Tosefta Kifshutah on Nedarim 2:3

7-8. הרי נטיעות האילו קרבן עד שיקצצו, טלית זו קרבן עד שתשרף, פרה זו קרבן עד שתשחט, כיון שנקצצו, וכיון שנשרפה, וכיון שנשחטה, יצאו לחולין. בכי"ו הגירסא מעורבבת, וכ"ה שם: עד שיקצצו עד שתשרף עד שתישחט, טלית זו קרבן שתשרף פרה זו קרבן שתשחט כיון שנקצצו וכו'. ותיקנתי ע"פ ד וכי"ע.
ובמשנתנו פ"ג מ"ה: הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו, טלית זו קרבן עד שתשרף, אין להם פדיון. ונחלקו בפירושה בבבלי כ"ח ב'; בר פדא מפרש שאין להם פדיון כוונתו, שכל זמן שלא נקצצו הנטיעות, ולא נשרפה הטלית, אין להן פדיון כלל, ואם פדה אותם חוזרות וקדושות, שהרי אמר שהן קרבן עד שיקצצו, ואם נקצצו פודן, ודיו. אבל עולא מפרש "אין להם פדיון" שאם נקצצו הנטיעות, ונשרפה הטלית, אינה צריכה פדיון, ובתוספתא כאן מפורש כדבריו. אבל לא נתבארה שם דעתו של עולא מה דינן אם פדיין לפני שנקצצו. ובירושלמי כאן פ"ג ה"ו, ל"ח ע"א, וקידושין פ"ג ה"ה, ס"ד ע"א, מחלוקת חזקיה ור' יוחנן בפדיין קודם שנקצצו, לחזקיה פדיין חזרו לקדושתן, ולר' יוחנן פדיין פדויין. ואמרו שם: מתניתא פליגא על ר' יוחנן אין לה פדיון. פתר לה לכשיקצצו אין להן פדיון (כלומר, אינן צריכות פדיון).⁴⁹והוא הדין אם נשרפה הטלית. ואפילו היתה סיריקון של זהב (מרוקמת בחוטי זהב), או שהיתה אולומרגליטון, שיש לה ערך גם אחרי שנשרפה. ועיין בר"ן כ"ט א' שהביא בשם ר' משה קרטבי ששתי המחלוקות תלויות זו בזו, ובר פדא שהוא סובר שאם נקצצו צריכות פדיון מוכרח לפרש "אין להן פדיון" על הזמן שלא נקצצו שאין להן פדיון כלל וחוזרות וקדושות, אבל עולא שהוא מפרש "אין להן פדיון" אינן צריכות פדיון, הרי הוא דווקא בשנקצצו, אבל אם לא נקצצו צריכות פדיון, ואם פדאן פדויין, והסתייע מן הירושלמי הנ"ל.
ובקרן אורה שם העיר על הירושלמי בקידושין פ"ג ה"א, ס"ג ע"ג, שאמרו שם: ר' אבהו בשם ר' יוחנן הרי זו עולה שלשים יום כל שלשים הרי זו עולה, לאחר שלשים יום יצאת לחולין מאליה וכו', מצינו הקדש יוצא בלא פדיון וכו'. ואף חזקיה אינו חולק שם, וא"כ יש לומר דפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן בחוזרות וקדושות פלוגתא אחריתא היא, דלאחר קציצה כולי עלמא מודים דלא בעי פדייה, ובחוזרות וקדושות פליגי, ובר פדא ועולא דש"ס דילן פלוגתא אחריתא היא, ובלאחר קציצה פליגי, אי פקעה קדושה בכדי, אבל תרווייהו מודי דחוזרות וקדושות (כשיטת הרשב"א בסוגיין). ועיין רשב"א ומאירי כ"ט ב' שהביאו את הירושלמי בקידושין הנ"ל.
ברם ברישא של משנתנו שנינו: הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות, טלית זו קרבן אם אינה נשרפת, יש להם פדיון, ולשיטת ר' יוחנן בירושלמי שבין ברישא ובין בסיפא יש להם פדיון לפני הקציצה, קשה ההקבלה בין הרישא לבין הסיפא. ובבבלי כ"ח ב': וליתני קדושות⁵⁰עיין בראשונים שם ביחס לגירסא בקושיא זו. וכו', באומר אם אינן נקצצות היום וכו'. ובירושלמי אין כל זכר לכך.
ומתוך סוגיית הירושלמי הנ"ל משמע שנקטו חכמים דבר שבהוה, והיינו: ראה קצועות המלך⁵¹כלומר, שקוצצין נטיעות משום שצריכים לעצים ואינם משגיחים בזה שהנטיעות עושות פרי. ממשמשין ובאין, ראה דליקה ממשמשת ובאה (עיין בבלי כ"ח ב') ואמר הרי נטיעות האילו קרבן אם אינן וכו'. ואדם זה רצה לכל הפחות לקיים מצוה אם ינצל רכושו, ושמא תגן עליו זכות ההקדש. וכן צריך לפרש בסיפא של משנתנו ובתוספתא כאן שרצה להפטר מן הנטיעות ומן הטלית ומן הבהמה שלא מצאו חן בעיניו,⁵²אבל בני ביתו מיחו בו ולא נתנו לו לקצוץ את הנטיעות וכו'. ואמר שהן הקדש, ואף על הבהמה אמר שהיא קרבן עד שתשחט, וממילא לא יוכלו ליהנות מהם, וניקצצו הנטיעות ונשרפה הטלית, ונשחטה הבהמה, יצאו לחולין. ושיטת התוספתא כשיטת הירושלמי בקידושין פ"ג הנ"ל שקדושת הגוף פקעה בכדי, וכפשוטה של הברייתא בבבלי כ"ט א', ואף הבהמה היא חולין גמורין כשנשחטה.⁵³וקדושתה נפקעת ממנה בתחילת השחיטה. אבל למ"ד שאפילו אחר הקציצה צריכות פדיון, הרי אם הקדיש בהמה תמימה לקרבן ממש, אפילו אמר עד שתשחט, הרי שוחט קדשים בחוץ, ואין להם פדיון. ולעיל שם אמרו על משנתנו בירושלמי כאן וקידושין פ"ג הנ"ל: ונשרפה,⁵⁴כ"ה בקידושין, וצ"ל: לָנשרפה, לא נשרפה, כתיב מצוי בירושלמי, עיין מ"ש לעיל ח"ב (חלה), עמ' 794, הע' 17, ובירושלמי נדרים בטעות: ונקרעה. למפריען קדשו, או מיכן ולבא ? מה נפיק מביניהון. נהנה מהן. אין תימר למפריען קדשו מעל. אין תימר מיכן ולבא לא מעל.⁵⁵כתוספתא תמורה פ"ג ה"ב, ר"מ פ"ו מה' ערכין ה"ט. חזקיה אמר פדיין חזרו לקדושתן וכו'.
ונראה שר' יוחנן מפרשה שקדשו למפרע, אעפ"י שאמר אם אינן נקצצות, שאפשר לפרש "אם", לאחר שיעברו קצועות המלך ולכשתעבור הדליקה,⁵⁶עיין ירושלמי עירובין פ"ג ה"ה, כ"א ע"ב, קידושין פ"ג ה"ג, ס"ד ע"א. מ"מ הכוונה היא שכשתחלוף הסכנה קדושות למפרע. ומלמדת משנתנו שיש להם פדיון מיד, אעפ"י שעדיין לא קדשו עכשיו. והרי ברישא של משנתנו אדם רוצה בנטיעותיו ובטליתו, ואינו מקדישן אלא שמא תעמוד לו זכות ההקדש וינצלו, ויקיים מצוה, ולפיכך מקדישן, ויכול לפדותן מיד, שאם יוקצצו הנטיעות, ותשרף הטלית, לא חל ההקדש מעולם, והפדיון הוא חולין, ואם לא יקצצו וכו', חל ההקדש למפרע, וחל הפדיון למפרע. ולפיכך אומרת המשנה "יש להן פדיון" אעפ"י שעדיין לא קדשו, מה שאין כן בסיפא, אין להן פדיון, מפני שקדשו ופקעה קדושתן מהן.