19-20. הנודר מן הקייץ בגליל וירד לעמקים, אע"פ שהגיעו הקייץ בעמקים, אסור עד שיגיעו הקייץ בגליל. וכ"ה ("מן") גם בד, בכי"ע ובירושלמי פ"ה סה"ה (סה"ד), מ"א ע"א. אבל בבבלי ס"ב ב': תניא הנודר עד הקיץ בגליל וכו', וכצ"ל גם לפנינו.
20-22. אמ' ר' יוסה בראשונה היו אומ' המודר הנאה מחבירו סתם עד הפסח, אסור עד שחיטת הפסח, משחרב בית המקדש, אסרו כל היום כולו. במשנתנו פ"ח מ"ב: עד הפסח אסור עד שיגיע. ומפרש ר' יוסי שהלכה זו קיימת רק אחרי שחרב הבית, שאין שם קרבן פסח, אבל בשעה שיש שם קרבן פסח, ודרכן של בני אדם להשתתף בחבורות עם חביריהם ולעזור איש לחבירו,39עיין במשנת פסחים פ"ה מ"ט. לא נתכוין זה אלא עד זמן שחיטת הפסח.40ועיין בבלי תענית ד' ב', ואינו עניין לכאן. וכן אמרו במשנתנו פ"ח סמ"ה: קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח, אינו אסור אלא עד ליל הפסח, שלא נתכון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
22-23. זה הכלל, כל שזמנו קבוע אסור עד פניו, ר' מאיר או' אסור עד שיגיע, ר' יוסה אומ' אסור עד שיצא. וכ"ה ("קבוע אסור") בד. והנכון הוא בכי"ע: כל שזמנו קבוע א' (כלומר, אמר) עד וכו'. וכן בבבלי ס"א ב' וקידושין ס"ד ב': זה הכלל כל שזמנו קבוע ואמר עד וכו'. ואשר לגירסא "עד פניו", הרי בד הגירסא עד פגי (וצ"ל: פני) וכו'. ובכי"ע: עד לפני וכו', וכ"ה בברייתא שבבבלי כאן ס"א ב' וברוב נוסחאות המשנה (עיין להלן בסמוך).
ובמשנתנו פ"ח מ"ב: עד לפני41במשנה שבבבלי כי"מ ובמשניות כ"י עם פיה"מ להר"מ ובה' המיוחסות להרי"ף, בתוספ' רי"ד, במיוחס לרש"י, בריטב"א, רא"ש, ר"ן, נ"י ועוד, וברמב"ם פ"י מה' נדרים ה"ז ובבבלי קידושין ס"ד ב': עד פני. הפסח. ר' מאיר אומר אסור עד שיגיע, ר' יוסי אומר אסור עד שיצא כו'. זה הכלל כל שזמנו קבוע, ואמר עד שיגיע, אסור עד שיגיע. ולפ"ז באמר "עד הפסח" כולי עלמא מודי שאינו אסור אלא עד זמן שיגיע. ולא נחלקו ר' מאיר ור' יוסי אלא באומר "עד פני הפסח", ולר' מאיר כוונתו עד פרוס הפסח, עד שיגיע ערב הפסח (עיין להלן) ולר' יוסי כוונתו עד פינויו.42עיין ירושלמי כאן פ"ח ה"ג, מ"א רע"א, קידושין פ"ג הי"א, ס"ד סע"ב, ובבלי שם ס"ה א'.
ולעיל בסמוך אמר ר' יוסי בפירוש שאם אמר עד הפסח (שלא בזמן הבית) הרי הוא אסור עד שיצא כל היום של ערב פסח, וכאן הוא סובר שאם אמר עד פניו (כלומר של היום הנ"ל) אסור עד שיצא, והיינו ערב הפסח, שאנו עוסקים בו, ולר' יוסי אין הבדל בין אם אמר עד הפסח (שלא בזמן הבית), לבין אמר עד פני הפסח, ובשניהם אסור בערב הפסח כל היום כולו, אבל לר"מ אם אמר עד פני הפסח מותר בערב הפסח, ואם אמר "עד הפסח" (שלא בזמן הבית) כולי עלמא מודים שהוא אסור עד שיגיע הפסח ממש, וכסתם משנתנו.
ובירושלמי (פ"ח סה"ג, מ"א רע"א, ובמקבילה שבקידושין הנ"ל): א"ר אבין הכל מודין בפסח שהוא מותר, מה פליגין בפרוס הפסח, ההין אמ' עד שיגיע וההין אמר עד שיצא. וכבר הוכח43ספר היובל לכבוד ר"א מרכס, עמ' רצ"ח, ואילך. מכמה מקומות שאין פרוס הפסח אלא ערב הפסח ממש,44ואין לכך סתירה ממקורות אחרים, עיין מש"ש. ולפ"ז כל המחלוקת היא בערב הפסח גרידא, וכמו שמוכח מן התוספתא כאן.45עיין מ"ש בסה"י הנ"ל. ועיין עכשיו במבוא לנוה"מ של מהרי"ן אפשטין, עמ' 68 ואילך, ועמ' 1305.
24. עד שיפסקו גשמים, עד לילי יום טוב הראשון של פסח. במשנתנו פ"ח מ"ה: עד שיפסקו הגשמים, עד שיצא ניסן כולו, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר עד שיעבור הפסח. ובירושלמי כאן סה"ז (סה"ה), מ"א ע"א, פירשו שר' מאיר ור' יהודה עומדים בשיטתם במשנת תענית פ"א סמ"ב. אבל ברישא של משנתנו בתענית שם אמרו: ר' יהודה אומר העובר לפני התיבה וכו' ביום טוב הראשון של פסח, הראשון מזכיר, האחרון אינו מזכיר. ובבבלי שם ד' ב': תרי תנאי אליבא דר' יהודה. ועיין ירושלמי שם פ"א ה"ב, ס"ד ע"א. והתוספתא שלנו היא כאידך תנא דר' יהודה הסובר שמפסיקין לשאול על הגשמים בתחילת הפסח. ועיין שי"ק, ד"ה ר"מ, ומ"ש באור שמח פ"י מה' נדרים הי"א, ד"ה מחלוקת.
24-25. עד שייעקרו סוכות, אסור עד לילי יום טוב האחרון של חג. כלומר, אעפ"י שאין עוקרין וסותרין את הסוכות אלא עד אחרי יום טוב האחרון של חג, שהרי אין סותרין אהלים ביו"ט,46עיין מ"ש לעיל ח"ד (סוכה), סוף עמ' 840. מ"מ לא נתכוין זה אלא לזמן שבני אדם חייבים לישב בסוכה, ובלילי יום טוב האחרון, כבר עקר דירתו מן הסוכה, והתנא בא"י קאי.
25. עד אדר, הראשון. וכ"ה בד. ובכי"ע: עד אדר עד אדר, וצ"ל שם: עד אדר, עד אדר [הראשון]. ואף לפנינו הכוונה כן. ואם נדר ונתעברה השנה אינו אסור אלא עד אדר הראשון. ובמשנתנו פ"ח מ"ה: עד ראש אדר, עד ראש אדר הראשון. ובבבלי ס"ג ב' הביאו את הברייתא שלנו והוכיחו מן הסיפא, שמדברים כאן בלא ידע בשעת נדרו שתתעבר השנה.
25-26. ואם היתה שנה מעוברת, אסור עד אדר שיני. וכ"ה בכי"ע ובבבלי הנ"ל (בבבלי: עד ר"ח אדר), אלא שבשניהם חסרה המלה "אסור", והיא היא. ופירושו שאם בשעת נדרו כבר ידעו שהשנה מעוברת אסור עד אדר השיני, כמו שפירשו בבבלי הנ"ל, ועיין גם בירושלמי פ"ח ה"ז (ה"ו), מ"א ע"א.
ובד: אם היתה שנה מעוברת נותנין לו עד אדר שני. בספר אחד אסור עד אדר שני. ולפי גירסת ד עוסקת הברייתא שלנו בשטרות, כלעיל מגילה פ"א סה"ו ומקבילות (עיין מש"ש), ואם כתב בשטר שיפרע לו באדר ואח"כ נתעברה השנה פורע לו באדר ראשון, אבל אם כבר ידעו שהיא מעוברת בשעת כתיבת השטר נותנין לו ללוה זמן עד אדר שני. ועיין בירושלמי הנ"ל.