16-17. קונם שני נהנה לבריות, אין יכול להפר. יכולה להנות בלקט, בשכחה, ובפיאה. וכ"ה ("יכולה") גם בד ובכי"ע. והיא פיסקא ממשנתנו פי"א מ"ג. ומסקנת הירושלמי (שם רה"ג, מ"ב ע"ג) וכן בבבלי פ"ג ב' (לפירושו של עולא) שאין בעל בכלל בריות, ויכולה ליהנות מבעלה, וכן יכולה ליהנות משכהה ופיאה, כלומר, אם הבעל הוא עני, עיין בס' המצות לרב חפץ, הוצ' הלפר, עמ' 262, ובר"ן כאן במקומו. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 584 ואילך. ולא באה פיסקא זו אלא להוסיף את ההלכה שלהלן בסמוך. ולפי הבבלי פ"ב א' (ועיי"ש פ"ב רע"ב ובמפרשים שם) כל הפרק הוא כר' יוסי, ואף משנה זו כמותו, אבל לרבנן מיפר.
17-18. ובמעשר עני. בירושלמי פי"א רה"ג, מ"ב ע"ג: תני ובמעשר עני. לית כאן מעשר עני (כלומר, אין הלכה כברייתא זו). מעשר עני ניתן בזכייה, ואילו בעזיבה,24ושכחה אפילו בעזיבה איננה, עיין מ"ש בה"א (פיאה), עמ' 169, ואילך. כלומר, והואיל ומעשר עני ניתן בזכייה, הרי נהנית מן הבריות כשנוטלת מעשר עני. ובבבלי פ"ד א': ולא קתני במעשר עני, והתניא בברייתא ובמעשר עני. אמר רב יוסף לא קשיא, הא ר' אליעזר, הא רבנן וכו'. ולהלן שם פ"ד ב': רבא אומר כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית וכו', כאן במעשר עני המתחלק בבית הגרנות, כיון דכתיב ביה והנחת בשעריך שרי ליה לאיתהנויי. ועיין ספרי ראה פי' ק"ט, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 170, ובהע' 10 שם, ועיין בתוספות, פי' הרא"ש, המאירי והר"ן כאן פ"ד ב'.25וציין להם הר"א פינקלשטין בהערה הנ"ל (בפנים), ועיי"ש שציין לעוד כמה מן הראשונים.
18-19. נדרה אשתו והפר לה, וסבור נדר' בתו, נדר' בתו והפר לה, וסבור אשתו נדרה, הרי זה יקיים, ואם רצה להפר מיפר. בכי"ו יש כאן חסרון ע"י הדומות והשלמתיו ע"פ ד, וכע"ז בשם התוספתא גם בחי' הרשב"א פ"ז א'. וכע"ז גם בכי"ע, אלא ששם בטעות: ספק שבתו נדרה וכו' ספק שאשתו נדרה וכו', וצ"ל: סבור וכו'. ובמשנתנו פי"א מ"ה: נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו, נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו וכו', הרי זה יחזור ויפר. ומלשון משנתנו אינו מוכח שיכול הוא לקיים אחרי הפרה בטעות, ואפשר לומר שהכוונה שלכתחילה צריך להפר שוב, ואינו סומך על הפרתו הקודמת. אבל מתוך התוספתא כאן ברור שהפרתו אינו כלום, ודינו כאילו לא הפר כלל, ולא עוד אלא ששמיעה בטעות אינה שמיעה, ואפילו אם נודעה לו טעותו אחר כמה ימים מפר ביום שנודעה לו האמת, עיין בלשון הר"מ בספי"ב מה' נדרים וביו"ד סי' רל"ד ס"ק ל"ב. וכן מפורש ברשב"א פ"ו רע"ב26"ומסתברא לאחר כמה ימים, דלא קרינא ביה יום שומעו עד שישמע אם בתו נדרה, או אשתו נדרה". (ועיין גם בנ"י) ובפי' הר"א מן ההר, עמ' קע"ז.
וכל המקורות (המשנה והתוספתא) מזכירים רק את הטעות בין אשתו לבתו. וכן בספרי מטות סוף פי' קנ"ג, עמ' 204: ושמע אישה וכו' והחריש לה, עד שיהא מתכוין לה שאם נדרה אשתו ואמר סבור הייתי שהיא בתי הרי זה יחזור ויפר שנאמר והחריש לה עד שיהא מתכוין לה. וכן לעיל שם, עמ' 201: והחריש לה אביה,עד שיהא מתכוין לה, שאם נדרה בתו ואמר סבור הייתי שאשתי הרי זה יחזור ויפר27בפירוש הנצי"ב שם, עמ' רפ"ד: והחריש וכו', שאם נדרה בתו והקים לה, הרי זה יחזור ויפר. פי' יכול להפר עדיין, דהקמתו אינה הקמה. והיה יכול למתני הרי זה יחזור ויקם וכו', עיי"ש. ולא ידעתי למה הוציא את המדרש מידי פשוטו, והכוונה שאם החריש כל היום משום שסבר שאשתו נדרה הרי זה יחזור ויפר (כלשון המצוי, עיין בפי' הנצי"ב שם). וכן מפורש בירושלמי פי"א ה"ו, מ"ב ע"ד: אפילו שמע ושתק (כלומר, יחזור ויפר) אפילו שמע וקיים. ועיין בפי' הנצי"ב שם מה שהעיר על דברי הר"ן בסוגיין פ"ו ב', ד"ה למימרא. וכו'. ובס"ז מטות, עמ' 326: והחריש לה. לא לנדריה. ובלרב"ג מטות, ר"ב ע"ד: והחריש לה וכו', ר"ל ששמע ענין הנדר, אבל לא ידע שבתו נדרה זה הנדר וכו' יכול להפר. ועיין בס' המצות לרב חפץ הוצ' הלפר, עמ' 260. ובבבלי כאן פ"ו סע"ב: דיניא אותה דווקא. ומכאן שלאו דווקא אם טעה בין אשתו לבתו, אלא אפילו אם היו לו שתי נשים, או שתי בנות, וכסבור שנדרה זו ונדרה השניה. ועיין ר"ן פ"ו סע"ב. ומ"מ לא מצאתי דין זה מפורש בפוסקים הקדמונים.
ובבבלי פ"ז א' הבדילו בין סתם ובין מפרש (לעניין קריעה), ופירשו המפרשים שהוא הדין בהפרה, ודווקא אם הטעו אותו, או טעה במפורש, והפר לאשתו (במקום בתו), אבל בהפר סתם, אלא שכיוון לאשתו (מפני שסבר שהיא נדרה) הפרתו הפרה, עיין ביו"ד סי' רל"ד ס"ק ל"ג ובמפרשים שם. אבל הר"מ בספי"ב מה' נדרים לא חלק, עיי"ש בלח"מ ובקרן אורה כאן פ"ז א', ומ"ש הר"א מן ההר, עמ' קע"ח ואילך.
19-20. נדרה אשתו וקיים לה, וסבור בתו נדרה וכו'. במשנתנו לא הוזכרה הקמה בפירוש, ולפיכך הסתייעו מן התוספתא ברשב"א הנ"ל (ועיי"ש גם פ"ו רע"ב), מאירי שם ד"ה אמר המאירי, ר"ן ונ"י שם. ועיין בקרן אורה פ"ו ב', ד"ה נדרה אשתו, ובאור שמח ספי"ב מה' נדרים.
21-22. נדרה מן התאנים וענבים, הפר לתאנים ולא הפר לענבים, אסור' לוכל בתאנים וענבים וכו'. בד: נדרה מן התאנים וענבים הפר לתאנים יחזור ויפר לענבים, לענבים יחזור ויפר לתאנים. ולא הפר לתאנים הפר לענבים (צ"ל: הפר לתאנים ולא הפר לענבים) אסור וכו'. ובכי"ע: אמרה קונם תאינים וענבים אילו שאני טועמת היפר לתאינים יחזור ויפר לענבים, לענבים יחזור ויפר לתאינים. היפר לתאינים ולא היפר לענבים אסורה לאכול וכו'. ולפני הרשב"א בחידושיו היתה הגירסא בתוספתא כגירסת ד (וכמו שתיקנתי), אלא שקיצר שם קצת.
ובמשנתנו פי"א מ"ו: אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאיני טועמת, קיים לתאנים כולו קיים. הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים. וכ"ה בספרי מטות פי' קנ"ה, עמ' 207 (בדברי ר' ישמעאל) ובברייתא שבבבלי פ"ז סע"א ואילך. ומפשוטה של לשון משמע שאם הפר לתאנים בלבד אינו מופר כלל, ואסורה אפילו בתאנים, כמפורש בתוספתא כאן. וכן הסתייע ממנה הרשב"א והמאירי ובנ"י הנ"ל, וכן הסתייעו ברשב"א לעיל שם ובר"ן פ"ז ב' גם מן הסיפא, להלן שו' 23. ועיין להלן, שו' 25.
אבל בבבלי פ"ז ב' (בנוסחאות שלפנינו): זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא, אבל חכמים אומרים מקיש הקמה להפרה מה הפרה מה שהפר הפר, אף הקמה מה שקיים קיים. וכן היתה הגירסא לפני הר"מ בפי"ג מה' נדרים ה"י ועוד. וכע"ז היה גם לפני ההלכות המיוחסות להרי"ף. ולפי גירסא זו מוכרחים אנו לפרש במשנתנו "הפר לתאנים אינו מופר וכו' " שהכוונה אינו מופר כולו (בניגוד לקיום), עד שיפר אף לענבים, אבל בתאנים מותרת, ודלא כתוספתא כאן. וכן הוכיח מכאן בתוספות רי"ד פי"א סי' י"ח. ועיין גם בר"ן פ"ז ב'. ובחי' הרשב"א הנ"ל פירש שדברי חכמים הם דעת עצמן ואינם דבוקים למחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא, אלא שהם סוברים שבהפרה אם הפר מקצתו מה שהפר הפר, והם מקישים הקמה להפרה. ובירושלמי פי"א ה"ו, מ"ב ע"ד, באמת הובאו ארבע דעות. א. בהקמה ובהפרה אם הקים מקצת כולו מוקם,28אית תניי תני יקימינו ממינו ויפירנו ממינו וכו', מתניתא כמאן דאמר יקימינו ממינו ויפירנו כולו, דתני קיים לתאינים קיים לכולו וכו' (כלשון משנתנו). ואם הפיר מקצת כולו מופר. ב. אם הקים מקצת אינו כלום, ובן אם הפר מקצת. ג'. אם הקים מקצת כולו מוקם, אם הפר מקצת אינו כלום. ד'. אם הקים מקצת אינו כלום, ואם הפר מקצת כולו מופר. ולפ"ז דעת חכמים שבבבלי היא דעה חמישית. ועיין ספרי מטות פי' קנ"ה, עמ' 207, ועמ' 208, בשנו"ס ובהערות שם. ועיין בקרן אורה פ"ז ב', ד"ה ואמרה, וד"ה ובירושלמי. ועיין ספרי זוטא, עמ' 328, ובהערות שם.
ובמיוחס לרש"י וכן ברמב"ן פ"ז ב' גרסו בבבלי: אבל חכמים אומרים מקיש הקמה להפרה, מה הפרה מה שהפר לא הופר אף הקמה מה שקיים לא קיים. וכן, כנראה היתה הגירסא בבבלי כי"מ, אלא שיש שם השמטה. ועיין בפי' הר"א מן ההר, עמ' קע"ט ואילך, ובר"ן במקומו.
22. הפר לענבים ולא הפר לתאנים וכו'. כלומר, אין הבדל אם הפר את תחילת הנדר, או סופו. עיין היטב בספרי זוטא, עמ' 328, ובהערות שם.
23. היפר לתאנים וחשיכה וכו'. רשב"א פ"ז א', ר"ן פ"ז ב'. ועיין מ"ש לעיל. וכנראה שהכוונה שאינו יכול לומר הואיל והפרתי לא הועילה אף לתאנים, הוי ליה כאילו הפר בטעות, ויכול אח"כ להפר לשניהם, אלא אסור בשניהם.
24-26. אמרה קונם תאינה שני טועמת ועוד ענבים שני טועמת, הרי אילו שני נדרים, מיפר אי זה מהן שירצה ומקים אי זה מהן שירצה, שנ' אישה יקימנו לזו ואישה יפירנו לזו. וכ"ה ("ענבים שאני טועמת") גם בד ובספרי הנ"ל, עמ' 208. וכן במשנתנו פי"א מ"ו: אמרה קונם תאנים שאני טועמת וענבים שאיני טועמת הרי אלו שני נדרים. ועיין בבלי פ"ז ב' ומ"ש לעיל פ"ה, הערה 15. אבל בכי"ע: אמרה קונם תאינים שאני טועמת ועוד ענבים הרי אילו שני נדרים וכו'. ועיין היטב בספרי זוטא, עמ' 328, אלא שהנוסח שם משובש. וכן בירושלמי פי"א סה"ו, מ"ב ע"ד: אמרה קונם תאינה שאיני טועמת ועוד ענב, תפלוגת' דר' ישמעאל ור' עקיבה, דר' ישמעאל או' אחר הנדר. ור' עקיבה או' אחר האיסר. וכל הפירושים שם דחוקים מאד.
ונראה שהכוונה היא שיש כאן ספק אם "ועוד" דבוק לקונם, כלומר ועוד קונם,29ויש כאן שני נדרים, כלהלן נזיר פ"א, שו' 4, ומקבילות. או אם "ועוד" דבוק לתאינה, כלומר, תאינה ועוד ענבים, ולזה קאמר תפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא, ולר' ישמעאל "ועוד" הולך אחר הנדר, כלומר הקונם, ויש כאן קונם, קונם, והן שני נדרים, ולפיכך מיפר איזה מהן שירצה, ואינו דומה לרישא. אבל לר"ע "ועוד" הולך אחר האסור,30כצ"ל במקום "האיסר", עיין מ"ש להלן בפנים. אחר התאינה, כלומר, תאינה ועוד ענבים, ויש כאן נדר אחד, וממילא אם הפר מקצתו כולו מופר, כשיטתו בנדר אחד, עיין בבלי פ"ז ב' ומ"ש לעיל. והירושלמי רומז למחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא בירושלמי נזיר פ"א סה"ג, נ"א ע"ג:31כמו שהעיר לנכון בנועם ירושלמי, אלא שנדחק בפירושו. לא נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבה וכו', ועל מה נחלקו על האומר הריני נזיר שלשים יום ועוד יום אחד, שר' ישמעאל אמר נזיר שתים, ור' עקיבה אמר נזיר אחת. ואף כאן הכוונה שלר' ישמעאל "ועוד" דבוק להריני נזיר, כלומר הריני נזיר ועוד נזיר, ולר' עקיבא דבוק "ועוד" לשלושים יום, כלומר שלושים יום ועוד יום אחד, עיין לעיל שם בירושלמי.32ועיין בבלי שם ז' ב'. ועיין מ"ש לעיל נדרים פ"ה, שו' 17, ד"ה קונם שני נהנה לפלני ועוד לפלני, ושו' 18–19, ד"ה הותר, וד"ה ובכי"ע. ועיין בצפנת פענח פ"ד מה' נדרים הי"א.
ואף שבמקומות אחרים בירושלמי "אחר הנדר" "ואחר האיסר" כוונתו לשעת הנדר ולשעת האיסור,33עיין מ"ש להלן, שו' 30–32, ד"ה אולם, בשיטת הירושלמי. אין כאן אלא מליצה, כרגיל בירושלמי.