1. לקורות ולעצים וכו'. במשנתנו רפ"א לא נזכרו עצים, אבל בתו"כ קדושים ריש פרש' ג', צ' ע"א, כגי' התוספתא. ובמלא"ש ריש מכילתין: מצאתי מאן דגריס הנוטע לסייג ולעצים ולקורות והכי משמע קצת בירושלמי וכו'. והרב מצא כן בנוסח הרש"ס, וקרוב שהוסיף כן מעצמו ע"פ הסוגיא בירושלמי, אבל המשא והמתן שם הוא על הברייתא בתו"כ הנ"ל, ולא על משנתנו, ולא מצאתי "ולעצים" בשום נוסח של המשנה ואינו גם בבבלי סוטה מ"ג ב'.
ופירשו בירושלמי כששינה את סדר נטיעתם, והיינו כשנטע את העצים על המיצר סביב השדה, ומוכח שנטעם לסייג, ואם שיפה את הענפים כדי שתתעבה הקורה מוכח שנטעם לקורות, ואם רצף את האילנות (בפחות מד' אמות) מוכח שנטעם לעצים להסיק בהם. ומסגנון הירושלמי משמע שהוא מפרש את דברי החכמים שבמשנתנו, כפי' הריבמ"ץ במשנתנו. וכן פירשו הראב"ד בתו"כ הנ"ל והרא"ש במשנתנו ובה' קטנות, ה' ערלה סי' ב'. אבל בפי' הרש"ס (ג' ע"ב) הוציא את הדברים מידי פשוטם, ועיין בב"ח יו"ד סי' רצ"ד ומ"ש בח"ד.
1-2. אמ' רבן שמעון בן גמליאל וכו'. תו"כ קדושים הנ"ל, ירושלמי רפ"א, ס' ע"ג.
2. במי דברים אמורים וכו'. עיין מ"ש על צורה זו לעיל דמאי פ"ג הע' 14.
2-3. דבר הראוי להם. נטע לסיג וכו'. וכ"ה (בשינויים קלים) בתו"כ ובירושלמי הנ"ל. ובכי"ע בטעות: דבר הראוי להם חייב בערלה, ודבר שאין ראוי להם פטור מן הערלה. ופירש הראב"ד (בתו"כ צ' ע"א): יש עצים שהן ראויין לסייג ועולין קורותם יפה, ויש שאינם ראויים אלא לעצים בלבד, שאין להם לא קורה ולא ענפים מרובים ולא פירותיו יפין, אבל אם נטע אילן לסייג שאין ראוי לסייג, מחשבתו בטלה וכו'. ומשמע מפירושו שדוקא אם טיב העצים בעצמם מוכיח שאין דרכם לפירות פטור, אבל סתם עצים חייבים לרשב"ג, אפילו שינה סדר נטיעתם. ועיין לעיל שביעית פ"ג שו' 45 ומש"ש. ובמיוחס להר"ש שם (ע"ט סע"ד): אבל אם נטע דבר שאין ראוי להם, כגון עץ מעוקל לקורה. ומשמע מדבריו שבסתם עצים מודה לחכמים שהוא פטור אם שינה סדר נטיעתם.
3. דבר שאין ראוי להם חייב וכו'. וכ"ה בירושלמי ובתו"כ הנ"ל.1לפי גירסת הילקוט, ס' יריאים השלם סי' ע"ה, כ"ז ע"א, והראב"ד, עיי"ש.
4-5. וחשב עליו לאכילה מניין. ת"ל כל עץ מאכל. מאמתי מונין וכו'. וכ"ה בתו"כ קדושים פ"ג ה"ג, צ' ע"א. אבל בד ובכי"ע: וחשב עליו לאכילה, מאימתי מונה וכו'. וכן מעתיקים בשם התוספתא ברמב"ן ר"ה י' א' ובשו"ת הריב"ש סי' רפ"ג. ולפי גירסא זו ברור שהכוונה שמונין משעת נטיעה, אפילו כשחשב עליו למאכל אחרי שנה או שנתים לנטיעתו, ומשלים את שני הערלה משעת הנטיעה. וכן פסק הרא"ש בה' קטנות, ה' ערלה סי' ב', ובטיו"ד סי' רצ"ד. אבל מן הירושלמי (פ"א ה"א, ס' ע"ד) מוכח שלא ידע מתוספתא זו. וכן בר"מ (פ"י מה' מע"ש ה"ב) לא הביא אלא דין הירושלמי, והיינו כשנטעו ג' שנים לסייג, ומכאן ואילך חשב עליו למאכל אין לו לא רבעי ולא ערלה. ולעיל שם פסק: וחזר וחשב עליו למאכל וכו', כיון שעירב בו מחשבת חיוב חייב, ולא הזכיר כלל שמונה משעת נטיעתו. וכבר תמה בח"ד על השמטה זו.2ואעפ"י שהלכה זו כלולה לכאורה בדבריו הנ"ל, מ"מ יש לבעל דין לחלק בין אילן זקן שכבר עברו עליו שנות ערלה, ובין נטיעה שעדיין עומדת בשנות ערלה.
ברם קרוב לוודאי שהר"מ גרס כאן כגי' כי"ו וכגי' התו"כ, ופירש שאנו לומדים מן הפסוק שמחשבת מאכל אחרי נטיעה לסייג מחייבת בערלה. ואח"כ באה הלכה אחרת: מאימתי מונין לו וכו', והיינו מאימתי מונין לכל אילן, משעת נטיעה. כלומר, ולא משעת הוצאת הפרי. וכן מפורש בשו"ת הר"מ סי' קל"ז (הוצ' הרא"ח פריימן זצוק"ל עמ' 134): מאימתי תתחייב הערלה שאמרה תורה וכו', משעת נטיעת האילנות או משעת הוצאת הפרי? תשובה המניין משעת הנטיעה דתניא בספרא דבי רב מאימתי הוא מונה משעת נטיעה3אבל לפי גירסת ד וכי"ע והראשונים הנ"ל אינו מוכח כלל מכאן שמונין משעת נטיעה, שהרי הכוונה כאן שמונין משעת נטיעה ולא משעת מחשבת מאכל, ומדברים בנטיעות גדולות שהעבירן ממקום אחר ושתלן לעצים, ונשאו פרי בשנה ראשונה. וכו'. ועיין בפ"ט מה' מע"ש ה"ח. הרי לך ברור שפירש כן את הספרא, וה"ה לתוספתא כי"ו כאן. וכן בפי' רב נתן אב הישיבה לשביעית פ"א מ"ז (סיני כט"ז, סיון-אלול תש"ה עמ' קע"ה): משום שאין חושבין לנטיעה שלש שנים אלא משעת הנטיעה בין אם עושה פרי ובין אם לא עושה פרי, כמו שאמרו מאימתי מונין לו משעת נטיעה. וכן משמע בפסיקתא זוטרתי (ויקרא י"ט, כ"ג) שפירש הלכה זו בתו"כ שהיא עניין בפני עצמו. אבל נראה שהגירסא הנכונה היא בד ובכי"ע, עיין להלן שו' 13 ושו' 14 ומש"ש.