21. נתכוון לידור בעולה, ונדר בנזיר, בקרבן, ונדר בשבועה, מותר. וכ"ה בד ובכי"ע. וכן בר"מ פ"ב מה' נדרים ה"ב: אבל המתכוין לנדור בנזיר, ונדר בקרבן, בקרבן, ונדר בנזיר, בשבועה, ונדר, או שנתכוון לנדור, ונשבע, או שנתכוון לומר תאנים, ואמר ענבים, הרי זה מותר בשניהם, ואין כאן נדר. ועיין במדרש הגדול מטות, עמ' ש"ט. ובשו"ת הרלב"ח סי' נ"ו ציין לתוספתא כאן.
ומלשון הר"מ שצרף לתוספתא שלנו גם "נתכוון לומר תאנים ואמר ענבים" ברור שפירשה שנכשל בלשונו, והתכוון לבטא "קרבן", ואמר בטעות "נזיר", וכפי שהבין לנכון בשו"ת הרלב"ח הנ"ל. ולפ"ז אם אמר בכוונה "נזיר" במקום "קרבן", וכיוון לקרבן, הרי הוא אסור, כפסק הר"מ בפ"א מה' נזירות הי"א, ועיי"ש ה"י, בהשגות, במגדל עוז ובכ"מ שם. ועיין בפיה"מ נזיר פ"ב מ"א, ועיין מ"ש להלן.
ברם בשיטת בני א"י צריך לפרש שאפילו אמר בכוונה "נזיר" במקום "קרבן", ונתכוון לקרבן לא אמר כלום. ואמרו במשנת נזיר פ"ב מ"ג: מעשה באשה אחת שהיתה שכורת (או: שכולת),17עיין בפירושו המצויין של מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 718. ומזגו לה את הכוס, ואמרה הריני נזירה ממנו, אמרו חכמים לא נתכוונה אלא לומר הרי הוא עלי קרבן. ואמרו עליה בירושלמי שם (פ"ב ה"ג, נ"ב ע"א): ר' ירמיה בשם ר' זעירה אפילו לשון קרבן אינו,18בניגוד לשיטת הבבלי שם י"א א' ("כמאן דאמר הרי עלי קרבן הוא"). למה שאינו קובע עליו לא נזירות בלשון קרבן,19בספרי נשא פי' כ"ב, ריש עמ' 26: כי יפליא לנדור נדר, או אפילו נדר בקרבן יהיה נזיר, ת"ל נזיר, עד שידור בנדרו של נזיר, ועיין בהערות שם. ובירושלמי נזיר פ"א ה"א, נ"א ע"א: אם במתכוין ליזור, אפי' אמ' שאזכיר פת אהא נזיר, נזיר. ושם הכוונה שהתנה לעצמו מתחילה ש"פת" אצלו כינוי לנזירות, כפי שמוכח מלשון הירושלמי (והוא הדין אף אם יתנה ש"נזיר" אצלו כיניו לקרבן, יהא אסור, אם נתכוין לקרבן, אבל אשה זו אמרה "נזירה" אך ורק כדי להטעות את המפצירים בה לשתות יין). ועיין בשי"ק שם, ר"ה אפי' אמר שאזכיר פת. ולא קרבן בלשון נזירות. וכן אמרו לעיל שם (ה"א, נ"א ע"ד): כל הלשונות משמשין לשון נזירות, חוץ מלשון קרבן, כל הלשונות משמשות לשון קרבן, חוץ מלשון נזירות.20ועיין לעיל שם בירושלמי, ולהלן שם בסוף ה"א, ולשיטת הירושלמי אין מחלוקת אליבא דב"ה באמר הריני נזיר מן הגרוגרות וכו', שאינו לא נרור ולא נזור. ועיין בתיו"ט רפ"ב ובשי"ק שם, ד"ה וב"ה. ונראה שמטעם זה תפסה התוספתא כאן עולה ונזיר. והוא הדין בשבועה ונדר, כלומר אם נתכוון להשבע ואמר קרבן, אינו כלום, וכן אם נתכוון לאסור את החפץ באיסור חפצא גרידא, ואמר שבועה לא אמר כלום.
21-22. בעולה, ונדר בקרבן, בחרם, ונדר בהקדש, אסור. וכ"ה בכי"ע (ובד יש כאן חסרון ושיבוש). וכן בר"מ פי"ד מה' מעשה הקרבנות הי"ב: המתכוין לומר הרי עלי עולה, ואמר שלמים, או שנתכוון לומר הרי זו עולה, ואמר שלמים, לא אמר כלום (משנתנו בתרומות פ"ג מ"ח). נתכוון לנדור בעולה, ואמר קרבן, לנדור בחרם, ואמר הקדש, דבריו קיימים, שהעולה קרבן והחרם הקדש וכו', כלומר, שהרי אין פיו סותר כאן את כוונתו, והרי אפילו גמר בלבו חייב להביא אם אין פיו סותר את לבו (עיין להלן שם), עיין בבלי שבועות כ"ו ב'. ונושאי כלי הר"מ לא הראו את מקורו, ולנכון העיר הרשי"ח קניבסקי שליט"א (בספרו קרית מלך על הר"מ במקומו), שמקורו מן התוספתא כאן.