1. כל דבר שיש בו עינוי נפש, בין בינו לבינה או בינה לבין אחרים, יפר וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: ובין בינה לבין אחרים. וכן מעתיק בשם התוספתא בספר המצות לרב חפץ,1הוצ' הלפר, עמ' 191. וכ"ה בברייתא שבבבלי פ"א ב'. ופירש הר"ן פ"א ב': בין בינו לבינה, כגון דאמרה קונם פירות בעלה עליה, ובין בינה לבין אחרים שאסרה פירות אחרים עליה. ברם להלן, שו' 4, מוכח שהברייתא שלנו היא כר' יוסי, והיא נותנת מיד דוגמא לדבריה ("כיצד" וכו'), ולשיטתו אין כאן עינוי נפש אם אסרה פירות אחרים עליה, עיין ר"מ פי"ב מה' נדרים ה"ז וה"ה, ובירושלמי פי"א סה"ב, מ"ב ע"ג, ובבבלי פ"ב ב'. אבל במיוחס לרש"י פ"א ב' פירש (על פי הבבלי שם ע"ט ב') שנידרי עינוי נפש יפר בין בינו לבינה, בין בינה לאחרים, כוונתו בין שהיא תחתיו ובין כשתתגרש ותנשא לאחרים,2ולפי דברי הרמב"ם פי"ב מה' נדרים ה"ז והרי"ץ (שטמ"ק ע"ט ב' סד"ה פירות) אפשר לפרש: בין כשנתן לו הוא בעצמו (או שלוחו) את הדברים שאסרה עליה, בין נתנו לה אחרים, עיי"ש. ולעצם שיטת הר"מ והרי"ץ, עיין בפי' הר"א מן ההר, עמ' ק"ע, ועמ' קפ"ז. אבל דבר שאין בו עינוי נפש אינו מיפר אלא בינו לבינה, כלומר כשהיא תחתיו, ולא בינה לבין אחרים, ואסורה כשתתגרש ממנו ותנשא לאחר. ועיין גם בירושלמי פי"א ה"א, מ"ב ע"ג. וכן הכריע בח"ד.
ועיין בבלי כתובות ע"א רע"ב ובתוספות שם, ד"ה ה"ג, ובשטמ"ק כאן פ"א סע"א, ד"ה רב אדא. ובריטב"א כתובות הנ"ל: ובתוס' ובירושלמי (כאן רפי"א) איכא בהדיא שהבעל מיפר בנדרים של עינוי נפש, וכן דברים של בינו לבינה וכו'.
2-3. כיצד, אמרה קונם שני עושה לפי אבא וכו'. וכ"ה בד, בכי"ע ובס' המצות לרב חפץ הנ"ל. ובבבלי פ"א ב': כיצד אמרה קונם פירות עול' (כ"ה בכי"מ. וכן בהל' הרמב"ן: פירות העולם) עלי ה"ז יפר, קונם שאיני עושה לפי אבא וכו'. ויש לפנינו שם פיסקא ממשנתנו פי"א מ"ב, והשאר הוא במשנתנו שם מ"ד. ועיין ספרי זוטא מטות, עמ' 327, ובהערה 11 שם. ועיין לעיל כתובות פ"ה, שו' 25, ד"ה כופה לעשות.
3-4. שני מטילה לבקרך, אין יכול להפר וכו'. וכ"ה בד ובס' המצות לרב חפץ הנ"ל. ובכי"ע: שאני מטילה לפ דך, וצ"ל שם: לפקרך (=לבקרך). ובבבלי הנ"ל בהוצאות שלנו: ושלא אתן תבן לפני בהמתך ומים לפני בקרך וכו'. וכ"ה בה' הרמב"ן הנ"ל. אבל בפי' הר"א מן ההר, עמ' קס"ז, גרס להפך: מים לפני בהמתך ותבן לפני בקרך. וכן גרס הר"מ בפי"ב מה' נדרים הי"א. ובבבלי כי"מ: ושלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך וכו'. וכ"ה במיוחסות להרי"ף כאן, בתוספות, ברשב"א, בפי' הרא"ש3וכ"ה בתוספותיו לכתובות ס"א רע"ב. אבל בהלכות שלו כאן פי"א סי' א' גורס כבהוצאות שלפנינו בבבלי. ובר"ן כאן, ובתוספות כתובות ס"א רע"ב, וברשב"א לפי שטמ"ק שם, במאירי שם, עמ' 248, וכאן בסוגיין.
ובבבלי כתובות ס"א ב': דתניא אינו כופה לא לעמוד לפני אביו ולא לעמוד לפני בנו ולא ליתן תבן לפני בהמתו, אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו. וכ"ה בכי"מ ובספרי צרפת (עיין להלן). ולפי גירסא זו אין סתירה בין הברייתות שבבבלי בנוסחאות שלנו, שהרי אינה מחוייבת ליתן תבן לפני בהמתו, ולא מים לפני בקרו, ולפיכך אינו יכול להפר. אבל תלמידי רבינו יונה שם כתבו (לפי שטמ"ק): ולא ליתן תבן לפני בקרו, אבל כופין אותה ליתן לפני בהמתו, כך היא הגירסא בספרי ספרד ובהלכות הרי"ף ז"ל וכו', ובספרי צרפת הגירסא בהפך ולא ליתן תבן לפני בהמתו, אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו וכו'. וכגירסת ספרי ספרד היא גם בתוספ' רי"ד כתובות שם ובר"מ פכ"א מה' אישות ה"ה. ועיין מאירי כתובות, עמ' 247. וכבר ראינו לעיל שבכי"מ ורוב הראשונים גרסו בבבלי נדרים: ושלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך, והקשו מן הבבלי כתובות על נדרים שמוכח משם שאינו כופה לתת תבן לא לפני בהמתו ולא לפני בקרו. ותירצו רבינו יונה (לפי שטמ"ק), הרא"ה והריטב"א שם שהקונם שלה מפקיע מידי שעבוד הבעל, ולפיכך אינו יכול להפר, ודווקא במלאכות גדולות השנויות במשנה, או למלאכות הצריכות יותר, אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל (בבלי כתובות נ"ט ב'), אבל שיעבוד נתינת התבן שהוא נקל מאד, הקונם מפקיע אותו.
ובתוספות כאן פ"א ב' (בשם הריצב"א), ברשב"א כאן ושם (בשמו), בפי' הרא"ש ובר"ן כאן מתרצים שהברייתא שלנו מדברת בהכניסה לו שפחות שאינה מחוייבת להטיל תבן לפני בהמתו, ובכתובות מדברים בשלא הכניסה לו שפחות. ועיין ברשב"א כתובות הנ"ל (לפי שטמ"ק) שהביא בשם תוספות סברא הפוכה, ודחה אותה. ועיין גם מאירי כתובות, עמ' 247 ואילך, ומ"ש במשנה למלך פכ"א מה' אישות ה"ה.
ושני התירוצים הנ"ל אינם אלא לפי גירסת רוב הראשונים בנדרים ("שלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך"), אבל לפי הגירסא בהוצאות שלנו בנדרים וגירסת ספרי צרפת בכתובות אין מקום לתירוצים הנ"ל, שהרי לפיהם אין הבדל בין מים לפני בהמה ותבן לפני הבקר, ולמה אמרו כאן דווקא: תבן לפני בהמתך ומים לפני בקרך, ולא להפך.
ולפי גירסת הר"מ והר"א מן ההר הנ"ל (לעיל ד"ה שני) אין כאן קושיא כלל, שהרי אינה מחוייבת ליתן מים לפני בהמתו ותבן לפני בקרו (לפי גירסת הר"מ בכתובות), עיין בכ"מ במקומו בפי"ב מה' נדרים הי"א ומ"ש במשנה למלך פכ"א מה' אישות ה"ה הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל כתובות פ"ה, שו' 25, סד"ה כופה.
והנה התוספתא כאן וכתובות הנ"ל אינה מבדילה כלל בין בהמתו ובין בקרו, ובבבלי כאן ובכתובות שנו את שניהם, והראשונים נחלקו במהותם לפי גירסתם, עיין ברש"י ובשטמ"ק במקומו. ושמא בהמתו, בניגוד לבקר, כוונתה צאן, ועיין במשנת שבת ספ"ז.
4. שלא אכחול, ושלא אפקוס וכו'. וכ"ה בס' המצות לרב חפץ ובבבלי הנ"ל, והיא כר' יוסי, שסובר שאין בהם משום עינוי נפש אלא משום דברים שבינו לבינה, כמו שהוכיח בבבלי שם.
5-7. שלא אציע, ושלא אדיח לך רגלך, ושלא אמזוג לך את הכוס, אין צריך להפר, כופה אותה על כרחה. וכ"ה הסדר בד, אלא ששם: שלא אציע לך מפה4וברור שצ"ל שם: מטה, ופירוש בעל ח"ד אינו לפי הלשון. וכו'. ובכי"ע: שלא אמזוג לך את הכוס ושלא אדיח לך את רגלך ושלא אציע לך את המיטה וכו'. וכ"ה בס' המצות לרב חפץ הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: שלא אציע לך מטתך ושלא אמזוג לך את הכוס ושלא ארחץ פניך ידיך ורגליך וכו'. ופירשו המפרשים שהמלאכות האילו מחוייבת לעשות אפילו אם הכניסה לו כמה שפחות, כמפורש בבבלי כתובות ס"א א'. וברש"י שם הקשה ממשנתנו שם (פ"ה מ"ה) שמפורש שם שאם הכניסה לו שלש שפחות אינה מצעת את המטה, ותירץ שמשנתנו מדברת בהצעת המטה ממש, והוא דבר של טורח, וכופין אותה לעשות כן (אם לא הכניסה שלש שפחות), אבל כאן מדברים בפריסת סדינין ולבדין שאינו דבר של טורח, ורק משום חבה אתינן עלה, ואין כופין אותה לעשות כן, אלא עצה טובה קמ"ל. וכבר השיגו הראשונים על רש"י מן הירושלמי במקומו (פ"ה סה"ו, ל' ע"א): רב הונא אמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות לו דברים של יחיד. מה דברי' של יחיד? סכת לו את גופו ומרחצת לו את רגליו ומוזגת לו את הכוס וכו'. והירושלמי מסיק שהטעם הוא משום שהיא חייבת לו, ולא משום שאין הדברים הללו ראויין להעשות ע"י שפחה, עיין מ"ש ע"ז בבאורי להלכות הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ו, אות צ'.
ועיין בתוספות כתובות ד' ב', ד"ה והצעת, ובמאירי שם, עמ' 248, ועוד, שיישבו את הסתירה בין משנתנו הנ"ל והבבלי באופנים שונים. ורש"י במהדו"ק (לפי שטמ"ק) לא גרס בבבלי כתובות: ומצעת לו את המטה. ואף בירושלמי הנ"ל לא חשבוה. אבל קרוב לוודאי שיש כאן הגהה בבבלי מפני הקושיא ממשנתנו שם הנ"ל, והרי רוב רובן של הנוסחאות גורסים אותה שם, וכן מוכח גם מסוגייתנו כאן.
ואפשר שרש"י בכתובות, הסובר שאין כופין על מלאכות אילו, פוסק כרבן גמליאל כאן, ואין הלכה כתנא קמא, ועוברת על בל יחל מדאורייתא (עיין במיוחס לרש"י כאן. אבל עיין בהגהות הב"ח). ואף הר"מ שפסק שהיא מחוייבת במלאכות הללו (עיין בפכ"א מה' אישות ה"ג וה"ז) השמיט את ההלכה שלנו בנדרים, ואפשר שפסק כר"ג. ועיין בנקודות הכסף שהבאנו להלן בסמוך.
ובמאירי פ"א ב', (הוצ' ר"א ליס, עמ' רפ"ד), ד"ה שלא אציע: ואינו צריך להפר, שאף לכשיגרשנה אין הנדר חל בה שתאסר מתוכו להחזירה, שלא אמרו כן אלא במעשה ידיה (משנתנו פי"א מ"ד) שהקונם חל על העתיד מצד שהגוף קדוש מעכשיו וכו'. ועצם הפסק הוא כדברי הט"ז ביו"ד סי' רל"ד, אות ס"ג, ועיי"ש בש"ך, אות צ"ב, ובנקודות הכסף שם, ובקרבן נתנאל על הרא"ש פי"א סי' א', אות מ'.
7. רבן גמליאל אומ' יפר, משם שנ' לא יחל דברו. וכ"ה בד, בכי"ע ובס' המצות לרב חפץ הנ"ל. וכ"ה בבבלי הנ"ל בהוצ' שלנו, בכי"מ, במיוחסות להרי"ף, ברמב"ן, בתוספות, ברא"ש ובר"ן שם. אבל במיוחס לרש"י: רשב"ג אומר יפר וכו'. וכן להלן שם: מני רשב"ג היא. וכן בפי' הר"א מן ההר, עמ' קס"ז: רשב"ג היא. וכן בשיטה (שטמ"ק שם, ד"ה שלא אציע): ה"ג לה בתוספתא רשב"ג אומ' יפר, משום שנא' לא יחל דברו, ול"ג ומכאן שאין חכם מתיר לעצמו, והתלמוד אמרה מעצמו, ואינו מן הברייתא. ואף כאן אי אפשר לדעת בברור אם היתה לפניו הגירסא בתוספתא "רשב"ג", או שהעתיק מן הבבלי, ולא כיוון אלא לעיקר הדברים, שבתוספתא אין הסיום שבבבלי ("דבר אחר לא יחל דברו מכאן לחכם שאין מתיר" וכו').