקמ"ל דלא גזרינן יחור אטו אגוז וכו'.
15. ואין נוטעין אגוז של ערלה וכו'. גם רבנן מודים שאין נוטעין לכתחילה, עיין בתוספ' ע"ז שם ד"ה ואין ובפי' הרש"ס, כ"ז ע"א. ועיין בבבלי שם מ"ח ע"ב, מ"ט ע"א, ובתוספ' שם ד"ה שאם, ובמאירי עמ' 176. ועיין בירושלמי בסוגיין, ובר"מ פ"י מה' מע"ש ה"כ.
15-16. ואין מרכיבין כפניות וכו'. כפניות הן פרי הדקל הזכר, ואינן פרי גמור, עיין לעיל שביעית פ"ג שו' 50 ומש"ש. ובירושלמי (פ"א ה"ו, ס"א ע"ב): ר' יצחק שאל מאן תנא אין מרכיבין בכפניות של ערלה ר' יוסי. ולעיל שם מביא הירושלמי את משנתנו (פ"א מ"ז): ר' יוסי אומר סמדר אסור מפני שהוא פרי. ועיין בנוסח הרש"ס בסוף פירקין. ובפיה"מ להר"מ סוף פירקין פירש שכפניות הן לולבי התמרה. ועיין בפ"י מה' מע"ש הכ"א ובמה"פ בסוף פירקין ד"ה ואין מרכיבין. והנה התוספתא הביאה כאן את המשנה כצורתה, ושמא צ"ל: ואין מרכיבין כפניות של ערלה [מפני שהוא פרי], וכדברי הירושלמי הנ"ל.
16. סמני ערלה עולין וכו'. במשנתנו רפ"ג: בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק, נתערב באחרים וכו'. ובירושלמי פ"ג ה"א, ס"ג ע"א: א"ר יוחנן סממנין בסממנין בטילין במאתים וכו'. וכן פסק הר"מ בפט"ז מה' מאכלות אסורות הכ"א, וכנראה שלפני הירושלמי לא היתה הברייתא שלנו.
17. צובע בהן בלול וכו'. בד ובכי"ע: בבלול וכו', כלומר, אם נבללו הסממנים במי צבע של היתר. ובירושלמי הנ"ל: מי צבעים במי צבעים בטילין ברוב וכו'. וכן פסק בר"מ הנ"ל. ועיין במה"פ שם ד"ה סממנין. ובראבי"ה פסחים סי' תט"ו (ח"ב עמ' 15): פירושו נראה לי דכל היכא שאין שורש גוף האיסור לא הצריכו חכמים מאתים וכו'.23בירושלמי ע"ז (פ"ה הי"ב, מ"ה ע"ב): איסורי הנייה מהו שיבטלו בטירוף (כ"ה ברמב"ן ע"ז ע"ד רע"א. וכן כנראה היה אף בכי"ל שם, אלא שתוקן: בצירוף, כמו שהדפיסו בד"ו) וכו'. ושמא בבלול פירושו בטירוף, כלומר, שטרפן בצבע של היתר. ועיין בירוש' כאן פ"ג ה"ב, ס"ג ע"א, וכתובות ספ"ו, ל"א ע"א.