6-8. אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב, בזמן שלא שמע, או ששמע והיפר, או ששמע ושתק, שמע והפר ומת בו ביום. אבל שמע ושתק, שמע וקיים, ומת ביום שלאחריו, אין יכול להפר. וכ"ה בד. ובכי"ע: אימתי וכו' (כגי' כי"ו וד) או שמע ושתק, או ששמע ומת בו ביום, אבל שמע וקיים, שמע ושתק ומת ביום שלאחריו אין יכול להפר. ובקג"נ: בזמן שלא שמע, או משמע ו. פר.. (מטושטש כדי שתי אותיות) ששמע ושתק ומת בו ביום, אבל שמע וקיים, שמע ושתק ומת.. ום שאחריו אינו יכול להפר. וכע"ז בבבלי כי"מ ס"ח א' ואילך, ע"ב א', ע"ח ב', ובהוצ' שלפנינו שם ע"ב א', ובר"מ פי"א מה' נדרים הט"ז ובכמה מן הראשונים. אבל בהוצ' שלפנינו ס"ח א', ע"ח ב', הסדר ברישא הוא: או ששמע ושתק, או ששמע והפר ומת בו ביום, עיי"ש בר"ן ועוד. ובסיפא הגירסא היא גם שם כגי' כי"ע וקג"נ. וכ"ה גם במיוחסות להרי"ף ועוד.
וגירסת ד וכי"ו ברישא בוודאי קשה, וכנראה שלפנינו שם תרכובת של שתי נוסחאות, והוסיפו "שמע והפר" (לפני "ומת בו ביום") ע"פ חנוסחאות שלנו בבבלי, והנכון בתוספתא הוא כגירסת קג"נ וכבבלי בכי"מ ועוד. ולפי פשוטה של הברייתא מדברים כאן בשמע האב לפני שמיעת הבעל, כפירוש ר"א מן ההר, עמ' קמ"ד (וכן הוא בר"מ פי"א מה' נדרים הט"ז) ועוד, בניגוד לברייתא שלהלן. ולפ"ז צריך לפרש בסיפא (לפי גירסת כי"ע, קג"נ ובבלי) "שמע ושתק ומת ביום שלאחריו אין יכול להפר" שהכוונה שאין האב יכול להפר אפילו לפני מיתתו, אם הבעל שתק ומת ביום שאחר שמיעתו, שהרי כבר קיים את הנדר. ועיין בתוספ' רי"ד פ"י סי' ב', וצ"ל שם: אית לפרושי כגון שהאב שמע מאתמול והפר חלקו [אינו] חוזר ומיפר חלקו של בעל.
והר"מ בפי"ב מה' נדרים הי"ז פסק שאין האב והארוס מפירים אלא אם שמעו ביום אחד, אבל אם שמע האב והפר, ולאחר ימים שמע הארוס והפר אין זו הפרה,9וכן בפירוש רבינו בחיי מטות, קצ"ז ע"א: וצריך שישמעו שניהם ביום אחד ויפרו בו ביום. וכן להפך אם שמע הבעל והפר, ולאחר זמן שמע האב והפר, אין הפרתו הפרה. ועיין במדרש הגדול מטות, עמ' ש"ו. ובסמ"ג לאווין רמ"ב, ע"ג ע"ג כתב: הא למדת שאם הפר האב ושמע הארוס הרי זה מפר ביום שמוע האב (לשון הר"מ הנ"ל), וכן מוביח בתוספת', וגם בגמרא שלנו בפ' נערה (ע"ב א') אומר כגון דלא שמע הארוס ושמע האב, דבו ביום מצי הארוס מפר, מכאן ואילך לא מצי מפר. ועיין בלח"מ על הר"מ הנ"ל מה שתמה עליו. ועיין במרכבת המשנה ובאור שמח על הר"מ הנ"ל. אבל לא נתברר לי לאיזו תוספתא כיוון, ושמא היתה לו כאן גירסא אחרת, עיין בשטמ"ק ס"ז ב' (בשם הרי"ץ) שכתב בשם "יש גירסאות" שגרסו בסיפא: או שמע והפר ומת ביום של אחריו.10אבל מלשונו מוכח שכן גרסו בברייתא שבבבלי. ושמא היתה לפני רבינו הגירסא בתוספתא
ורוב הראשונים חולקים על הר"מ, עיין ברמב"ן, בפי' הר"א מן ההר, ברשב"א, בפי' הרא"ש ובר"ן במקומו, וברור מתוך פירושיהם שכל אחד מפר ביום שמעו, ואפילו שמעו בימים מיוחדים, ועיין ב"י טיו"ד סי' רל"ד, בב"ח שם, ובבאור הגר"א בשו"ע שם, אות י"ג. ואשר לברייתא שבבבלי הנ"ל, עיין בבאור הגר"א הנ"ל. ובפי' הר"א מן ההר, עמ' קמ"ח, הביא בשם "אית דמפרשי" פירוש חדש, והיינו שהם נותנים פסיק בסיפא של הברייתא בבבלי, אחרי המלים "או ששמע ושתק ומת", כלומר, ביום שלאחריו אין יכול להפר, וטעמם שאם שמע ושתק ומת באותו יום, אין האב מפר אלא באותו יום, אבל ביום שלאחריו אינו יכול להפר (אפילו לא שמע אלא ביום שלאחריו), דקיום הוא, הואיל ומת, דהא שתק. ולשיטת הר"מ אינו יכול להפר משום שלא שמע ביום ששמע בעלה.11אם לא נקבל את חילוקו של הגר"א ביו"ד סי' רל"ד (שצויין לעיל בפנים), ועיין רשב"א ס"ח א', ד"ה או ששמע ושתק. ומדברי הר"מ עצמו (פי"א הט"ז) אין ראייה לא לכאן ולא לכאן, שהרי מפורש שם ברישא ששמע אביה תחילה, ובסיפא פירושו שאין האב יכול להפר באותו יום לפני שמת, עיין מ"ש לעיל בפנים. והוא פירוש דחוק מאד, ולגירסת ד וכי"ו בתוספתא בוודאי שאין לפרש כן.
ובתשב"ץ ח"ב סוף סי' רנ"ה: דהא בגמרא דייקי' בנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין לה נדרה אם שמע אב ביום אחד וארוס ביום אחר אי מיפר דהוי יום שמוע דנפשיה, או לא מפר, דהוי (צ"ל: דלא הוי) יום שמוע דחבריה, וכיון דכולי האי דייקינן וכו', ולא מצאתי בגמרא דיוק זה.
ועל הלשון במשנתנו וכאן ("נתרוקנה רשות לאב"), עיין בפי' הרא"ש ס"ח סע"א ובשו"ת יכין ובעז ח"א סי' פ"ד.
9-10. שמע בעלה ולא הפר לה, ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל, זהו שאמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב. שמע אביה וכו'. וכ"ה הסדר בד, בכי"ע ובקג"נ, אלא שבכי"ע: שמע בעלה והפר וכו', וכע"ז בקג"נ. וכ"ה הגירסא בבבלי ס"ח ב' בכל הנוסחאות (לפי עדות הרנב"י בשטמ"ק), אלא ששם הסדר הפוך, והיינו: שמע אביה וכו' שמע בעלה. ולגירסא זו פירש הר"מ (עיין פי"א מה' נדרים הי"ט) שאין הלכה כבבא זו, וב"ה להלן חולקין עליה, ונקטו "לא הספיק האב לשמוע" לרבותא של בית שמאי, שאפילו לא נראו לאב בחיי הבעל אפילו הכי מפר חלקו של בעל, ונתרוקנה רשות לאב, עיין בחי' הרשב"א, במאירי וברי"ץ (לפי שטמ"ק) ס"ח ב', ובתוספות ס"ט א', ד"ה א"ר נתן, ומ"ש בקרן אורה שם, ד"ה והרמב"ם. ועיין בבלי ע"א א' ומ"ש להלן, שו' 15, ד"ה ובירושלמי. אבל הרשב"א הנ"ל, הרא"ש ס"ט א', המאירי ס"ח ב' ועוד חולקים וסוברים שבבבא זו אף ב"ה מודים, ודווקא אם הפר האב מקלש קליש חלק הבעל, אבל כשהפר הבעל לא נחלש כח האב, עיי"ש, ומ"ש "ולא הספיק האב לשמוע" לאו דווקא, ובכדי נקטה, עיי"ש ועיין בר"ן בסוגיין.
והרנב"י בשטמ"ק ס"ח ב' כתב: ונמצא לאחד מחכמי הדור שהוא מחליף שלש בבות הללו וכו', ובבבא תנינא גרסי' שמע בעלה ולא הפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל זו היא ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשותו לאב וכו'. וכן הביא במיוחס להריטב"א בשם "מורי רבינו נ"ר". ולפי גירסא זו מתאימה הבבא הנ"ל לתוספתא בגירסת ד וכי"ו. אבל אין לגירסא זו בבבלי שום יסוד בספרים, עיי"ש בראשונים הנ"ל, ולא עוד אלא ששאר הבבות אינן מתאימות לתוספתא בשום נוסח. אבל עצם גירסת ד וכי"ו בבבא זו נוחה מאד, עיין מ"ש ברנב"י, לפי שטמ"ק הנ"ל. ועיין בירושלמי פ"י ה"ב, מ"א סע"ד, ובאו"ש פי"ב מה' נדרים הי"ז, ד"ה והנה בירושלמי.