1. הנודר מן התבשיל, אסור בצלי, ובשלוק, ובמבושל. בירושלמי פ"ו ה"א, ל"ט ע"ג: מה אם תבשיל שהוא נאסר בצלוי ובשלוק וכו'. ובבבלי מ"ט א': והתניא הנודר מן התבשיל אסור בכל מיני תבשיל, ואסור בצלוי ובשלוק ובמבושל. ובמשנתנו רפ"ו: הנודר מן המבושל מותר בצלוי ובשלוק וכו', והמשנה מחלקת להלן שם בין מבושל ובין תבשיל, עיין מ"ש להלן בסמוך. ועיין מ"ש לעיל ח"א (תרומות), עמ' 446, הערה 60, וח"ב (מעשרות), עמ' 693, הערה 1. ועיין מכילתא בא פ"ז, עמ' 21, ובירושלמי ובבבלי הנ"ל.
1-2. ואסור בסיטרות רכות, מפני שהחולין אוכלין בהן פיתן. בד: ואסור באימרות רכות וכו'. ובכי"ע: אסור בטריות רכות. ובמלון כ"י (עיין מבוא לח"ו, עמ' ט"ו): בהטריות הרכות. ואף לפנינו ובד צ"ל: באיטרות רכות. וכן בבבלי מ"ט א': ואסור בהיטריות רכות, שהחולין אוכלין בהן פיתן. אבל בירושלמי פ"ו ה"א, ל"ט ע"ג: תני אסור בהטריו' רכות, שכן דרך הרופא לוכל פתו בהן. ונראה שברייתא זו מוסיפה על משנתנו פ"ו מ"א: קונם תבשיל שאיני טועם אסור במעשה קדרה רך, ומותר בעבה. ואיטריות רכות דינן כמעשה קדירה רך, ואיטריות יבשות דינן כמעשה קדירה עבה. ובמשנת מנחות פ"ה מ"ח: מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשים,1במשנה שבבבלי: ומעשיה רוחשין רכין. ובכי"מ, בכי"ר ובפיה"מ להר"מ: ומעשיה רכין, עיין דק"ס שם, עמ' 153, הע' 8, והיא היא. ומחבת צפה ומעשיה קשים.
ואיטריות, ἴτρια, היה שם כולל לכל מיני רקיקים שאכלו אותם בקינוח סעודה ושהכילו שומשמין, דבש ושומן, עיין במלונות ללשון יוון ערך ἴτριον.2ועיין מ"ש אתיניוס בספרו חכמי המשחה סי"ד,646d. ומתוך מקורות הקדמונים אנו יודעים שהיו עושים מינים שונים של איטריות ומהן גם בחלב, שמן, גבינה ועוד. הרופאים דברו עליהן כתרופות למחלות שונות וכתזונה לחולים ולבריאים.3עיין מ"ש Oribasius (שהיה רופאו של יוליאנוס קיסר) בספרו .Collect. Med ס"א פ"ז, ג' ואילך, הוצ' Bussemaker-Daremberg ח"א, עמ' 20. ובהערות שם, עמ' 562, אסף את המקומות מספרי הרפואה הקדמונים שהזכירו את האיטריות כתרופה וכמזונות לחולים, וציין שם לשאר המקומות שהזכירן Oribasius, עיי"ש. האיטריות היו רקיקי מצות שלא החמיצו, והיו נאפות במחבת מיוחדת.4שהיו מרתיחין אותה מתחילה, ואח"כ מדביקין בה שכבה דקה של עיסת הרקיק, עיי"ש בהערות הנ"ל בשם גלינוס. ועיין בבלי פסחים ל"ז א'. ויש מהן שהיו מפררין אותן אחרי האפייה וחוזרין ומבשלין אותן בקדירה היטב. האיטריון הרך (λεπτόν) היה מתעכל יפה5ואפשר שמשום כך אמרו בירושלמי: שכן דרך הרופא לוכל פתו בהן, מפני שהרופאים נזהרו שלא לאכול איטריות עבות. ולא כן העבה (παχύ).6עיי"ש בספרו של אוריבסיוס הנ"ל (לעיל הע' 3) ס"ד פי"א, ט', עמ' 304. ולפ"ז היו משתמשים באיטריות הרכות לשם רפואה ולשם תזונה יפה.7ועיין בבלי ברכות ל"ח א': שתיתא וכו', עבה, לאכילה עבדי לה, רכה, לרפואה עבדי לה. ואף שתיתא הוא מין מעשה קדירה, מעין איטריות, עיין מ"ש להלן בפנים. והנודר מן התבשיל אסור באיטריות שנתבשלו בקדירה אחרי האפייה.
ומן המקורות הסוריים אנו למדים שהיו עושים אותן מסולת משובחת, מחלקים את העיסה למנות קטנות ומבשלין אותן, עיין בליקסיקון ללשון סורית של פיין סמית, עמ' 134, ערך אטרין, ולהלן שם, עמ' 146, ערך איטריא וערך איטרין. כל זה מתאים למקורות שלנו, עיין ירושלמי חלה פ"א רה"ו, נ"ז סע"ד: בגין דאנא בעי למיעבד אצוותי אטרי (משום שאני רוצה לעשות עיסתי איטרין). וכן בירושלמי ביצה פ"א סה"ט, ס' ע"ד: הדא אטריתא, ליבש אסור, לקדירה מותר, על יד על יד צריכה. והכוונה שאסור לעשות אטרין יבשין, כדי לפוררן ולבשלן אח"כ, משום טרחא יתירה,8עיין במשנה שם פ"ב סמ"ו ובבלי שם כ"ב ב'. ומותר לעשות איטריות לקדירה, והיינו חוטי הבצק לבשלן, אבל הסתפקו אם מותר לעשות יבשות על יד על יד, כלומר, כדי לאוכלן מיד. ואיטריות הן למעשה מין מעשה קדירה, עיין מ"ש להלן פ"ד, שורה 9, ד"ה וכבר, ואילך.
ובבבלי ברכות ל"ז ב' אמרו: ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה. מאי טריתא, איכא דאמרי גביל מרתח, ואיכא דאמרי נהמה דהנדקא, ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח. ושאלת הבבלי היא לאיזו טריתא נתכוין אביי, שהרי היו כמה מינין של איטרין, כמו שהראינו לעיל. ולפיכך נחלקו בטיבה של הטריתא. לפי מסורת אחת מין זה הוא גביל9מתהווה ונגבל, ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין על "גבל" בצופה האנגלי סדרא חדשה כי"ב (22–1921), עמ' 354. מרתח, והוא מעין שאמרו במשנתנו כאן פ"ו מ"ב: הנודר ממעשה קדירה אין אסור אלא ממעשה רתחתה, עיין מ"ש להלן פ"ד, שורה 9, ד"ה ובמשנתנו. ולפי מסורת אחרת היא נהמא דהנדקא, ונראה שהכוונה לאיטרין שהוסיפו בהן הרבה שומשמין (שומשמין נזכרו ברוב המקורות הנ"ל ביחס לאיטרין), וקראו לה לחם הודו (ἅρτος ’Ινδικός), דוגמת ἅρτος σησαμίτης,10עיין במלונות ללשון יון, ערךσησαμίτης. שהרי השומשום מוצאו מהודו (Sesamun indicum), ועוגות שומשמין היו לחם יומי לתושבי הודו,11בפירוש תלמידי רבינו יונה לרי"ף ברכות פ"ו סי' קמ"א: ויש מי שהוא אומר שלחמא דהנדקא הוא פת ידוע שעושין ממנו תיקוני הנשים. ועיין מ"ש לעיל ח"ד (פסחים), עמ' 515. והרופא גלינוס מזכיר ’Ινδικόν כמשחת עינים ידועה, עיין במלונו של Liddell-Scott ערך ’Ινδικός. עיין מ"ש לעף בפלורה ח"ג, עמ' 10. ולפי מסורת אחרת היא לחם העשוי לכותח. וכתב בפיסקי רי"ד (בית נתן, נ' ע"ב): "פי' לכותשו ולשים אותו מפורר לכותח". ועיין בפי' רי"ד הוצ' וורטהיימר וליס, עמ' ק"י. ואף הוא מין טריתא, שהרי ראינו לעיל שנתנו באיטרין חלב או גבינה. ואעפ"י שבגמרא שם הגירסא אינה בטוחה, ורבו בה הגירסאות והפירושים (עיין דק"ס שם, עמ' 205, בהגהות), מ"מ ברור שהתלמוד ידע יפה את טיבה של הטריתא, והיא טריתא של הבבלי שם הן הן האיטריות שלנו כאן בתוספתא ובבבלי כאן.
ובס' הנר לר' זכריה אגמאתי לברכות שם, עמ' 75, פירש את הנהמא דהנדקא בשם יש מפרשים: שעושין מן הבצק חתיכות ומבשלין אותן, והיא הנקראת אטריה. והואיל וכמה מדבריו דברי גאונים הם, הרי מסתבר שאף כאן הוא פירושו של גאון. ובפירוש תלמידי רבינו יונה על הרי"ף שם (פ"ו סוף סי' קמ"א): ומזה הטעם יש להתיר חוטי הבצק שנקראין בלשון המשנה אטריה, ובלעז וירמזיליויש (vermicelles). ובגליון שם הגיהו: בלשון הירושלמי (במקום: מלשון המשנה), והוא בלי יסוד, שכן רגילים הראשונים לקרוא לברייתות בשם "משנה"12וביחוד ר"י ן' ג'נח, הרד"ק, רש"י ועוד. עיין מ"ש להלן נזיר פ"ד, הע' 22. וכבר נמצא כן במדרשות, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 805. (בניגוד ללשון תורה ולשון האמוראים). והכוונה לברייתא שלנו.
מעתה תמוהה מאד הסוגייא בבבלי כאן מ"ט א' שמוכח ממנה שפירשו שהטריות הן דילועין.13עיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"א, עמ' 545, בשם ר' ישראל לוי. ושמא יש שם חסרון, או שיבוש, כמו שמצוי במס' נדרים שלא נשנית הרבה שנים בישיבות הגאונים, עיין בהקדמה לאוה"ג, עמ' 5, ועמ' 8. וצ"ע רב. ובערוך ערך הטריות כתב שבס"א גרסו בבבלי: קטריות.
2-3. הנודר מן היורד לקדירה, מותר ביורד לאילפס, ביורד לאילפס, אסור ביורד לקדירה. וכ"ה בד. אבל בכי"ע לנכון: אסור... מותר. וכ"ה בירושלמי פ"ו ה"ב, ל"ט ע"ג, ובבבלי נ"א א'. והברייתא שבבבלי נתנה טעם לדבריה: אסור ביורד לאלפס, שכבר ירד לקדרה קודם שיורד לאלפס. ובנדרים הלכו אחר לשון בני אדם וקראו "יורד לקדירה", "יורד לאילפס", דברים שתוקנו סופית לאכילה בקדירה, או באילפס. והואיל והאילפס היו דפנותיו דקות הרי חיממו בו את המבושל מכבר, ונתנו בו תבלין טריין, ובדרך כלל היה נוח לחמם בו מהר דבר מועט (עיין במשנת שבת פ"ח סמ"ה). ומשום כך היורד לקדירה הרי ראוי הוא גם ליורד ללפס אם רצו לאכול מיד דבר מועט. ובירושלמי נתנו טעם: שכל היורד לקדירה יורד ללפס, ויש שיורד ללפס, ואינו יורד לקדירה. מה אית לך כגון וכו'. ופירושו כעין מה שאמרו בבבלי, והכוונה שכל מה שיורד לקדירה עלול לרדת ללפס (אם מכינים מעט ורוצים שיתבשל מהר), אבל יש דברים שמתקנים בלפס גרידא ולא בקדירה, ולפיכך יורד ללפס הוא בכלל יורד לקדירה, אבל אין יורד לקדירה בכלל יורד ללפס.
ובמשנתנו פ"ו מ"ב: קונם היורד לקדירה שאיני טועם, אסור בכל המתבשלין בקדירה. ובמשנה שבבבלי נ"א א': אסור בכל הנעשה בקדרה. ועיין להלן בסמוך.