15-17. אף נדרים שאמרנו מותרין, מניין שלא יהא אדם נודר בהן על מנת לבטלן, ת"ל לא יחל דברו, שלא יעשה דבריו חולין. דבר אחר וכו'. הרשב"א,23ברשב"א: נודר בהם עולמית לבטלן, וצ"ל: על מנת לבטלן. המאירי,24ושם בטעות: בתוספתא שבפרק ראשון, אבל ברשב"א לנכון: תוספתא בפ"ד דמכלתין. הרא"ש, הר"ן ובעל נימוקי יוסף הביאו תוספתא זו ברפ"ג (כ"א א') בקשר עם ארבעת הנדרים שהתירו החכמים. וכן בר"מ פ"ד מה' נדרים ה"ד: ומנין שאפילו ארבעה מיני נדרים אלו שהן מותרין שאסור לו לאדם להיות נודר בהן על מנת לבטלן. תלמוד לומר וכו'. ובסמ"ג לאוין רמ"ב, ע"א ע"ב: וגרסינן בירושלמי בפ"ב דנדרים ובתוספתא מניין שאפילו ארבעה מיני נדרים אלו שהן מותרין שאסור וכו'. והעתיק את לשון הר"מ, ופתח במקור ההלכה, כדרכו תמיד, עיין מ"ש לעיל ח"ב (בכורים), עמ' 846, ובהערה 56 שם. וכן במה"ג מטות, עמ' ש': ד"א לא יחל דברו, מניין שאפילו ארבעה נדרים שהתירו חכמים, והן נדרי זירוזין ונדרי הבאי, ונדרי שגגות, ונדרי אונסין, שאסור לו לאדם וכו', כלשון הר"מ. ודווקא כשנשבע לכתחילה על מנת לבטלן, עיין בחי' הרשב"א רפ"ג הנ"ל. ועיין בטיו"ד סי' רי"ד ובב"י שם.
ברם בירושלמי רפ"ב (שציין לו בסמ"ג הנ"ל), ל"ז ע"ב: אלו נדרים מותרין כו' (כלומר, משנתנו רפ"ב בעניין הנודר בדבר האסור). לה'. אין אדם אוסר עליו אלא דבר שהוא לה'. תני דבית רב פליג, מניין לנדרים שהן מותרין לך מן השמים, ובני אדם נוהגין בהן באיסור שלא תהא נודר ומבטל, תלמוד לומר לא יחל דברו, שלא יעשה דבריו חולין. הוון בעיי מימר כגון הקרבן בשבועה, הא שאר כל הדברים לא, אתא מימר לך אפילו בשאר כל הדברים. ונתפרש25יוונית ויוונות בא"י, עמ' 104 ואילך. שכוונת הירושלמי היא לאדם שנשבע בחיי הקרבן ("הקרבן בשבועה", אבל קרבן בנדר הרי אסור מן התורה), שבועה רגילה בפי האנשים כשבועה גמורה.26עיי"ש, עמ' 99 ואילך. והסיקו שכן הדין בכל הדברים שנהגו בהן איסור. ונראה שאפילו בחיי הקייץ אסור להשבע על מנת לבטל.27עיי"ש, עמ' 107. ולהלן שם בירושלמי: רב כדעתיה וכו' מניין לנדרים שהן מותרין לך מן השמים וכו'.
ובבבלי פ"א ב': דתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי לנהוג בהם היתר כדי לבטלן, משום שנאמר לא יחל דברו. דבר אחר לא יחל דברו וכו' מני ר"ג היא. והיא הברייתא שלפנינו יחד עם ה"דבר אחר". ופירש במיוחס לרש"י: מני רשב"ג28המפרש גרס רשב"ג גם לעיל בסוגייא שם, במקום ר"ג שלפנינו. היא. דאמר לעיל יפר לה הואיל ונהגה בו איסור, והיא סבורה שתהא אסורה להציע לו מטתו ולמזוג כוס אינו רשאי לנהוג בהן היתר אלא אם כן מפר לה.
ולעיל שם בבבלי ט"ו א': רבינא אמר לעולם כדקתני (כלומר, קונם שאני ישן וכו', ואעפ"י שאין נדר חל על דבר שאין בו ממש), ומאי בל יחל מדרבנן. ומי איכא בל יחל מדרבנן ? אין, והתניא דברים המותרין, ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם, שנאמר לא יחל דברו. וכבר כתבו בתוספות שם: תימה מה עניין זה לנהגו בו איסור. אבל בכי"מ שם: אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר בפניהן כדי לבטלן שנ' לא יחל דברו. ונראה שהיא הברייתא שלפנינו, והמלה "בפניהן" היא באשגרה מפסחים וממגילה (עיין להלן), וצריך למוחקה, ואינה עניין לכאן. וכן במה"ג מטות, עמ' ש': ד"א לא יחלל דברו. מניין אתה אומר דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור, אין אתה רשאי לנהוג בהן היתר כדי לבטלן, ת"ל לא יחלל דברו. מכאן אמרו האומר קונם שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך אע"פ שאין כאן נדר אין מורין לו לנהוג בהן היתר וכו', כלשון הר"מ בספ"ג מה' נדרים.
ובבבלי פסחים נ' סע"ב: איתיביה אביי דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם וכו', בכותאי. וכן הובאה ברייתא זו בבבלי מגילה ה' ב', וכגירסת כי"ל, עיי"ש בדק"ס, עמ' 14, הערה ל'. ואינה עניין לברייתא שלפנינו כלל.
17-18. דבר אחר לא יחל דברו, שאפי' חכם אין מפר נדרו לעצמו. וכע"ז בהמשך הברייתא בבבלי פ"א ב', אבל בכי"מ שם חסרה בבא זו. וכן בספרי מטות פי' קנ"ג, עמ' 200: לא יחל דברו, שלא יעשה דבריו חולין, הרי שהיה חכם לא יפר לו לעצמו. והדין נותן אם מיפר לאחרים לא יפר לעצמו, ת"ל לא יחל דברו וכו'. ונקטו לשון "הפרה" משום שבכל הפרשה בספרי שם מדברים ב"הפרה", והוא רגיל בלשון תנאים אפילו אצל התרת חכם, עיין בתוספות בכורות ל"ז רע"א.29ועיין במשנתנו פ"ח מ"ז ולהלן שו' 28 ואילך ועוד. וכן משתמשים גם האמוראים, עיין בכורות שם. ובבבלי פ"א ב' (לעיל מן הברייתא שלנו): דבר אחר לא יחל דברו מכאן לחכם שאין מתיר נדרי עצמו. וכן בנגעים ספ"ב: כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו. ובס' יחוסי תו"א כת"י, ערך רב יעקב אחוה דרב אחא בר יעקב: וכן לא יחל דברו לא יעשה דברו חולין, כדדריש בתוספתא פרק הנודר מן הפירות ובירושלמי דאילו מותרין, כמו שכתבתי למעלה בסדר הלל בנו של ר"ג.
18-19. אמ' לו השאילני קרדומך, אמ' קרדום שאני קנוי, קונם נכסים עלי אם יש לי קרדום, בידוע שאין לו קרדום. בכי"ע: אמ' קונם קרדום שאני קנוי וכו', וכ"ה הפירוש גם לפנינו שאמר קונם קרדום וכו'. ופירוש התוספתא הוא שכיוון שאמר קונם קרדום שאני קנוי, הרי נאסר עליו הקרדום בהנאה, וכבר אין לו קרדום, וממילא אם חזר ואמר קונם נכסים עלי אם יש לי קרדום, בידוע שאין לו קרדום, ונכסיו מותרין.
וכן בירושלמי פ"א רה"ב, ל"ו ע"ד, אלא שהמפרשים ז"ל נשתבשו מאד בפירושו, והנכון כמו שפירש בח"ד כאן, וכ"ה שם: עד כדון עצמו (כלומר, אם אמר בפירוש: קונם נכסי עלי), מהו שיקדיש לשמים בלשון קונם.30כלומר, אם לא אמר "עלי" אלא סתם "קונם דבר זה", אם יש כאן כינוי להקדש בדק הבית. ועיין בח"ד שקשר את הסוגיא עם המחלוקת אם יש מעילה בקונמות, ועיין מ"ש לעיל פ"ב, שו' 32, ד"ה ר' שמעון. נישמעינה מן הדא. אמר לו השאילני קרדומך. אמר קונם קורדום יש לי קונם נכסיי עלי ויש לו קורדום נכסיו אסורין,31ברור שצ"ל: מותרין, כהגהת בעל ח"ד, עיין להלן. שאין לזה קורדום. והיא התוספתא שלפנינו. ומכאן ראייה שאדם מקדיש לשמים בלשון קונם, ולפיכך כבר אין לו קורדום, ודחה הירושלמי: שנייא היא שבו בלשון שהתפיס את הקרדום בו בלשון התפיס בו את הנכסים. מה נפשך קדש קורדום, [לא]32כצ"ל, כמו שהגיה בח"ד. קדשו נכסים (שהרי אין לו קורדום). לא קדש קורדום (משום שהקדיש לשמים בלשון קונם, ואינו תופס) אפילו נכסים לא קדשו.33ואעפ"י שבנכסים אמר קונם עלי, מ"מ אנו אומרים שנתכוון להתפיס נכסים בקורדום, כלשון הירושלמי: התפיס בו את הנכסים. וממילא אין ראייה מברייתא זו לא לכאן ולא לכאן. וממשיך הירושלמי: אילו אמר קונם קורדום יש לי, וחזר ואמר קונם נכסיי (עלי)34כלומר, אם שקרתי. וכאן אני נוטה מפירושו של בעל ח"ד. ויש לו קורדום נכסיו אסורין, יאות. כלומר, אילו אמרה הברייתא להפך, שנכסיו אסורין, יאות הייתי פושט ממנה שאדם מקדיש לשמים בלשון קונם, ולפיכך נכסיו אסורין,35כלומר, אעפ"י שלא אמר "עלי". שהרי שיקר, והיה לו קורדום, אבל עכשיו שהוא אומר נכסיו מותרין, אין ראייה לא לכאן ולא לכאן כלעיל. וחוזר הירושלמי ודן: אילו אמר נכסי[ו] מותרין, וקם ליה, יאות.36כלומר, אילו הסתפקה הברייתא בהלכה גרידא, ולא היתה נותנת טעם לדבריה יפה היית אומר שיש כאן ממה נפשך. לא אמר אלא שאין לזה קורדום (כלומר, הרי נתנה טעם לדבריה), הא אם יש לו קורדום נכסיו אסורין.37כלומר, מכאן שאם היינו אומרים שאף שחל ההקדש עדיין יש לו קורדום היו הנכסים אסורין, שהרי יש לו קורדום. הדא אמרה שקדש קורדום (ולפיכך אין לו קורדום). הדא אמרה שקדשו נכסים38בח"ד מגיה: [שלא] קדשו נכסים. (כלומר, אם אמר בלשון קונם), הדא אמרה שאדם מקדיש לשמים בלשון קונם.
ובבבלי ל"ה רע"א הובאה ברייתא כעין זו, והיא ברייתא אחרת, ואין להכניס את עניינה לתוספתא שלנו.