29-30. ככר זה הקדש, ואכלה בין הוא בין חבירו, הרי זה מעל, לפיכך יש לה פדיון. וכ"ה בירושלמי פ"ד סה"ב, ל"ח ע"ג, כתובות פי"ג ה"ב, ל"ה ע"ד. ובכי"ע בטעות: הרי זה לא מעל לפיכך וכו'. ובבבלי כאן ל"ה א': קונם ככר זו הקדש וכו'. אבל בכי"מ ופי' הרא"ש חסרה המלה "קונם". וכן בשבועות כ"ב סע"א: ככר זו הקדש וכו', ואף בדק"ס שם לא העיר על גירסא אחרת. וכן היתה הגירסא שם לפני הר"י מיגש ושאר הראשונים. והגירסא בנדרים בהוצאות שלפנינו מקויימת ע"י כמה מן הראשונים כאן.81וכ"ה בתוספות שבועות כ"ב ב', סד"ה וחכמים, ויבמות פ"ח א', סד"ה אי קסבר. אבל בתוספות רי"ד פ"ד סי' ח': קונם ככר זו ואכלה, בין הוא בין חבירו מעל. וכן מעיד בחי' הרמב"ן לשבועות כ"ב א': ובפ' אין בין המודר גרסי' לה להך ברייתא בלישנא אחרינא, קונם ככר זה בין הוא בין חבירו מעל וכו'. וכן בריטב"א שם: והתם במס' נדרים מייתי' לה, ויש נוסחאות שגורסין בה ברישא ככר זה קונם וכו'. ובשמ"ק כאן בשם הרי"ץ: ה"ג ככר זה הקדש וכו', ויש גרסאות דגרסי בין ברישא ובין בסיפא קונם וכו', ברישא לא יתכן לגרוס אותו, דא"כ שמעינן מינה דאליבא דכ"ע קונם כהקדש וכו'. ולפ"ז נראה שבהוצ' שלפנינו בנדרים (וכן לפני הרשב"א, המיוחס לרש"י והר"ן) היא תרכובת של שתי נוסחאות הנ"ל, כלומר, קונם ככר זה, ככר זה הקדש, וצרפו אח"כ את שתיהן יחד. ובחי' הרשב"א שבועות כ"ב א': איכא מאן דגריס ככר זה הקדש אכלו בין הוא בין חברו מעל, לפיכך יש לה פדיון, וזו הוקדשה לשמים, והקדש בדק הבית הוא, ולפיכך לכ"ע יש לה מעילה ויש לה פדיון וכו', ויש מי שגורס ברישא ככר זו בהקדש (צ"ל: כהקדש), כלו' לא עשאה הקדש ממש, אלא עשאה לכל בקונם כהקדש, ובזה אומר ר"מ דיש מעילה וכו'. וכוונת הרשב"א לסוגיא בשבועות שם שלא היתה בסוגייא ההיא הגירסא "קונם" בשום נוסח, ולפיכך תיקנו: [כ]הקדש, עיין בתוספות שם, ד"ה וחכ"א, ובתוספות יבמות פ"ח א', ד"ה אי קסבר. ועיין בתוספות כאן ל"ד ב', ד"ה היתה לפניו.
סוף דבר, בתוספתא ובירושלמי ובבבלי שבועות הגירסא "הקדש" היא בטוחה, ואפשר לפרשה כפירוש הרא"ש כאן: ומילתא דפשיטא היא, ולא איצטריך להך בבא כלל, אלא אגב סיפא נקט. ועיין בחי' הרמב"ן בשבועות ומ"ש בשם רש"י לנדרים. אבל רוב הראשונים פירשו אף את הגירסא "הקדש" כמו קונם, והיינו שהיה ברור מתוך דבריו שלא כיוון להקדיש לשמים,82עיין מ"ש להלן, הע' 83, בשם הירושלמי. אלא לאסור את הככר על כל העולם, עיין היטב בחי' הר"י מיגש לשבועות, והוא משום שהיתה להם הגירסא בסיפא שהחכמים חולקים גם על הרישא, והרי בהקדש ממש כולם מודים שיש מעילה ויש פדיון, עיין מ"ש להלן, שו' 32, סד"ה ר' שמעון.
30-32. אם אמ' הרי הוא עלי ואכלה, מעל בטובת הנאתו, אכלה אחר, הרי זה לא מעל, לפיכך אין לה פדיון. וכ"ה בד ובכי"ע וכע"ז בירושלמי הנ"ל.83עיין להלן, הע' 85. ובירושלמי העמידו את הסיפא כשאמר בפירוש "לא אוכלנו ולא אטעמנו". ונראה שאף ברישא פירשו שהיה מוכח מדבריו שלא כיוון להקדש ממש. ובקרן אורה ל"ד ב', ד"ה ככרי, תפס כדבר פשוט שהירושלמי מעמיד כן אף את הרישא (אעפ"י ששם מפורש "ככר זו הקדש"). וטעמו, כנראה, משום שדייקו שם מן המלה "ואכלו" ש"אכלו" דווקא, ודיוק זה הרי שייך גם ברישא. ושמא הביאו הראשונים (עיין להלן הע' 85) את כל הפיסקא מן הירושלמי הנ"ל, כדי להסתייע בו לפירושם בבבלי ש"הקדש" לאו דווקא, אלא קונם כהקדש, עיין מ"ש לעיל בפנים. ובבבלי כאן ושבועות: ככר זו עלי הקדש (בנדרים: להקדש. ובכי"מ שם חסרה המלה "להקדש") ואכלה הוא מעל, חבירו, לא מעל, לפיכך אין לו פדיון. ואשר לגירסא "מעל בטובת הנאתו" הכוונה היא שלא מעל בכל הככר אם אכלה, שהרי לא היתה הקדש לכל והיתה מותרת לחבירו (כפירוש בעל פ"מ בכתובות), ולפיכך לא מעל אלא בטובת הנאה.84עיין בס' מצל מאש ח"ב סי' כ"ד שנסתפק בנדר מן הככר בקונם אם מותר בהנאתו. ולעיל שם סי' כ"ג פירש את הירושלמי הנ"ל ("מהו לחמם בו"), משום שאינו כדרך הנאתו, וציין לתוספות פסחים כ"ו א', ד"ה שאני. ועיין משנה למלך פ"ד מה' מעילה ה"ט. וצ"ע. ועיין במצל מאש הנ"ל סי' י"ג. ועיין במחנה אפרים ה' נדרים סי' כ"ז, ועיין בחי' הרשב"א עירובין ל' א' ומש"ש בשם הראב"ד. ועיין בשו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' קנ"ב. ועיין היטב בתוספות ל"ד ב', ד"ה ואמר (בלשון ראשון שם), וד"ה נטלה. ופירש רש"י בשבועות שלפיכך אין כאן מעילה ואין כאן פדיון משום שאסרה רק על עצמו, "ואין לה פדיון להתירה לו, שלא נאמר פדיון באיסורין". ואפילו אם אנו אומרים שיש מעילה בקונמות היינו בקונם כללי, אבל לא בקונם פרטי, עיין בתוספות שבועות כ"ב ב', ד"ה וחכמים, ויבמות פ"ח א', ד"ה אי קסבר.
ובספרי זוטא מטות, הוצ' הורוביץ, עמ' 326: הלל היה אומר הרי מי שאמר קונם לבית הזה שאני נכנס, ככר זה שאני טועם, יכול יתן הנייתו של בית ויכנס לו, דמי ככר ויאכלנו, ת"ל ככל היוצא מפיו יעשה. ועיין להלן בסמוך.
32. דברי ר' מאיר. וכ"ה בד ובירושלמי85בהוצ' שלנו, בין כאן ובין בכתובות: אם אמר הרי הוא עלי, אכלו מעל בו בטובת הנייה דברי ר' מאיר. אחרים לא מעלו, לפיכך אין לו פדיון. וכן מעתיק בשם הירושלמי בכלבו בשו"ת שבסוף הספר. אבל ברשב"א ל"ה א' העתיק בשם הירושלמי: מעל בו אפילו בטובת הנאה שבו דברי ר' מאיר. אחרים אומרים לא מעל, לפיכך אין לו פדיון. וכנראה שגירסה משובשת נזדמנה לו לרבינו. ואם היא נכונה, צריך לפרש שדברי אחרים הוא מאמר המוסגר, והם חולקים על ר' מאיר וסוברים שאף הוא לא מעל, ואח"כ חוזר לדברי ר' מאיר. ובבבלי הנ"ל. אבל בכי"ע: דברי ר' יהודה. ובבבלי שבועות כ"ב ב' הגיהו את הברייתא והפכו את שמות האומרים, וגרסו: וחכמים אומרים הוא מעל וחבירו לא מעל. והוא מתאים בעיקרו לגירסת כי"ע. ועיין מ"ש לעיל בשם ספרי זוטא, ולהלן בסמוך.
ר' שמעון או' זה וזה לא מעלו. בבבלי כאן: וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות. אבל בשבועות כ"ב ב': וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה לא מעל,86כ"ה בכתי"י, בר"ח ועוד, עיין דק"ס. וכ"ה ב"איפוך" גם בהוצאות שלפנינו. ולפנינו שם, וכן בחי' הר"י מיגאש: בין הוא ובין חבירו לא מעל. לפי שאין מעילה בקונמות. ועיין בתוספות שם, ד"ה וחכמים, וביבמות פ"ח א', ד"ה אי קסבר, בחי' הרמב"ן, בריטב"א ועוד. ומפרשים רבותינו את הגירסא "בין כך ובין כך" בין ארישא ובין אסיפא, כלומר, בין שאסרה על עצמו בקונם בין שאסרה לכולי עלמא, מפני שאין מעילה בקונמות לחכמים. ובריטב"א שם פירש כן גם את הנוסחא "אחד זה ואחד זה" שהכוונה בין לרישא ובין לסיפא. ומשום כך לא יכלו לפרש ברישא "הקדש" בפשוטו, עיין מ"ש לעיל, שו' 29–30, ד"ה סוף דבר.
אבל בלשון התוספתא ("זה וזה לא מעלו") קשה לפרש כן, ובוודאי שקשה לפרש כן את גירסת הבבלי בהוצאות שלפנינו בשבועות: בין הוא בין חבירו לא מעל וכו'. וכן כתב הרשב"א שם: ולפי' זה (כלומר, לפי הגירסא ברישא: ככר זה הקדש שפירשוהו הקדש ממש) הא דאמ' חכמים בין הוא בין חבירו לא מעל, אסיפא קאי. אבל בחי' הר"י מיגאש שם: וחכ"א בין הוא בין חבירו לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות, וזה הככר שאסרה על עצמו ועל אחרים כקונמות דמיא. ופירש גם גירסא זו אף על הרישא. וכ"ה בתוספות ובתוספות הרא"ש שם ובתוספות יבמות פ"ח א' הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל, הערה 85, בשם הרשב"א וגירסתו בירושלמי.
32-33. והלה נוטל ואוכל. ר' יוסה אומ', מפני שקדם נדרו להפקירו. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: ור' יוסי אוסר,87אצל צוקרמנדל בטעות: ור' יוסי אומר. ואף בקג"נ:... אוסר מפ.... מפני וכו', וכצ"ל גם לפנינו: ר' יוסה אוס' (ולא אומ'). ועד כאן היא פיסקא ממשנתנו ספ"ד: היו מהלכין בדרך (ואחד מהן מודר מחברו) ואין לו מה יאכל וכו' מניח על הסלע, או על הגדר, ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ, והלה נוטל ואוכל. ור' יוסי אוסר. וכן בירושלמי כאן ספ"ד, ל"ח ע"ד: ור' יוסי אוסר. מאי טעמא דר' יוסי, מפני שקדם נדרו להבקירו. הא הבקירו לנדרו לא וכו', לא עלת על דעתו לאסור מה שהבקיר.88כלומר, אעפ"י שר' יוסי סובר שאין הפקר יוצא מידי בעלים עד דאתי לרשות זוכה, וכל זמן שלא זכה אחר, עדיין ברשותו הוא, עיין בירושלמי שם בריש ההלכה, פאה פ"ו ה"א, י"ט ע"ב, דמאי פ"ג ה"ב, כ"ג ע"ב, פסחים פ"ב ה"ב, כ"ט ע"א, בבלי כאן מ"ג א'. וכן בירושלמי פסחים פ"ד ה"ט, ל"א ע"ב: דמר ר' יוחנן דברי ר' יוסה מפני שקדם נדרו להבקרו. וכ"ה בירושלמי פיאה ספ"ז, כ' ע"ג. ובבבלי כאן מ"ג א': אמר ר' יוחנן מ"ט דר' יוסי קסבר הפקר כמתנה, מה מתנה עד דאתיא מרשות נותן לרשות מקבל, אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה. מתיב ר' אבא והלה נוטל ואוכל, ור' יוסי אוסר. א"ר יוסי89"א"ר יוסי" חסר בכי"מ. אימתי בזמן שנדרו קודם להפקירו, אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו הרי זה מותר וכו'. כל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר.
ומתוך הירושלמי אנו רואים שגירסת התוספתא נכונה, ור' יוסי נותן טעם לדבריו, מפני שקדם נדרו להבקרו, ונאסרו עליו כל נכסיו, והרי גם מה שהפקיר עדיין נכסיו הם, ועומדין באיסורן. אבל אם הפקרו קדם אין אדם אוסר את נכסיו שהפקירן.
33-34. כשם ששניהן אסורין לדור בחצר, כך שניהן אסורין לדור במבוי. כל הברייתות ברשב"א מ"ו ב', סד"ה ואמר, במאירי מ"ו סע"א (עמ' קס"ח) וריטב"א שם. וברמב"ן מ"ו א': רישא דתוספתא כשם ששניהן וכו' (שתי הבבות). ובפי' ר"א מן ההר, עמ' צ"ג: תוספתא כשם וכו', וקיצר בבא זו משום פשיטותה. ובמשנתנו רפ"ה: השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין לכנס לחצר. ר' אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו, וזה נכנס לתוך שלו. ובירושלמי רפ"ה, ל"ט ע"א: רבנין אמרי כל טפח וטפח של שותפין הוא. ר' ליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו. אם היתה חצר חלוקה פסיספס אף רבנן מודיי. ופירושה, אעפ"י שהשותפות לא נתבטלה מ"מ יש כאן סימן המייחד את השימוש לכל אחד מהם, עיין מ"ש לעיל ח"ג (עירובין), עמ' 450, הערה 20. ועיין בצפנת פענח פ"ז מה' נדרים ה"ד.
ובפי' התוספתא נראה שמדברים כאן שאין להם כניסה לבתיהם אלא דרך החצר ומחוץ לד' אמות שלפני הפתחים, ואינם יכולים להכנס לבתיהן אלא אם יהלכו בחצר, ולפיכך אינם יכולים לדור בבתיהם שבחצר. ועיין בשו"ת הר"ן סי' ל"ה, ואף שם לא אסר אלא את החצר כדי שלא יוכל להכנס לביתו. ועיין להלן שם סי' ל"ז, ומשם משמע קצת שאסר גם את הבית, עיי"ש. ועיי"ש שכתב השואל (שאף לר"א בן יעקב): "אינו יכול לאסור דווקא בחצר שאינו עשוי לתשמיש גדול, אלא לעבור ליכנס לביתו". וכן הדין במבוי, שלשניהם יש חלק בו, והוא דבר של אותה העיר,90עיין במשנתנו פ"ה מ"ה: והרחבה, ועיין להלן בסמוך. ואם אינם יכולים להכנס לבתיהם אלא דרך המבוי, אינם יכולים לדור שם, לת"ק. ובריטב"א הנ"ל: כך שניהם אסורין לדור במבוי. פי' במבוי המשותף בין שניהם.
ועיין בבלי כאן מ"ו ב', ביצה ל"ט ב', ב"ק נ"א ב' וב"ב נ"ז ב' ובראשונים כאן ושם ובקרן אורה בריש פירקין. אבל בירושלמי לא חילקו בין חצר שיש בה דין חלוקה ובין חצר שאין בה, ולא אמרו אלא מה שהעתקנו לעיל, עיין בצפנת פענח הנ"ל, ועיין מ"ש לעיל ח"א (דמאי), עמ' 271. והדיבור "ברירא" לא נזכר בירושלמי בשום מקום (חוץ מן ההוספה בשקלים), עיין מ"ש לעיל ח"ד (שקלים), עמ' 699.
34-35. כשם ששניהן אסורין לגדל תרנגלין, כך שניהן אסורין לגדל בהמה דקה. רמב"ן, רשב"א, מאירי וריטב"א הנ"ל. ועיין מ"ש להלן בשם הרא"ם.
ובמשנתנו פ"ה מ"א: ושניהם אסורים להעמיד שם רחיים ותנור ולגדל תרנגולים. ופירשו הראשונים שאף ר' אליעזר בן יעקב מודה בזה, שהרי לת"ק אפילו דריסת הרגל אסורה. ובירושלמי פ"ה ה"א, ל"ט ע"א: שניהן אסורים מלהעמיד ריחיים ותנור ומלגדל תרנגולים. [למי] נצרכה לר' אליעזר בן יעקב.91ועיין להלן, סוף הע' 101. והוסיפו בתוספתא שאף בהמה דקה שאין מגדלין אותה בשדה, אסור להעמידה בחצר אם נדרו הנאה. ובמשנתנו (ב"ב פ"ג מ"ה): ואלו דברים שאין להם חזקה. היה מעמיד בהמה בחצר, תנור וכירים וריחים ומגדל תרנגולין וכו'. והעמידוה (בבלי ב"ב נ"ז ב') בחצר השותפין, וסתם שותפין אין מקפידין בדברים הללו. והוא דווקא שהם בשלום, אבל אם נדרו הנאה בוודאי אסורין, שהרי יכולים למחות, עיין בבלי שם ובראשונים כאן למשנתנו. וכן משמע גם מן הירושלמי כאן פ"ה ה"א, ל"ט ע"א. ועיין גם ב"ב פ"ג ה"ז, י"ד ע"א. והתוספתא הוסיפה כאן ע"פ המטבע של משנת ב"ב הנ"ל "בהמה דקה" (ומכל שכן גסה).
ובפי' הרא"ם (לפי שטמ"ק מ"ו א'): וי"מ מטעם שהתרנגולין הולכי' בכל מקום, הם (צ"ל: גם) בתוך ביתו, ואוכלין פירות ביתו, וגם לפעמים מצויין פירות חבירו בחצר. והכי מוכיח בתוספת' דקאמ' כשם שאסור לגדל בחצר תרנגולין, כך אסור לגדל בהמה דקה, אלא טעמא משום דאינו יכול לשמרן שלא ילכו אחר מזונותיהן אפי' בבית חבירו.
35-36. היה אחד מהן ראוי להדיר אחרים הנאה על חלקו, כופין את הרגיל למכור את חלקו. וכ"ה ("ראוי") גם בד. אבל בכי"ע: היה אחרים לדור את אחרים הנאה וכו', והמלה "ראוי" חסרה שם.92צוקרמנדל הוסיפה מדעתו, כנראה, ע"פ ד וכי"ו. ובכל הראשונים הנ"ל:93לעיל שו' 33–34, ד"ה כשם. היה אחד מהן רגיל להדיר וכו'. וכן חוזר עליה הרשב"א לעיל שם מ"ו א', סד"ה ה"ג, וכ"ה בשם התוספתא בפי' ר"א מן ההר, עמ' צ"ג, בפי' הרנב"י (בשטמ"ק) מ"ו א', ברא"ש פ"ה סי' א', ובס' אדם לרבינו ירוחם נתיב י"ד ח"ה. וכ"ה בר"ן מ"ו א', ד"ה אי אמרת, ובנימוקי יוסף שם (אשי ה', ס"ד ע"ג), אלא שבשניהם חסרה המלה "אחרים", ונראה שקיצרו.
וכתב הרא"ש שם: פי' שניהם הדירו זה את זה, ואחד מהן רגיל, כופין את הרגיל. וכן פירש בח"ד ובמנחת בכורים. ולפי זה מפרשת בבא זו את הרישא של משנתנו (רפ"ה), והיינו "השותפין שנדרו הנאה זה מזה". ופירשו בא"י (עיין מ"ש להלן בשם הירושלמי) שכל אחד "נדר שלא יהנה לו חבירו" (כפירוש הר"מ בפיה"מ, ועיין מ"ש להלן, ד"ה והר"מ. ועיין בבלי מ"ו א' ומ"ש הרא"ש בפסקיו רפ"ה. ועיין בתוספות, בר"ן ועוד מה שהקשו מפ"ה מ"ד), כלומר, הדירו אחד את השני. והתוספתא מחדשת שאעפ"י ששניהם הדירו זה את זה, מ"מ אם היה אחד מהם רגיל להדיר (כלומר, שהיה נדרן, והיה רגיל להדיר בני אדם) כופין את הרגיל למכור חלקו. וכן משמע לכאורה מן הלשון "אחד מהן", כלומר, אחד מהללו שהדירו זה את זה.
ברם בירושלמי (פ"ה רה"ב, ל"ט ע"א) משמע שברייתא זו של התוספתא מפרשת את משנה ב' שם,94"היה אחד מן השוק מודר מאחר מהם הנאה לא יכנס לחצר. ר' אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לו לתוך של חברך אני נכנס, ואיני נכנס לתוך שלך". שהרי כן אמרו שם על משנה זו: ולא תנינן כופין.95כלומר, כשם ששנינו במ"א לעניין שותף שהיה אחד מהן מודר מחברו. תני ר' חייה אם היה נודרן כופין, דו אמר ליה אתיית קדמוהי עבדת ליה כן, תיניינא ועבדת ליה כן. מיכן ואילך,96והרשב"א (וממנו, כנראה, גם בר"ן ובנ"י) דייק מכאן שבתרי זימני נקרא רגיל, ובפעם שלישית כופין אותו. או שרי נדרך, או זבין חולקך. הרי לך ברור שפירשוהו בזמן שאחד מהן הדיר את אחד מן השוק מחלקו, שאין כופין אותו למכור, אבל אם היה רגיל בכך,97ונקט התנא של התוספתא את הלשון "אחד מהן" ע"פ לשון המשנה שהוסיף עליה ("מודר מאחד מהן הנאה"), והכוונה שאם היה ה"אחד מהן" שהזכירה המשנה רגיל להדיר כופין אותו וכו'. והיה נדרן, כופין אותו, משום שמבריח את האנשים גם מן השותף השני,98ואפילו לר' אליעזר בן יעקב, משום שלאו כולי עלמא בקיאים בדין; ובפרט לשיטת הרשב"א שלא התיר ר' אליעזר בן יעקב אלא אם נכנס לחצר באיזה יחס לשותף השני, אבל אסור לו למודר להכנס לצורך עצמו, הרי בוודאי יכול השני לטעון שהוא מבריח אנשים ממנו שיחשבו אחרים שגם מחמתו נמנעים להכנס לחצר. אבל אם שותף אחד הדיר את השני כופין אותו אפילו בפעם ראשונה, כמפורש במשנתנו במ"א. ואם שניהם הדירו זה את זה עדיין לא שמענו שכופין את האחד אפילו אם היה נדרן, שהרי גם השני נהג כמותו.
ומתוך שאר כל הראשונים לא נתברר כלל שהם מפרשים את הברייתא שלנו על הרישא, אלא שדבריהם צריכים ברור. והנה בבבלי מ"ו א' נטו לומר שאימתי כופין (במשנתנו) את הנודר למכור את חלקו דווקא בשנדר הנאה מחבירו, אבל אם חבירו הדירו הנאה ממנו אין כופין אף את המדיר. ופירשו הראשונים שאם נדר הוא ראוי לכופו משום שאנו אומרים מה הנאה לו לדור הנאה, וחוששים שמא יפשע ויעבור על נדרו.99עיין להלן, הע' 104. אבל המדיר בוודאי היתה לו סיבה לעשות כן, ואין כופין אותו. אבל בירושלמי (ה"א, ל"ט ע"א) אמרו: בתוך שלי אני נכנס ולא בתוך שלך, ואת אמר כופין.100כלומר, שהרי "וכופין את הנודר למכור" נאמר מיד אחרי דברי ר' אליעזר בן יעקב, ומשמע שהוא הוא שאמר כן, וזה קשה שהרי לשיטתו כל אחד מותר להכנס לחלקו, ולמה כופין. לא על הדא איתאמרת אלא על הדא, בתוך של חבירך אני (נ"ל שצ"ל: את) נכנס, לא לתוך שלך, עליה101המלים "בתוך של חבירך אני נכנס לא לתוך שלך עליה" חסרות ברשב"א וברא"ש הנ"ל (בפנים, ד"ה היה). וברמב"ן הנ"ל (וממנו גם בפי' תלמידו הרנב"י בשטמ"ק שם) נתערבו שתי גירסאות, ובגירסא ראשונה צ"ל: בתוך של חבירך את (במקום: אני) נכנס, ואינך (במקום: ואיני) נכנס לתוך שלך. ומסתבר שהנכון הוא כגירסת הרשב"א, הרא"ש והגירסא השנייה שברמב"ן, והיינו: "לא על הדא איתאמרת אלא על הדא", ולא יותר, והכוונה שבבא זו (כלומר, כופין וכו') אינה מדברי ר' אליעזר בן יעקב, אלא מדברי חכמים, כמו שפירש במיוחס לרש"י במשנתנו, הר"א מן ההר, עמ' צ"ב, והרי"ץ (בשטמ"ק) מ"ה ב' (בלשון ראשון), ולפנינו בירושלמי תוספת פירוש. וכן פירש את הירושלמי הר"א מן ההר, עמ' צ"ג, וצריך היה להדפיס שם את המלים "דתני בתוך שלי וכו' " באותיות גדולות, והיא הבאה מן הירושלמי הנ"ל, אלא שיש שם חסרון, עיי"ש בהע' *8. ומ"ש ברשב"א מ"ה ב': "והכי נמי משמע בירושלמי דאף ר' אליעזר בן יעקב היא". אפשר שכוונתו לקושיית הירושלמי. ושמא כוונתו שהבבא של "ריחים ותנור" היא גם לר' אליעזר בן יעקב, שהרי אמרו עלה בירושלמי לעיל שם: [למי] נצרכה לר' אליעזר בן יעקב, עיי"ש היטב ברשב"א, ועיין לעיל הע' 91. ועיין במרכבת המשנה על הר"מ בפ"ז מה' נדרים ה"ה, ופירושו בירושלמי דחוק מאד. כופין את המוכר102צ"ל: את הנודר, כמו שמעתיקים בשם הירושלמי ברמב"ן, בפי' הרנב"י, ברשב"א, במאירי, במיוחס להריטב"א, ברא"ש ובנ"י שצוינו לעיל בפנים. שימכור את חלקו. באומר הנייתי עליך, אבל באומר הנייתך עלי לא בדא. ולפי הירושלמי דווקא אם אסר את הנייתו על השני כופין את המדיר למכור את חלקו, אבל אם הוא אסר את חלק חברו על עצמו, אין כופין אותו למכור, ולא יכנס, או ישאל על נדרו. והוא שלא כתלמוד שלנו.103ועיין ברא"ש פ"ה סי' א' שנדחק להשלים בין התלמודים. ועיין גם בפי' הר"א מן ההר שהסיק שלעניין דינא אינם חולקים, עיי"ש.
והר"מ בפ"ז מה' נדרים ה"ה פסק: שנים שהיו שותפין בחצר ונדר אחד מהן שלא יהנה בו השני, כופין את הנודר למכור חלקו. נדר שלא יהנה הוא בשני הרי זה מותר להכנס לביתו וכו' (כר' אליעזר בן יעקב). והשיג עליו הראב"ד: נראה לי שנשתבש בשמועה זו, כי היא בהפך וכו', אבל אם הוא נדר מעצמו ואסר את עצמו בנכסי חבירו, כופין אותו למכור, ואפילו לראב"י, שמא ישתמש בה תשמיש האסור (כלומר, העמדת תנור וריחיים וכו'), ומפרש בירושלמי דוקא אם היה נדרן וכו'. וכוונתו בעניין הירושלמי אינה ברורה. אבל גם הרמב"ן הנ"ל מ"ו א' השיג על הר"מ ("חד מרבוותא") מן הבבלי, וכתב: ואנן לא סמכינן אלא אגמרא דילן, אלא מיהו אשכחן דתניא בתוספתא היה אחד מהן רגיל להדיר אחרים וכו', ובהא איכא למימר מתרצתא היא, ורגיל שאני. וכע"ז כתבו ברשב"א, בפי' הרנב"י, בריטב"א, בר"ן ובנ"י שם. והכוונה שאמנם אין הלכה כירושלמי שכופין את המדיר למכור את חלקו (אלא דווקא בנדר הוא מחלקו של חבירו, כשיטת הבבלי), אבל אם היה רגיל להדיר כופין את המדיר למכור את חלקו, שהרי בזה אין לנו הוכחה שהבבלי חולק על כך. וכ"ה במאירי שם (הוצ' ר"א ליס, עמ' קס"ז), אלא שהוא כתב: "ומכל מקום אם היה המדיר נדרן, ורגיל להדיר הנאתו על אחרים כופין אותו, והוא שאמרו בתלמוד המערב תני ר' חייא אם היה נדרן כופין אותו למכור וכו'". וכנראה, שזו היא כוונת הראב"ד הנ"ל, שדווקא אם היה נדרן כופין גם את המדיר, ובזה אפשר שהלכה היא.
סוף דבר, מדברי רוב הראשונים הנ"ל למדנו שלא אמרו כופין את הנדרן אלא בשאחד מן השותפין היה נדרן והוא הוא שהדיר את חבירו, אבל הם לא אמרו כלום מה דינן של שותפין ששניהם נדרו זה מזה, ואחד מהם היה נדרן שכופין את הנדרן למכור. והרי מן הירושלמי מוכח שהברייתא שלנו מפרשת את משנה ב' באחד מן השותפין שהדיר את אחד מן השוק, ואם הדיר את שותפו כופין אותו למכור את חלקו, ואפילו אם לא היה נדרן,104ודווקא בששניהם אסורין אין כופין למכור משום ששניהם נזהרים ומזהירים זה את זה, כפירוש הרשב"א מ"ה ב', ד"ה היה, או משום שאין כאן קנאת אחר בחבירו, כפירוש הר"ן במקומו. כמפורש במשנתנו, וכפירוש הירושלמי. ברם הראשונים למדו ממנו אף לפי ההלכה שלנו (של הבבלי) שאם היה אחד מן השותפין נדרן כופין גם את המדיר למכור. אבל בשניהם אסורים (שאין כאן חשש של פשיעה ושכחה), ושניהם הדירו אחד את השני אין כלל ראייה שאם היה אחד מהם נדרן שכופין אותו למכור. ולפיכך פירשתי את התוספתא שהיא מוסיפה על משנה ב', וכפירוש הירושלמי.
36-37. רחבה שדרך הרבים מפסקתה הרי היא של עולי בבל, אין דרך הרבים מפסקתה, הרי היא של אנשי אותה העיר. במשנתנו פ"ה מ"ד ואילך: הריני עליך ואת עלי שניהם אסורין, ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל (ובזה אין אחד יכול לאסור את חבירו), ואסורין בדבר של אותה העיר וכו'. ואיזהו דבר של אותה העיר, כגון הרחבה וכו'. ובירושלמי שם (פ"ה ה"ה, ל"ט ע"ב): כיני מתניתא רחבה שדרך הרבים מפסקתה כעולי בבל היא. ונראה שרחבה באה כאן בניגוד לאיסטרטיא, דרך שהרבים משתמשים בו, שהרי אמרו במשנתנו הנ"ל: ואיזהו דבר של עולי בבל וכו' והבור שבאמצע הדרך. ולהלן בתוספתא ב"ק פ"ו הט"ו: בור שבאמצע הדרך הרי זה של עולי בבל עד שיתודע שהוא של אנשי אותה העיר, שברחבה105ואינו עניין לרחבה שלאחר הבתים, עיין בפי' הר"א מן ההר, סוף עמ' צ"א, וכוונת רבינו היא לבבלי ב"ב ו' ב', נ"ז ב'. ובפיה"מ להר"מ (לפי הנוסח המוגה בהגד"נ): חצר נקרא רחבה של בית. ואלו השני שותפין אמנם הם שותפין בזה החצר, ולכל אחד ואחד מהם בית ידוע, והם משותפין בזאת הרחבה שלפני הבתים, והיא הנקראת חצר. ושבכרמלית הרי היא של אנשי אותה העיר עד שיתודע שהיא של עולי בבל. וסתם רחבה היא רכושם הפרטי של אנשי העיר, ויכולין למכור אותה, עיין במשנת מגילה רפ"ג ובתוספתא שם פ"ב הי"ב ומ"ש שם בח"ה, עמ' 1151.