23. שומרת יבם, בין יבם אחד בין שני יבמין, ר' ליעזר או' יפר וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"י מ"ו. והעמידוה בירושלמי (פ"י ה"ז, מ"ב ע"א) ובבבלי ע"ד א', יבמות כ"ט ב', בשעשה בה מאמר. וכן מוכח להלן בתוספתא. ולר' אליעזר מיפר היבם (כשנפלה לו מן האירוסין) בשותפות עם האב (עיין בבלי ע"ד ב', ויבמות הנ"ל), ולר' יהושע אם יש שם עוד יבם שניהם אינם מפירים, ואין לו תקנה לנדר זה אלא בשאלת חכם. ועיין בתיו"ט פ"י מ"ו ובתוספות רע"א שם. ועיין בחי' הרשב"א ע"ד א'.
24. [ר' עקיבא אומ' לא לאחד ולא לשנים]. כ"ה בכי"ע, וכ"ה גם בד (אלא ששם בטעות: ר' יעקב). וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ומסתבר שבבי"ו נשמטה הפיסקא ע"י הדומות. אבל אפשר שיש כאן קיצור, ובד ובכי"ע השלימו ע"פ משנתנו, כרגיל. ופסק הר"מ (פי"א מה' נדרים הכ"ד) שאביה מיפר לה לבדו, ויבם כמאן דליתא דמי (הואיל ואין מאמר קונה אלא מדרבנן), ונתרוקנה רשות לאב אפילו במקום יבם. והר"ן ע"ה א', ד"ה כשם, נסתפק בכך. ועיין בטיו"ד סי' רל"ד ומ"ש בב"י שם. ובירושלמי פ"י רה"ו, מ"ב ע"א: על דעתיה דר' עקיבה [מי] מיפר לה. והן דאמר וכו', כמו שהגיה בק"ע. וכן נכון, ובאת כאן סידרא של שאלות, כסיגנון הירושלמי בפ"ה ה"א, ל"ט ע"א. ועיין בשי"ק שם, ד"ה ע"ד. ועיין בקרן אורה ע"ה א', ד"ה ר"ן, מ"ש בשיטת הירושלמי, ובסוף דבריו הגיה כהגהת בעל פ"מ. וצ"ע.
24-25. אמ' ר' לעזר ומה אם אשה שאין לבה חלק עד שלא באת לרשותי וכו'. בכי"ע: שאין לו חלק בה וכו'. ובד: שאין לי בה חלק וכו'. ואף "לבה" שלפנינו פירושו: לי בה, עיין מ"ש על צורות כאלו לעיל ח"ג, עמ' 396, ובהערה 26 שם, להלן שם, עמ' 417, ובהערה 16 שם, ועוד בכ"מ. ובתוספתא בכי"ו כאן, וכן בד, משתמש כל הזמן בגוף ראשון, וכ"ה במקבילה שבירושלמי פ"י ה"ז, מ"ב ע"א. אבל בכי"ע משתמש בגוף שלישי, וכ"ה במקבילה שבבבלי ע"ד ב'. והצורה שלנו היא יותר מקורית ויותר ישנה, עיין, לדוגמא, במשנת קידושין פ"א סמ"ו, אבל במשניות מטיפוס א"י: אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט. וכע"ז בכ"מ. ולעצם ההלכה, עיין בסיגנון משנתנו כאן פ"י מ"ו.
25. משבאת לרשותי ניגמרה לי. וכ"ה בבבלי הנ"ל.23אלא ששם: לרשותו נגמרה לו, עיין מ"ש לעיל שו' 24–25, ד"ה אמ' ר' לעזר. והכוונה כשנתארסה לי ניגמרה לי, ואני מפר את נדריה יחד עם האב.24בשטמ"ק ע"ד סע"ב, ד"ה משבאתה, הביא בשם הרי"ץ: משבאת לרשותו לאחר אירוסין נגמרה לו שמפר לה נדריה עם האב, ואם אין לה אב יפר לה הוא לבדו, כך מצאתי כתוב. ואינו מיושב כלל וכו'. וכנראה שהמפרש פירש שר' אליעזר לשיטתו, והוא סובר כן, כמפורש בירושלמי פ"י ה"א, עיי"ש בשי"ק, ד"ה יתומה שמת אביה. ועיין מ"ש עליו בקרן אורה ס"ח א', ד"ה ומה שתמה. ועיין ספרי מטות פי' קנ"ד, עמ' 205, ובהערות הרח"ש הורוביץ שם. ובירושלמי הנ"ל: משנכנסה לרשותי הוגמרה לי. ועיין ר"ן ע"ה רע"א, ד"ה משבאת, ובשי"ק בירושלמי הנ"ל, ד"ה משנכנסה.
26. עד שלא באת לרשותי. כלומר, יבמה שיש לי בה חלק לפני שעשיתי בה מאמר (הראשונים).
משבאת לרשותי אינו דין וכו'. ופירשו הראשונים: דהיינו שעשיתי בה מאמר, וכן מוכרח מן הרישא. וכן הוכיחו בבבלי ע"ה א'.
31-32. כשם שלא חלקת לנו בין יבם אחד לבין שני יבמין וכו'. כלומר, לעניין מיתה, שאפילו אם אין כאן אלא יבם אחד ועשה בה מאמר אין הבא עליה חייב מיתה, כפירוש המפרשים. ובמשנתנו פ"י מ"ו: אמר לו אין היבמה גמורה ליבם כשם שהארוסה גמורה לאישה. והיא היא.
33. כך בנדרים ובשבועות לא תחלוק. בירושלמי הנ"ל: יכול (צ"ל: אוף, או: כך) בנדרים ובשבועות כן. ובבבלי הנ"ל: וכשאר דברים כן נדרים.
33-34. אמ' לו הבל אילו הייתה בימי ר' לעזר בן ערך והשבת תשובה זו. בכי"ע: אמ' לו חבל שאילו הייתה בימי אלעזר25בלי התואר "רבי", וכן נכון, שהרי ר' יהושע היה חבירו. בן ערך וכו'. וכן ביוחסין השלם, 36 ע"א: ור' אלעזר בן ערך מת קודם חביריו, כדאיתא בתוספתא בפרק ו' דנדרים אמר ליה ר' יהושע לר' עקיבא חבל אלו היית בימי ר' אלעזר בן ערך השבת תשובה זו. ובד: אמר לו אבל אלו היית וכו'. ובירושלמי הנ"ל: אמ' לו אבל (אמ' לו) אילו היית בימי ר' לעז' בן ערך [ד]אמ' (אין)26שמא צ"ל אף (במקום: אין), וכדברי הירושלמי ביבמות פ"ב ה"א ומקבילות (עיין להלן הע' 27): מה קידושי אשה קונין קניין גמור, אף המאמר קונה קניין גמור ביבמה. מאמר קונה קניין גמור27בכמה מקומות בירושלמי, עיין מ"ש לעיל יבמות פ"ו, הע' 10, ומ"ש בפנים שם. [היה] מודה שאינו מיפר לה עד שתיכנס לרשותו. והכוונה שאילו היית בימיו של ר"א בן ערך, אף הוא היה מודה שלעניין הפרת נדרים אינה ברשות היבם עד שתיכנס לרשותו בביאה.
ואעפ"י שהלשון "אבל" במשמעות "אמת", "וכן הוא הדבר", מצוי בברייתות שבבבלי,28עיין עירובין ל' רע"ב, ל"ח סע"א, מ"א א', כתובות י"ג ב', נדה ג' ב', שם י"ד רע"ב, שם כ"ז א', עיין עכשיו בקונקורדנציא של הרח"י קוסובסקי. מ"מ נראה שאין שום הבדל בין אבל, הבל וחבל,28אעיין בשנו"ס למכילתא, עמ' 174, שו' 2, ולמכילתא דרשב"י, עמ' 117, שו' 25. וכוונתו: אוי, הלוואי,29עיין במלונו של סופוקליס ללשון יוונית, ערך ἅβαλε וערך ἀβάλε, ובליקסיקון של Lampe ללשון יוונית של אבות הכנסיה, ערך ἀβάλα. אילו הייתה וכו'. ור' יהושע אמר לר' עקיבא, חבל, אילו היית בימי אלעזר בן ערך והשבת תשובה זו שמא היה מקבל ממך, אבל ר' אלעזר בן ערך בשעתו שהיה סבור שמאמר קונה קניין גמור ופוטר את הצרה מדאורייתא, אף לעניין הפרת נדרים ברשותו היא, עיין מ"ש לעיל יבמות פ"ו, שו' 9, ד"ה העושה מאמר. ועיין מ"ש ר' יהושע ביחס לר' עקיבא ור' אליעזר בירושלמי פסחים פ"ו רה"ג, ל"ג סע"ב.
ובבבלי ע"ד סע"ב: בלשון הזה אמר בן עזאי חבל עליך בן עזאי שלא שמשת את ר"ע. והוא לכאורה קשה מצד עצמו.30שהרי בירושלמי ברכות פ"ט ה"ח, י"ד רע"ג (ומקבילה בבבלי שם ס"ב א') משמע שבן עזאי שימש את ר"ע. ובכל אופן לשיטת הירושלמי (שקלים פ"ג ה"א, מ"ז ע"ב, ומקבילות) והבבלי (ב"ב קנ"ח ב') היה בן עזאי תלמיד חבר לר"ע (וכן באמת מוכח מכמה משניות), ומתחילה היה תלמידו, ואח"כ גדל, ור"ע קבל הלכות ממנו (עיין תענית פ"ד מ"ד). ועיין רשב"ם ור"ג בבבלי ב"ב קנ"ח ב'. ושמא צ"ל שם: בלשון הזה אמר, בן ערך, חבל עליך בן ערך שלא שמשך עקיבא. כלומר, אילו היה משמש אותך ומתווכח אתך שמא היה מראה לך שאין המאמר קונה קניין גמור לעניין הפרת נדרים. עיין בבבלי ובירושלמי הנ"ל. ובבבלי תיקן מי שהוא ע"פ הבבלי חולין ע"א א',31והרי שיטה זו (שהמאמר קונה קניין גמור) לא הוזכרה כלל בבבלי בשם ר' אלעזר בן ערך. ושם הדברים מובנים, אבל כאן קשה: ומה עניינו של בן עזאי בהלכה שלפנינו. ופשיטא שאין כאן אלא השערה רחוקה, וקשה לשבש את כל הנוסחאות, כל זמן שלא נמצא סמך להשערה זו בנוסחאות אחרות, או בראשונים.
34-35. אמ' לו ר' ליעזר מקוה יוכיח שמעלה את הטמאים מטומאתן ואינו מציל על הטהורים מלטמא. ובד: אמר (בלשון יחיד) לו ר' אליעזר וכו'. וכ"ה גם ביוחסין השלם, עמ' 36, הנ"ל. ובבי"ע: השיב ר' אליעזר מקוה יוכיח32ביוחסין השלם שהזכרנו בפנים חשב (בטעות) שהוא עניין אחר עם הברייתא שלפניה, עיי"ש. וכו'. ובירושלמי פ"י ה"ז, מ"ב ע"א: השיב על דברי ר' ליעזר, והרי המקוה יוכיח וכו'. והואיל ובכל הנוסחאות של התוספתא והירושלמי הגירסא היא בלשון יחיד, הרי ברור שצ"ל: אמר לו [ל]ר' אליעזר וכו', או: השיב [ל]ר' אליעזר וכו', והכוונה לר' עקיבא, עיין מ"ש להלן בשם ספרי זוטא. ובבבלי ע"ה ב':33לפי גירסת מקצת ספרים, כעדותו של המאירי והר"ן, ורבינו ברוך (עיין בר"ן). אמרו לו לר' אליעזר מקוה יוכיח שמעלה את הטמאין מטומאתן ואין מציל על הטהורים מליטמא. וכן מעתיק בפי' הרא"ש שם. ובשטמ"ק שם (בשם פירוש): פ"א גריס המורה אמרו לו לר' אליעזר מקוה יוכיח שמעלה את הטומאה מטומאתו ואינו מציל על הטהר מלטמא, אף אני אביא בעל שמפר נדרי אשה משתדור ואינו מפר נדריה עד שלא תדור. ובכזה הלשון מצאתי בתוספתא. וכוונתו, כנראה, לעיקר הדברים, ואין הוכחה שהיתה לפניו הגירסא בתוספתא אמרו (במקום: אמר).
והברייתא נסמכה למשנתנו פ"י מ"ז: האומר לאשתו כל הנדרים שתדורי מכאן עד שאבוא ממקום פלוני הרי הן קיימין, לא אמר כלום. הרי הן מופרין, ר' אליעזר אומר מופר, וחכמים אומרים אינו מופר. אמר ר' אליעזר, אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור, לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור. וע"ז השיבו לו: מקוה יוכיח שמעלה את הטמאים מטומאתן ואינו מציל על הטהור הטובל שלא יבוא לכלל טומאה. ובספרי זוטא, עמ' 328, אמר ר' עקיבא מה אם טובל אני לטומאה שלא באת (צ"ל: שבאתי) לזיקתה אינו דין שאטבול לטומאה שבאת (צ"ל: שלא באתי) לזיקתה, עיין בהערות שם, ועיין בפירוש הרי"ז יאסקאוויטץ שם, בשם הרי"מ.
ואין ספק שזו היא מסורת א"י, אבל בבבלי היתה להם ברייתא אחרת, והנכון הוא כגירסת רוב הספרים שם,34עיין במיוחס לרש"י ע"ה ב', במאירי ובשטמ"ק שם, בר"ן ע"ה א', בבבלי בהוצאות שלפנינו ע"ה ב' ובכי"מ שם. ועיין בשטמ"ק בשם הרי"ץ. ולפי גירסא זו גרסו שם: אמר לו לר' אליעזר (כגירסת התוספתא בנוסחאות) עיי"ש, אלא שהק"ו שם אחר והפירוש דחוק מאד, והמשך הבבלי סותר גירסא זו, כמו שהעיר הרי"ץ. וכן מוכח מדברי הבבלי ע"ו רע"א: אימא סיפא וכו', כמו שהוכיח בפירוש הרא"ש (שבטל את גירסתו הראשונה) עיי"ש, ועיין במאירי שקיים אותה, אבל אף הוא כתב שברוב הספרים הגירסא היא כבנוסחאות שלפנינו. תדע לך שהוא כן, שהבבלי שם מביא ברייתא אחרת: אמר להם ר"א ומה זרעים טמאים כיון שזרען בקרקע וכו', שאין לה זכר בספרות א"י.
35-38. חזר ר' ליעזר ודנו דין אחר, ומה אם במקום שאין מפר נדרי עצמו (עד שלא ידור) משנדר (מיפר), הרי הוא מיפר נדרי עצמו עד שלא ידור, מקום שמיפר נדרי אשתו משנדרה, אינו דין שיפיר נדרי אשתו עד שלא תדור. המוקף ליתא בכי"ע, ובספרי מטות סוף פי' קנ"ג, עמ' 204, ובבבלי ע"ה ב'.35בפי' הר"א מן ההר, עמ' קנ"ח, מוכח שגרס שם שר' יהושע דן דין זה, עיי"ש. וכצ"ל גם בכי"ו, בד ובירושלמי פ"י ה"ז, מ"ב ע"א. ופירש במיוחס לרש"י: שאין מיפר נדרי עצמו וכו', שאין אדם מיפר נדרים לעצמו אלא אם כן נשאל לחכם וכו', הרי הוא מיפר נדרי עצמו עד שלא ידור, כמפורש לעיל במשנתנו פ"ג סמ"א, שיכול להתנות שיהוא נדריו בטלין להבא. ובמשנתנו פ"י מ"ז: אמר ר' אליעזר אם הפר נדרים שבאו לכלל אסור, לא יפר נדרים שלא באו לכלל אסור. והתוספתא מבארת את החומרא של באו לכלל אסור.
38-40. אמרו לו ומה למפר נדרי עצמו עד שלא ידור, שאם רצה להקים מקים, יפר נדרי אשתו עד שלא תדור, שאם רצה להקים אינו יכול. ברייתא זו חסרה בספרי36ושם תשובה אחרת לדברי ר' אליעזר, עיין מ"ש להלן, שו' 40–41, סד"ה דבר אחר. ובבבלי הנ"ל, ואף בכי"ע נשמטה ונשאר רק שריד ממנה. אבל היא ישנה כולה בירושלמי הנ"ל. ובתשובת הריב"ם (הצופה הצרפתי חל"ט, 1899, עמ' 82): התם כדקתני טעמא בתוספתא דאהדרו ליה רבנן לר' אליעז' מה למיפר נדרי עצמו עד שלא ידור וכו'. ובמיוחס לרש"י ע"ה ב': ובברייתא מפרש אמרו לו לר"א אם אמרו בנדרי עצמו, לכך הן בטלין כשהן באין לאחר מכאן שכן בידו להקים, תאמר בנדרי אשתו שאינו יכול לקיים, עד שלא תדור וכו'. והמלים האחרונות ("עד שלא תדור") הן הוספת פירוש של רבינו, וכוונתו שהרי אף ר' אליעזר מודה שאינו יכול לקיים לפני שתדור, כמפורש במשנתנו הנ"ל. וכן פירש בח"ד ועוד מדעתם.
ופירוש זה קצת קשה, ומה שייך לשון הקמה בנדרי עצמו לפני שידור. ולולא דברי רבינו היה נראה שפירושו כפשוטו, שבנדרי עצמו יכול לחזור בו מתנאו, ובכוחו להקים אחרי שבטל (כמפורש במשנתנו פ"ג סמ"א הנ"ל, ועיין בבלי שם כ"ג ב'), מה שאין כן באשתו שאינו יכול להקים אחרי שהפר (כמפורש להלן פ"ז, שו' 29, ובמקבילה). וממילא אין כאן קל וחומר, משום שההפרה בנדרי עצמו עד שלא ידור אינה מתקיימת אלא בשעת הנדר, ולפני כן אינה קיימת כלל, ומשום כך יכול לחזור בו מה שאין כן באשתו שהפרתו קיימת מיד ולעולם, ולפיכך אינו יכול להפר עד שלא תדור, שאין לה על מה שתחול.
ובספרי זוטא, עמ' 328: וכשבאתי אצל ר' יהושע אמר לי הרי זה תשובת צד, ממה שזה חמור יהא זה קל, וממה שזה קל יהא זה חמור. ועיין בהערות שם. והפירוש צ"ע.