26-28. חומר בהקם שאין בהפר, ובהפר שאין בהקם, שהשתיקה מקיימת ואין שתיקה מבטלת. וכ"ה בד ובכי"ע, וכע"ז בבבלי ע"ח סע"ב ואילך. ובפי' רבינו הלל לספרי מטות, ע"ב סע"ב: דאי הפר בלבו לא הויה הפרה, כדתני בתוספ' דנדרים בסוף פרק בתרא חומר בהקם שאין בהפר ובהפר שאין בהקם שהשתיק' מתקיימת בטל ואין השתיקה מתבטלת וכו'. ולהלן שם ע"ג: תדע דבתוספת' דנדרים נמי חומרא וקולא קאמ', דתני חומר בהקם שאין בהפר כו'. והנוסחא משובשת, ואף אינו מובן למה הביא רבינו את התוספתא ולא את הברייתא שבבבלי הנ"ל.
ואשר לפירושה הרי למסקנת הבבלי ע"ט א' הכוונה שהשתיקה מקיימת אע"פ שלא שתק אלא על מנת למיקט עיי"ש. ושמא אין הסיפא להלן אלא פירוש לרישא.
28. האיש מקים בלבו, ואין האיש מבטל בלבו. וכ"ה בד (אלא ששם: ואי' האש' וכו', ובד"ח הדפיסו: ואין האשה) ובכי"ע. ובפי' רבינו הלל הנ"ל: האיש מקיים ואין האיש מבטל בלב. והיא היא. ובבבלי הנ"ל: קיים בלבו קיים, הפר בלבו אינו מופר. ועיין בפיה"מ להר"מ פ"י (קרוב לסופו) מה שהביא בשם לשון התוספתא, וכוונתו לברייתא שבבבלי ע"ז ב', עיין מה שכתבתי בתשלום תוספתא, עמ' 7. ולהלן טהרות פ"ו הי"ד (כגירסת הר"ש שם פ"ה מ"ט): אמרו לו אשתך נדרה, והוא אומר בלבי היה להפר,34ובסיפא שם בכל הנוסחאות (ד, כי"ו ור"ש): ומשהגיע אמר, בלבי היה להפר לה, אין שומעין לו, כלומר, משום שהכחיש את עצמו, שהרי מתחילה אמר "לא נדרה". שומעין לו וכו'. אבל בר"מ פ"ב מה' שבועות הי"ג העתיק: בלבי היה להפר לה והפרתי35ועיין מ"ש לעיל פ"ב, הע' 19. שומעין לו וכו'. וכנראה שהוא פירוש הר"מ ע"פ ההלכה.
28-29. יש בהקם שאין בהפר, ויש בהפר שאין בהקם, משהיקם אין יכול להפר, ומשהיפר אין יכול להקם. וכ"ה בד. ובכי"ע הסדר הפוך: מה שהקים אין יכול להפר, ומה שהיפר36אין "מה שהקים" ו"מה שהיפר" אלא משהקים ומשהפיר, עיין מ"ש במבוא לירושלמי כפשוטו, עמ' כ"ג. אין יכול להקם. יש בהפר שאין בהקם ויש בהקם וכו'. ובברייתא שבבבלי חסרה לגמרי הבבא "יש בהקם שאין בהפר ויש בהפר שאין בהקם". ועצם הנדידה ממקום למקום37כי"ו וד מצד אחד וכי"ע מצד שני. סימן מובהק הוא להוספה. ונראה שהוא נוסח אחר שנכנס שלא במקומו, ולפי נוסח זה לא גרסו כאן ברישא "חומר בהקם שאין בהפר וכו'", אלא: יש בהקם שאין בהפר, ואין מדברים כאן כלל בקולות וחומרות. ועל הנוסח שלנו כבר הקשו בבבלי ע"ט א' שהברייתא לא הזכירה כלל את החומר שבהפר. ותירצו שהכוונה לדברי ר' יוחנן שנשאלין על ההיקם ואין נשאלין על ההפר. אבל בירושלמי פ"י ה"י, מ"ב ע"א, היא שאלה שלא נפשטה (והעיקר שם כפירוש בעל ק"ע). יתר על כן כבר תמה בח"ד שהעיקר חסר מן הספר, עיי"ש.
ועיין ספרי מטות פי' קנ"ג, סוף עמ' 201, ועמ' 204, שורה 10.