11. אילן העולה וכו'. בבלי ב"מ קי"ט רע"א. וברמב"ן שם: "וכן זו של ערלה אינה משנה". ולפלא שלא העיר לא על מקורה ולא על גירסתה, עיין להלן. ובשם התוספתא בס' יריאים סוף סי' קפ"ד, ביריאים השלם סוף סי' ע"ה, כ"ח רע"א, באו"ז ח"א ריש סי' שכ"ו, מ' ע"ד, ובכפו"פ פנ"ד עמ' תשל"א. ומדברים כאן באילן שכבר עברו עליו שנות ערלה, ונגמם עד הקרקע.
בין מן הגזע וכו'. בבבלי ב"ב (פ"ב א'): א"ר יוחנן כל שרואה פני חמה זהו מן הגזע, ושאינו רואה פני חמה זהו מן השרשין. ועיין בירוש' שם פ"ה ה"ה, ט"ו ע"א. ועיין ירוש' כלאים פ"ו ה"ב, ל' סע"ב; שביעית ספ"א, ל"ג ע"ג.
חייב. וכ"ה בד ובכפו"פ הנ"ל. ובכי"ע: חייב בערלה. וכ"ה בס' יריאים הנ"ל. אבל באו"ז הנ"ל: "פטור. פי' פטור מן הערלה". וכן בבבלי ב"מ הנ"ל בכ"י ה':15עיץ דק"ס שם, עמ' 357, הע' ה'. פטור מן הערלה דברי ר' מאיר. וכ"ה הגירסא לפני הראב"ד (בשטמ"ק) והרמב"ן שם, וכן היה לפני רש"י אלא שהגיה. ועיין באור הסוגיא ברמב"ן שם. ולפנינו בב"מ שם: חייב בערלה דברי ר' מאיר.
11-12. העולה מן הגזע חייב מן השרשים פטור. וכ"ה בד, בכי"ע ובכפו"פ הנ"ל.16וכן העתיק בפ"מ פ"א ה"ד. אבל מ"ש בפירוש התוספתא והירושלמי (ועיי"ש גם במה"פ ד"ה שרשים), נעלמו ממנו לפ"ש דברי הרמב"ן בר"ה י' א' שפירש את הירושלמי כפשוטו, ואינו עניין לדברי ר' יהודה שלפנינו כאן. ועיין מ"ש בזה בקובץ תלפיות ש"ב (ניו-יורק תש"ה-תש"ו), עמ' 379. ובאו"ז ובס' יריאים הנ"ל לא העתיקו את דברי ר' יהודה. ובבבלי ב"מ הנ"ל: ר' יהודה אומר מן הגזע פטור מן השרשין חייב.17אבל בס' האשכול ח"ב הוצ' הר"ח אלבק, עמ' 22, מעתיק גם בשם הבבלי: ר' יהודה אומר מן הגזע חייב, מן השרשין פטור. וכן פסק הר"מ בפ"י מה' מע"ש הי"ט, וכצ"ל גם לפנינו. ועיין במהרי"ק שם, בנודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סי' קפ"ה, בבאורי הגר"א יו"ד סי' רצ"ד ס"ק י"ח אות נ"ד, ובתועפות ראם לס' יריאים הנ"ל.
12. הקדישו ואחר כך נטע פטור. וכ"ה בד, בירושלמי (פ"א ה"ד, ס"א ע"א) ובר"מ פ"י מה' מע"ש ה"ז. ופירושו שהקדיש את השתלים ונטעם להקדש, כלומר, שנטע כרם להקדש, ולפיכך פטור מן הערלה, כמפורש לעיל פיאה פ"ג רהט"ו, עיין מ"ש לעיל עמ' 176. אבל בכי"ע ובאו"ז (ח"א סי' שכ"ו, מ' ע"ד): חייב בערלה,18המדפיסים הגיהו באו"ז: פטור, ולא הרגישו שאין זה סיגנון התנאים לומר: פטור בערלה. וגירסא מוטעית היא.
12-13. נטעו ואחר כך הקדישו ופדאו וכו'. וכ"ה בד, בכי"ע ובאו"ז הנ"ל. אבל בירושלמי ובר"מ הנ"ל: ואחר כך הקדיש חייב בערלה. וקרוב לוודאי שכצ"ל גם לפנינו, ויש כאן השמטה ע"י הדומות וצ"ל: ואח"כ הקדישו [חייב. הקדישו] ופדאו מאימתי מונה לו וכו'. וכן הגיה בח"ד, והוסיף: "וכך יש ללמוד מתוך דברי הירושלמי למעיין בו". ואין ספק שצדק בזה, שהרי הירושלמי הנ"ל, מביא ראייה מכאן ששרשים אין בהן ממש, ובעל כרחינו אנו אומרים שרמז לסיפא (כרגיל בירושלמי) כאן, שבהקדיש ופדאו מונים משעת נטיעה, אעפ"י שהשרשים כבר נולדו בפטור מ"מ חייב להשלים שני הערלה. ודוחה הירושלמי שאין ללמוד מכאן, שהרי ראוי היה לפדותו מלכתחילה, וממילא אין השרשים פוטרים. וכן אמרנו לעיל שו' 4–5 (וכגי' ד וכי"ע, עיין מש"ש) שאם נטע לסייג וחשב עליו למאכל מונה משעת הנטיעה. ואף שם הטעם הוא שראוי היה מלכתחילה לחשוב עליו למאכל ולחייבו. ועיין בירושלמי בה"א ובבלי סוטה מ"ג ב'. ובאו"ש פ"י מה' מע"ש ה"ז פירש כן את הירושלמי מדעתו.19אבל ברמב"ן ר"ה י' א' פירש את הירושלמי אחרת, ונדחק מאד בפירוש ראיית הירושלמי מן הברייתא כאן. ועיין בשו"ת זרע אברהם להגר"מ זעמבא זצוק"ל סי' י"ז ס"ק ח' ואילך.