1-2. ר' ליעזר בן יעקב אומ' הרוצה לחדיר את חבירו שיאכל אצלו, והלה נדר שלא יאכל אצלו, אע"פ ששניהן נודרין זה נגד זה, הרי אילו נדרי זירוזין. וכע"ז בד. ובכי"ע: ר' אליעזר בן יעקב אומ' אף הרוצה לדור את חבירו וכו'. ובתוספתא המלה "אף" לא מעלה ולא מורידה שהרי מפורש כאן שאף אילו הן נדרי זרוזין. ובמשנתנו פ"ג מ"א: ר' אליעזר בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו וכו', ולהלן בסמוך נדון בפירושה ובגירסא "אף" שבה.
ובבבלי כ"ד סע"א: ת"ש יתר על כן אמר ר"א בן יעקב האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אי אתה מתארח אצלי ותאכל עמי פת חמה ותשתה עמי כוס חמין, והלה הקפיד כנגדו, אף אלו נדרי זירוזין, ולא הודו לו חכמים. ונחלקו המפרשים בפירוש הדבור "והלה הקפיד כנגדו".1עיין במיוחס לרש"י ובשטמ"ק כ"ד סע"א. וכתב הפירוש2עיין מ"ש עליו בהקדמה לשטמ"ק. (לפי שטמ"ק שם): והלה הקפיד כנגדו, ונדר שלא לאכול עמו, והכי עיקר, דהכי מפרש בברייתא. ותפס המפרש שהיא התוספתא שלנו (שהרי הוא אומר: דהכי מפרש בברייתא), ולכאורה הדברים תמוהים, שהרי התלמוד אומר להלן בסמוך שם: מאי לא הודו לו חכמים, לאו דאפילו בקמייתא וכו'. ופירש הרשב"א: אפילו בקמייתא, והיינו מה ששנינו במשנתנו ר' אליעזר אומר הרוצה שידיר חברו וכו'. ועיין בפי' ר"ג (עיין בתוך המיוחס לרש"י כ"ב ב', כ"ה ב' סד"ה ב"ש) ובשטמ"ק שם. ולפ"ז מוכח שאין זו הברייתא שבתוספתא כאן, שלפי פשוטה היא ההלכה שבמשנה בתוספת פירוש. וכן כתב מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 115: "תוספתא זו משלימה בוודאי את משנתנו ומפרשת אותה, ואינה כלל הלכה חדשה, ברייתא דומה לה הובאה גם בבבלי כ"ד א' וכו', יתר על כן אינו יתר על דברי ראב"י שבמשנה, אע"פ שכך הבינוהו בבבל (לאו דאפילו בקמייתא), אלא כפשוטן של דברים, יתר על דברי הת"ק". וכבר ראינו שבעיקר הדברים כיוון מדעתו לבעל השיטה שבשטמ"ק שראה שזו היא התוספתא שלפנינו. ברם אין צורך כלל להניח שהבבלי הוציאה מידי פשוטה, שהרי בברייתא זו כלולות שתי הלכות, שהמזמין מדיר את המזומן, והמזומן נודר שלא יאכל, וע"ז אמרו מאי לאו אפילו בקמייתא, והיינו בנדר המזמין, והיא ההלכה שנקטו במשנתנו במפורש. ומתרץ: לא בבתרייתא (כגירסת כמה מן הראשונים), כלומר בדין השני, בנדר המזומן, ובזה לא הודו לו חכמים,3והשאלה שאם בטל אצל זה בטל גם אצל זה (ירושלמי פ"ג ה"א, ל"ז ע"ד) לא נזכרה כלל בבבלי. כמו שפירש בקרן אורה במקומו. ולפ"ז ר' אליעזר בן יעקב עצמו מדבר גם בנדרו שניהן זה כנגד זה, כמפורש בתוספתא כאן.
וכן כתב במאירי ברפ"ג (הוצ' ר"א ליס, עמ' פ"ו): ופירוש הדברים, הרוצה שיאכל חבירו וכו' הרי אלו נדרי זרוזין, ר"ל שאם היה מסרב בו שיאכל עמו, והלה אומר קונם עלי ככר זה אם לא תאכל עמי, והלה משיב קונם עלי כך וכך אם אוכל, בין אכל בין לא אכל שניהם פטורין וכו'. וכ"ה בר"מ פ"ד מה' נדרים ה"ג, והוא ע"פ התוספתא שלנו, ועיין מ"ש להלן בסמוך.
ומלשון התוספתא "ששניהן נודרין זה נגד זה" משמע שאפילו במעמידין את דבריהם (כלומר, שכל אחד חושב שחבירו יתרצה לו) הדין כן, וכמו שאמרו לעיל פ"א, שו' 12, "שנים שהיו נודרין זה נגד זה", שפירושו מעמידין, עיין מש"ש, והוא כמו שאמרו להלן בנזיר ספ"ג,4ועיין במשנה שם פ"ה מ"ה. ועלה אומר ר' טרפון שם: אין אחד מהן נזיר, שלא ניתנה נזירות אלא בהפלאה (והוא הדין בנדרים, כמפורש בירושלמי ובבבלי, עיין להלן). ואינה דומה לנדרי זרוזין של מקח וממכר ששנו במשנתנו: קונם שאיני פוחת לך מן הסלע, והלה אומר קונם שאין מוסיף לך על השקל, שאפשר להעמידה בשאינם מעמידים, משום ששניהם מתחילה מכוונים לשלשה דינרים, עיין מ"ש להלן. ועיין בירושלמי רפ"ג ובבבלי שם כ"א א', ובשאלת רבינא שם ובמפרשים שם, ומן התוספתא משמע שבין מעמידין ובין אין מעמידין נדרי זרוזין הן, כפסק הר"מ בפ"ד סה"ג הנ"ל, וכתב: לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו ולא נדר אלא כדי לזרז את חבירו, ולא גמר בלבו.
ובמשנתנו פ"ג מ"א: נידרי זרוזין כיצד, היה מוכר חפץ ואמר קונם וכו', ר' אליעזר בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו אומר5במשנה שבירושלמי כי"ל: ואמר, וכ"ה בכל המשניות מטיפוס א"י, אלא שבגליון ירושלמי כ"י ליידן נוספה ע"י אחר המלה "לו". ובמשנה שבבבלי בכי"מ ובכמה מן הראשונים: יאמר, ובהוצ' שלנו: יאמר לו. כל נדר שאני עתיד לידור הוא בטל, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. והמשנה קשה מאד. ואמרו בבבלי כ"ג סע"א: וכיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל לא שמע ליה ולא אתי בהדיה (ועיין בר"ן שם). חסורי מיחסרא, והכי קתני, הרוצה שיאכל אצלו חבירו ומסרב בו, ומדירו, נדרי זירוזין הן, והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בר"ה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור וכו'.
ברם הירושלמי לא פירש כלל את משנתנו אעפ"י שנשא ונתן בה, והואיל ונשתבשו הרבה בפירושו, נעתיק אותו ונפרשו. וכ"ה שם (פ"ג ה"א, ל"ז ע"ד): אמר ר' אמי מאן תנא נידרי זירוזין ר' טרפון, דו פתר לה במעמידין.6כלומר, הנדרים שנשנו במשנה שם לעניין מקח וממכר הם אפילו כשהמוכר והלוקח מעמידים את דבריהם, שמתחילה חשב כל אחד מהם שישיג את שלו, ומ"מ מותרים הן, משום שמשנתנו כר' טרפון הסובר (נזיר פ"ה מ"ה) שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. ופירש"י (עירובין פ"ב א'): שיהא נדרו מפורש על הודאי, ולא בתורת ספק. וכן אמר ר' אמי גם בבבלי כאן כ"א א' על משנתנו. ועיי"ש י"ט ב' ובנ"ש. אמר ר' בא תיפתר דברי הכל, שאין מעמידין (כלומר, שמתחילה כיוונו שניהם לשלשה דינרים), אין תימר במעמידין ניתני [אף],7כנ"ל להגיה. והירושלמי לא גרס בדברי ר' אליעזר בן יעקב במשנתנו "אף", כמפורש בירושלמי שנביא להלן. וכן ליתא "אף" גם בשני כתי"י המשנה עם פירוש המשניות להר"מ שבביה"מ כאן (ענעלאו וזולצבכר), ואינה בה"ג ה' נדרים, ד"ו ע"ה ע"ד, ובקטע מה' גאונים באוה"ג, עמ' 118, ועיי"ש גם בגירסת הבבלי. וכן לא העתיקו מלה זו כמה מן הראשונים, אבל אפשר שהם קיצרו, עיי"ש בדבריהם. ובאמת אין הוכחה מוחלטת מן המלה "אף" בין שגורסים אותה, ובין שאין גורסים אותה, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1007 ואילך. ר' אליעזר8שמא צ"ל: [ד]ר' אליעזר וכו', כלומר, שהרי ר' אליעזר, אבל פירושנו יתכן גם בלי הגהה, והכוונה אחת. בן יעקב9כלומר, שהוא עוסק בנדרי בעה"ב המארח, שהן נדרי מעמידין דווקא, כפי שמוכח מן התוספתא כאן, עיין מ"ש לעיל בסמוך בפנים, ד"ה ומלשון. ולדברי ר' בא חולקת המשנה על התוספתא, וסוברת שבמעמידין אין הן נדרי זירוזין, כמפורש בסיפא של משנתנו, עיין להלן. ור' טרפון10כלומר, הרישא שעוסקת בנדרי מקח וממכר, שאף היא במעמידין, והיא כר' טרפון לדבריך, ור' אליעזר בן יעקב אינו אלא מוסיף דוגמא אחרת. שניהם אמרו דבר אחד.11כלומר, ולמה לא אמרו: אף הרוצה וכו'. ובעל כרחינו אנו אומרים, שהרישא היא בשאינם מעמידים, וכולם מודים בה, אבל ר' אליעזר בן יעקב מדבר במעמידין, וסובר שאין כאן נדרי זירוזין (שלא כבתוספתא כאן), והוא מייעץ לבעה"ב לומר: כל נדר שאני עתיד לידור וכו', וממילא אין לשנות "אף" בדבריו. אית תניי תני הרוצה, אית תניי תני אף הרוצה. מאן דמר הרוצה (כלומר, שלא שנה "אף") מסייע לר' בא (כהוכחת ר' בא בעצמו לעיל). מאן דמר אף הרוצה מסייע לר' אמי (כלומר, מן המלה "אף" משמע שנדרי בעה"ב המארח הם מעניין נדרי מקח וממכר, וממילא שניהם במעמידין, כלעיל). ועכשיו נשאלת השאלה למ"ד ששנה "אף" כיצד פירש את המשך משנתנו. ונראה שהוא פירש כעין מה שאמרו בבבלי, והיינו: ר"א בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו, כלומר אף אילו הן נדרי זירוזין, ואף אם שניהם נדרו זה כנגד זה, נידרי זירוזין הן, ומותרין.12כשיטת התוספתא כאן. ואח"כ מתחילה הלכה חדשה: אומר13כלומר, אומר [אדם]. ולפי הגירסא "אומר לו" הכוונה היא אומר לעצמו, והיא פעולה חוזרת, דוגמת הלך לו. כל נדר שאני עתיד לידור, הוא בטל, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. וכוונת המשנה: רשאי אדם לומר, אומר אדם וכו', אדם שרוצה שלא יתקיים נדרו14והכוונה, כמובן, לנדרים שאינם נוגעים לבין אדם לחבירו בדבר של ממש, אלא לנדרים דוגמת נדרי מארחים וכדומה, שהם באמת נדרים שבין אדם למקום. יאמר לעצמו וכו', כלומר שיבטל את נדרו. ו"אומר" לאו דווקא אמירה בעל פה, אלא אפילו בלבו יכול לבטל.15זו היא שיטת בני א"י לפי פשוטן של הברייתות, עיין מ"ש להלן בפנים. אכל להלכה פסקו הפוסקים שצריך להוציא בשפתיו, עיין שו"ע יו"ד סי' רי"א ס"ק א', ובש"ך שם אות ב'. ועיין מ"ש להלן, הע' 19, בשם מרן בכ"מ. ועיין בתוספ' רי"ד פ"ג סי' ח', ד"ה רבא, ואילך, ואף לשיטתו צריך להתנות בפיו, אלא שאח"כ יכול לסמוך בלבו על תנאי זה, עיי"ש. והירושלמי ממשיך לפרש את משנתנו: ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר, בשלא התנה,16כלומר, שלא התנה תנאי מפורש מתחילה לכל הנדרים שידור, אלא כיוון למקרה ידוע שהיה בדעתו להדיר את פלוני, בזה צריך שיזכור בשעת הנדר שבטל אותו נדר. אבל אם התנה17כלומר, תנאי מפורש לכל הנדרים שידור. אף על פי שאינו זכור.18שהרי זו היתה כוונתו מתחילה שאם ישכח את התנאי וידור, שיהיו נדרים בטלים. תניי בנדרים, ואין תניי בשבועות. כהדא דתני שבועת הדיינין כתניין שבלבינו, לא כתניין שבלבכם וכו'. ושיטת הירושלמי שבשבועות אינו יכול לא להתנות ולא לבטל בלבו. וכן אמרו בירושלמי נזיר פ"ח ה"א, נ"ז ע"א: תנאי היה בלבי, לכשאטמא תיפקע נזירותי ממני, תחול עלי נזירות אחרת. בשביעית (צ"ל: בשבועות) מה אית לך ? שוגג חייב, מזיד חייב, תני בדברים (צ"ל: בנדרים) אין תניי בשביעית (צ"ל: בשבועות). ובתוספתא טהרות פ"ו הי"ד: תנאי הוא בלבי שומעין לו.19ועיין תו"כ, חובה, פרש' ה' פ"ז ה"ה, ובמיוחס להר"ש שם, כ' סע"א ואילך. אבל בפירוש הראב"ד שם (כ' סע"א ואילך): והאי דקתני תנאי היה בלבי, כלומר, ונשאלתי לחכם והתירני על דעת אותו התנאי וכו', והסתייע מסוגיית הבבלי בכריתות י"ב ב', עיי"ש. ועיין בכ"מ פ"ב מה' שבועות סה"י שכתב: ה"ק תנאי היה בלבי והוצאתי בשפתי בלחש. ועיין במחנה אפרים ה' נדרים סי' ו'. ועיין מ"ש להלן פ"ז, שו' 28, סד"ה האיש מקים, ובהערות שם (ומשמע משם ש"בלבי" לאו דווקא, אבל אפשר שנקטו "בלבי" בסיפא אגב הרישא). ועיין מ"ש להלן בפנים, סד"ה ואעפ"י, בשם כלה רבתי פ"ב, ובסוף הדיבור שם בשם מררש משלי. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 73. ומכאן מוכח שהתנאי מועיל בנדרים אף אם הוא בלב, משום שאין פיו ולבו שוים, אבל בשבועות אין תנאי מועיל לא בלב ולא בפה לשיטת הירושלמי. ועיין מ"ש להלן בסמוך בשיטת הר"מ ושאר פוסקים. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 115, שם עמ' 370, שם 643, ודבריו ז"ל לא נתחוורו לי, ואין להכניס לירושלמי את דברי הבבלי שלא נזכרו בו כלל.
סוף דבר, כל נוסחאות המשנה שבידינו גורסים בדברי ר' אליעזר בן יעקב "אף"20הוץ מאלו שהבאנו לעיל, הע' 7. הרוצה וכו', ואף הנדר ההוא מנדרי זירוזין הן, ובין במעמיד ובין בשאינו מעמיד, כמפורש בתוספתא כאן, וממילא סוף המשנה "אומר כל נדר וכו'" הלכה חדשה היא, שאדם יכול לבטל את נדרו,21עיין מ"ש להלן. או להתנות עליו מקודם.22בנדרים שבין אדם למקום, עיין מ"ש לעיל, הע' 14. ובפיה"מ להר"מ סמ"א כתב: וכמו כן יכול לומר כל נדר שאני עתיד לידור וכו', וכמו כן זה הדין בשבועות, ועיין בחיבורו פ"ב מה' נדרים ה"ו, ופ"ב מה' שבועות הי"ב.23ועיין אוה"ג, עמ' 24, ומה שהביא בהערות שם משו"ת הרשב"א ועוד אינו עניין לכאן, ושם הטעם הוא משום שאין מתירין שבועות לשיטת הגאונים. ואף מה שהכניס שם בהבאה מן הרמב"ם פ"ב מה' נררים "(אמירת כל נדרי ונסלח)" הוא שלא בדיוק, והכוונה שם לתנאי בשבועות, כפי שיוצא מן העניין, וכמו שמפורש בפיה"מ. ועיין בשו"ת הר"י ווייל סוף סי' ב'. ועיין היטב בשו"ת שמחת יו"ט להרי"ט אלגאזי סוף סי' ה', ודבריו צ"ע. ובסוף משנה ג' כתב רבינו (לפי ד"נ בהגד"נ): ודע שאלו הארבעה נדרים כולם אין הפרש בהם בין נדר ושבועה, כולן אינן צריכין הפרה, אלא נדרי זרוזין שאין זה מותר בשבועות. וכעין זה גם בפיה"מ שבמאירי. ולפי פסק רבינו גם בשבועות (בין אדם למקום) מועיל תנאי ובטול, ואף בשבועות יש שבועות זירוזין אלא "שאין זה מותר בשבועות", והכוונה שיש כאן שבועת שוא. ואפשר שגם כוונת הירושלמי שאין תנאי בשבועות, בזמן שאדם נשבע לעצמו (כדוגמא ששנו בירושלמי נזיר פ"ח הנ"ל) לוקה משום שבועת שוא. ואשר לשבועות זירוזין אמרו בירושלמי (פ"ג ה"ב, ל"ח ע"א, שבועות פ"ג, ה"י, ל"ד ע"ד): כשם שנדרי זירוזין מותרין, כך שבועות זירוזין מותרות. עוד הוא במיחל שבועה על נכסיו, שבועת נכסי עלי נכסיו אסורין, הא ללקות אינו לוקה. וכן העתיק בשם הירושלמי בחי' הרמב"ן שבועות כ"ט א'. ועצם ההלכה של הירושלמי "כשם שנדרי זרוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרות" הביאו בשם הירושלמי24ובתוספות רי"ד פ"ג סי' י': יש לומר שגם נדרי זרוזין השבועות שוות להן ומותרות, ואין לחלק ביניהן, וגלי לך תנא גבי הבאי ושגגות, והוא הדין גבי זרוזין ואונסין. הרשב"א כ"ה ב', ד"ה תנא כשם שנדרי שגגות, ובשו"ת שלו ח"ג סי' ש"ב, והר"ן שם, והמאירי רפ"ג (הוצ' ר"א ליס, עמ' פ"ו), אבל לא הביאו את המשך הירושלמי. והרשב"א (כ"ד ב') הביא את הירושלמי שם בעניין שבועות הבאי וגם את המשך הירושלמי שם, וכתב: ונראה שיש שבוש בנוסחאות וכך היה ראוי להיות בה וכו', במיחל שבועה על נכסיו, נכסיו מותרים, הא ללקות לוקה וכו'. ונראה שהגהה זו קיימת גם כלפי הירושלמי שלנו, עיין בשו"ת שלו הנ"ל. ולפ"ז בשבועות זרוזין מותר לאכול, מפני שפיו ולבו לא היו שוין, אבל לוקה משום שבועת שוא. ובחי' הרמב"ן קיים את הגירסא שלנו, ואף הוא פירש שאם לא היה מעמיד, הנכסים מותרים ולוקה משום שבועת שוא.25עיין מ"ש להלן בפנים, שו' 5, ד"ה ובירושלמי. ואף שפירוש הרמב"ן בנדרי זרוזין אינו ברור לגמדי, משום שהדברים משובשים שם, עיין בחידושיו לשבועות כ"ט א' הנ"ל בד' ראשון, אבל פירושו בעניין מעמידין ברור, ועיין גם במיוחס להריטב"א כאן כ"ד ב', ד"ה ובירושלמי. ובמאירי רפ"ג, הוצ' ר"א ליס, עמ' פ"ו: אלא שיש מפרשין שאין דין זירוזין בשבועה וכו', עיי"ש. ולפ"ז ברור שבאינו מעמיד נכסיו מותרין ולוקה משום שבועת שוא בין בשבועות הבאי ובין בשבועות זירוזין. ועיין בטל תורה לר"מ אריק לירושלמי כאן פ"ג ה"ב שכתב: לכאורה הכוונה וכו' אין שבועת זירוזין חלה וכו', ולוקה. והירושלמי לא הזכיר כלל בעניין שבועות זירוזין את דברי ר' פדת שם, משום שכבר דנו שם לעיל בה"א בעניין מעמידין בשבועות זירוזין.
וע"פ המבואר לעיל יתפרש לנו מקום סתום מאד במסכתות קטנות. וכן אמרו בד"א רבה פ"ו (הוצ' היגר, עמ' 193): ומעשה בר' שמעון בן אנטיפרס שהיו אורחין נכנסין אצלו וכו' ובשעת פטירתן היה מלקה אותן וכו'. א"ל, רבי וכו', בני אדם הנכנסין אצלי גזרתי עליהם שיאכלו ושישתו והיו נודרין בתורה26וכן להלן בסמוך שם. וכ"ה במחז"ו, עמ' 729, ובמנוה"מ ח"ד, עמ' 418, שו' 19 ואילך. ובמה"ג מטות, עמ' ש"ג: אנשים שהיו נכנסין אצלי נודרין בתורה ומבדין, ונשבעין על ישיבה, על כוס, על מאכל, וכך שמעתי שכל הנודר ומבדה וכו'. וכלשון זו גם בס' המעשיות הוצ' גסטר, עמ' 71, אלא ששם גם בסיום לנכון: שכל הנודר בתורה ומבדה וכו'. ומבדין, וכך שמעתי מפי חכמים כל הנודר בתורה ומבדה לוקה ארבעים. וכע"ז גם במס' כלה רבתי פ"ט (הוצ' היגר פ"ח, עמ' 322). וברור שהיו נודרין בתורה כוונתו שהיו נשבעים בתורה,27על "נדר" שכוונתו שבועה, עיין בבלי פ' ב', ר"ן י"ד ב' ד"ה הנודר, ועוד בכ"מ, עיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 89, ועמ' 91. כמפורש במדה"ג ובס' המעשיות (לעיל, הערה 26). וכבר הבאנו לעיל פ"א, הערה 34, שיש סוברים שהנשבע בתורה סתם היא שבועה ממש,28שלא כשיטת הר"מ בפי"ב מה' שבועות ה"ד וה"ה שפירש את הבבלי י"ד ב' גם בשבועה, והנשבע בתורה סתם, דעתו על הגוילין, עיין מ"ש לעיל פ"א, הע' 34. כפי שמשמע מפשוטה של התוספתא בשבועות ספ"ב. ור' שמעון בן אנטיפרס שמע מפי חכמים שכל הנודר (=נשבע) בתורה ובידה לוקה, אפילו אם לא הזכיר את השם, כשיטת רוב הראשונים, עיין ר"ן ב' א', ד"ה ושבועות כשבועות.
ואעפ"י שאין מקשין בהגדות הרי הגדה שהולכת ונשנית והובאה ע"י הראשונים (טור או"ח סי' ק"ע ועוד) ונשאו ונתנו בה ב"גמרא" של מס' כלה (עיין להלן) בוודאי שאין לבטלה לגמרי. והקושי מובן מאליו, שר' שמעון בן אנטיפרס שחכם וירא שמים היה (עיי"ש במקורות הנ"ל) כיצד נתן להם לאכול אחרי שנשבעו, והרי הכשיל אותם ועבר על לפני עור לא תתן מכשול. ולא עוד אלא שבגמרא של מס' כלה (הוצ' היגר, עמ' 322) שאלו על מעשה זה: איני, והתנן ר' אליעזר בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו, יאמר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הן מופרין, וליחוש דילמא הני בטילי, וקא מלקי להו ופטירי.29כלומר, שמא הנדרים שלהם בטלים, או משום שהם נדרי זירוזין, או שמא בטלו אותם והתנו עליהם לפני הנדר, כמשנתנו הנ"ל, ונמצא שהלקה אותם שלא כדין. ותירצו שם: "לית דחש לה לדר' אליעזר בן יעקב, התם נמי בבעל הבית קא מיירי, והכא כל מה שגזר עליו". והתירוץ תמוה, והרי בבבלי כ"ד ב' פסקו הלכה כר' אליעזר בן יעקב, ואיך אפשר לומר עליו "לית דחש לה לדר' אליעזר בן יעקב". ואף התירוץ השני "התם נמי בבעל הבית וכו'" אינו מובן. ולפיכך נראה שהכל הוא בשיטת הירושלמי הנ"ל, ותירצו שם שאין מי שחש לדר' אליעזר בן יעקב בשבועה, והיינו ששבועות זירוזין מותרין (כלומר, מותר לו לאכול), אבל לוקה משום שבועת שוא,30ואעפ"י שאמר בשם החכמים "הנודר בתורה ומבדה לוקה" אף הוא לא הביא אלא את עצם ההלכה כלשונה, וכוונתה שאף הנשבע בתורה בלי הזכרת השם לוקה משום שבועה (כמו שכתבנו לעיל בפנים), ובנידון שלו לוקה משום שבועת שוא. ושמא תאמר שהם בטלו בלבם את השבועה, הרי אין תניי בשבועות. ואפילו אם תאמר שבשעת הצורך אפשר לבטל בלב, כמעשה של ר"ע במס' כלה רבתי פ"ב, הוצ' היגר, עמ' 192, וכמו שפירשו בתוספות כאן כ"ח א', סד"ה במוכס, ותשב"ץ ח"א סי' צ"ג, מ"ח ע"ג, לא אמרו כן אלא בבעל הבית שרוצה לקיים מצות הכנסת אורחים, ונשבע לשם מצוה, אבל "הכא כל מה שגזר עליו" ואסר לו לסרב, ואם נשבע, אפילו אם בטל בלבו, אין כאן אלא דברים שבלב, ולוקה משום שבועת שוא. אבל מותר להם לאכל,31משום שלא נתכוונו שלא לאכול, ונשבעו משום נימוס בעלמא, וכמפורש בירושלמי לעניין שבועות זירוזין, וכפירוש הרמב"ן, או כהגהת הרשב"א שהבאנו לעיל בפנים, סד"ה סוף דבר, אבל אם סרבו ולא רצו לאכול, הרי הוכיח סופן על תחילתן, שנשבעו כדי לקיים, ואין כאן שבועת שוא. ומשום כן נתן להם ר' שמעון בן אנטיפרס לאכול, ואח"כ הלקה אותם משום שעברו על שבועת שוא. ובמדרש משלי פי"א, כ"א: אדם שיש בו דבר בינו לבין חבירו, הוא נשבע מפיו ומבטלו בלבו, תאמר שהוא מנוקה, ת"ל וכו'.
3-4. אמ' קונם אם לא נמניתי על פסח שאליה שלו שוקלת עשרת ליטרין, אם לא שתיתי יין שלוגו יפה דינר זהב. בד: נדרי הבאי, אמר קונם32בד"ח של התוספתא: שאליה שלו שוקלת עשרים ליטרין, והיא טעות הדפוס, ובד"ר לנכון: עשרה ליטרין. וכו', ובכי"ע: אילו הן נידרי הבאי, קונם וכו'. ובכי"ו חסרות המלים "נדרי הבאי". והוא הוא, והברייתא דבוקה למשנתנו פ"ג מ"ב. ובפי' הרא"ם (לפי שטמ"ק כ"ד ב', סד"ה כקורות): וכן מוכיח בתוספתא שאינו מדבר אלא בדברים שמקצתן אמת ומוסיף עליהם, כהוויות ורגילות העולם שמגזמין, דתני בתוספת' קונם33וכנראה שאף לפניו חסרו המלים נדרי הבאי, וכגי' כי"ו. ועיין מ"ש להלן, הע' 35. אם לא נמניתי על הפסח שאליה שלו שוקלת י' ליטרין, אם לא שתיתי יין שלוגו שוה דינר זהב, כלומ' שמן הרבה (היינו שהפסח היה שמן מאד) וחריף הרבה (שהיין היה חריף מאד). וכן במאירי למשנתנו הנ"ל (הוצ' ר"א ליס, עמ' צ'): שאין הבאי אלא ברואה מקצת ומוסיף בו דרך גוזמא, כגון אלו שכתבנו, וכגון מה שאמרו בתוספתא קונם אם לא נמניתי על פסח שמשקל אליה שלו ששה לטרין ואם לא שתיתי יין שלוגו יפה דינר (וחסרה לפניו המלה "זהב"). וכן בבית הבחירה שלו לשבועות, עמ' 90: והוא שאמרו בתוספתא קנם ככר זה עלי34וכ"ז היא הוספת פירוש של רבינו, עיין מ"ש לעיל פ"א, הע' 33. אם לא נמניתי על פסח שאליה שלו משקל ו' ליטרין, ואם לא שתיתי יין שלוגו יפה דינר, מותר.35עיין מ"ש לעיל, הע' 33. וגם מהוספת רבינו "מותר" משמע קצת שלפניו חסרו בתחילת ההלכה המלים "נדרי הבאי", ולפיכך הוסיף: מותר, אבל לגירסת ד וכי"ע אין כאן אלא הגדרה נוספת של נדרי הבאי, וכבר מבואר במשנתנו שהן מותרין. ואני מעיר על כ"ז כדי ללמד עד כמה עלינו להזהר שלא להוסיף בפנים ע"פ כת"י אחרים, בשעה שאין הכרח גמור בדבר. והיתה לפניו בתוספתא גוזמא יותר קטנה: ששה (במקום: עשרה) ליטרין ולוג יין יפה דינר (במקום: דינר זהב). והנכון כלפנינו.
ובמשנתנו פ"ג מ"ב: נדרי הבאי, אמר קונם אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. ובשבועות פ"ג מ"ח: איזו היא שבועת שוא וכו' על העמוד של אבן שהוא של זהב וכו', אם לא ראיתי גמל שפורח באויר ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. ובתוספות שם (כ"ט א' ד"ה אם) תמהו למה נקטה המשנה אצל נדרים "כעולי מצרים", ואצל שבועות שוא "גמל פורח באויר". וכתב הריטב"א בשם "יש מרבותינו": "דתנא בחדא וה"ה באידך, ויגיד עליו רעו, דהא קתני בתרווייהו כקורת בית הבד". ועיין גם במיוחס לריטב"א כאן כ"ד ב' ובחי' הרמב"ן בשבועות שם, ובמאירי כאן ושם, ובדק"ס שבועות, עמ' 53, הערה נ'. ואף נחש כקורת בית הבד וגמל הפורח באויר הוא לשון גוזמא.36גמלא פרחא (יבמות קט"ז א', מכות ה' א', עיין ברשב"א שבועות כ"ט א' ועור בשם התוספות), δρομὰς κάμηλος. ועיין בתוספות הרא"ש שבועות כ"ט א'37ועיין בפסקיו כאן פ"ג סי' ו'. ולשיטת תוספות הרא"ש הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם, ודרכם להגזים אפילו בדבר שאינו מצוי, אבל בשבועות לא הלכו אחר לשון בני אדם. ועיין ר"מ פ"ה מה' שבועות הכ"א, ברדב"ז שם ובפיסקי הרא"ש שבועות פ"ג סי' כ"א. ובתוספות כאן כ"ד ב'.
אבל כמה מרבותינו חלקו בין "כעולי מצרים" ובין "נחש כקורת בית הבד", משום שבעם רב כעולי מצרים שייכת לשון גוזמא, ובני אדם מדברים כן, אבל נחש כקורת בית הבד שהעמידוהו בירושלמי כאן ושם במרובע כקורת בית הבד, ובבבלי כאן (כ"ה א') ושם (כ"ט ב') בשגבו טרוף, בדבר כזה אינו שייך גוזמא. וכן גמל הפורח באויר אין בני אדם מדברים כן אפילו בגוזמא,38עיין לעיל הע' 36. וכנראה שאמרו "גמלא פרחא", אבל לא "גמלא פרחא באוירא". וממילא בנדרים בשני המקרים הפירות מותרים; במקרה הראשון, משום שהנדר הוא אמת והוא באמת ראה עם רב, ולשון גוזמא תפס, ובמקרה השני הפירות מותרים, משום שברור שלא כיוון לאסור את הפירות, ואין אדם לוקה משום נדר שוא.39ולשיטת כמה מן הראשונים מותר לגמרי, עיין בתוספות שבועות כ"ט א', ד"ה באומר (בשם ר"ת). ועיין בלחם משנה פ"ה מה' שבועות סהכ"א. אבל במשנת שבועות תפסו גמל הפורח באויר ונחש כקורת בית הבד, שהוא דבר בלתי אפשרי לגמרי, והפירות מותרים, אבל לוקה משום שבועת שוא. עיין בראשונים הנ"ל, ובר"ן כאן כ"ד ב' ובפירושו על הרי"ף בשבועות שם. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה אם לא ראיתי, וד"ה כשם.
4. אם לא ראיתי נחש שעוביו כקורת בית הבד. וכ"ה בד. אבל בכי"ע חסרה המלה "שעוביו", וכ"ה בכל נוסחאות המשנה כאן פ"ג מ"ב ושבועות פ"ג מ"ח. וכן מוכח מן הסוגיות שבירושלמי ושבבבלי כאן ושם, שאמרו שבוודאי ישנם נחשים עבים מאד, אלא שהלה נדר, או נשבע, אם לא ראה נחש מרובע כקורת בית הבד (לפי הירושלמי), או גבו טרוף (לפי הבבלי). ומשום כן כתב הרע"ב (בשבועות שם): כקורת בית הבד. כתבנית קורת בית הבד וצורתה, דאילו כעובי קורת בית הבד לא הוי שבועת שוא, דאיכא טובא. ואף לשון התוספתא בד ובכי"ו אפשר לפרש כן, והיינו שעוביו כצורת קורת בית הבד, ובא למעט ארכו, משום שארכו כאורך קורת בית הבד שכיהי טובא. אבל ברא"ם שבשטמ"ק הנ"ל וכן במאירי כאן ושם לא העתיקו כלל בבא זו מן התוספתא, ואפשר שלא היתה בבא זו לפניהם.40ואפשר שהמעתיקים השמיטוה, משום שהיא מפורשת במשנתנו.
5. כשם שנדרי הבאיי מותרין, כך שבועת הבאיי מותרת. וכע"ז גם בד ובכי"ע. וכן מעידים על גירסת התוספתא ברשב"א כאן כ"ד ב', ד"ה גמ', במאירי שם (הוצ' ר"א ליס, עמ' צ"א), ברא"ש פ"ג סי' ו', בתוספות שבועות כ"ט א', סד"ה באומר, ברמב"ן, בריטב"א ובתוספות הרא"ש שם. וכן מעיד גם בסמ"ג לאווין רמ"א, ס"ט ע"ד. וכן פסק הר"מ בפ"ג מה' שבועות ה"ה. נמצאנו למדים שגירסת התוספתא היא למעלה מכל ספק.
ובירושלמי פ"ג ה"ב, ל"ח ע"א, שבועות פ"ג ה"י, ל"ד ע"ד: תני כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות. והתני שבועות הבאי אסורות. ר' ירמיה בשם ר' פדת כאן במעמידין וכאן בשאינן מעמידין. אמר ר' בא אפילו תימא כאן וכאן במעמידין כאן וכאן בשאין מעמידין, כאן במיחל שבועה על נכסיו, שבועת נכסי עלי נכסיו אסורין, הא ללקות אינו לוקה. ועיין ברשב"א כאן כ"ד ב' שהביא את הירושלמי, והגיה: נכסיו מותרין, הא ללקות לוקה. ובחי' הרמב"ן שם קיים את הגירסא שלנו ופירש את דברי ר' פדת שאם אינו מעמיד, וברור שלא רצה לאסור את הפירות עליו, נכסיו מותרין ולוקה משום שבועת שוא. וכ"ה במיוחס להריטב"א כאן כ"ד ב', ד"ה ובירושלמי. אבל ביחס לפירושו בדברי ר' בא, וכן פירושו בעניין שבועות זירוזין, הדברים משובשים שם (עיי"ש בד"ר), אבל מכל מקום מפורש בדבריו שאם אינן מעמידין הנכסים מותרים ולוקה משום שבועת שוא.41ועיין לעיל הע' 25. וכן הביא את הירושלמי בסמ"ג הנ"ל, ס"ט ע"ד, ומסיים: ולפי' זה מותרות דתוספתא אפירות קאי. ועיין בהשגות הראב"ד פ"ג מה' שבועות ה"ה.
ובבבלי כאן כ"ד ב': תנא נדרי הבאי מותרין, שבועות הבאי אסורין. וכ"ה גם בכי"מ, בהלכות המיוחסות להרי"ף, בס' הישר לר"ת הוצ' הרש"ש שלזינגר סי' ע"ט, עמ' 61, ובתוספות שבועות כ"ט א', ד"ה באומר ועוד, וכן היה שם לפני כמה מן הראשונים הנ"ל והגיהו ע"פ התוספתא כאן, ותירצו בתוספות הנ"ל: והא דתני בתוספתא וכו' שבועות הבאי מותרין, היינו מדאורייתא.
ובספרי מטות פי' קנ"ג, הוצ' הורוביץ, עמ' 199: או כשם שבנדרים את שהסמיך נדרו לדבר שאיפשר לו הרי זה נדר, ואם לאו אינו נדר, כך אף בשבועות, ת"ל לאסור אסר מכל מקום. מה הפרש בין נדרים לשבועות, בנדרים כנודר בחיי המלך, בשבועות כנשבע במלך עצמו.42והרשב"א בשו"ת ח"ד סי' ק"ט, ד"ה ולעניין, הביאו בשם ירושלמי. ועיין מ"ש על ההבדל בין חיי המלך והמלך עצמו בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 89 ואילך, ובהע' 21 שם. והביאוה ברמב"ן, ברשב"א, בריטב"א, ובמאירי שבועות כ"ט א' ובפי' רנב"י (לפי שטמ"ק) ובריטב"א כאן כ"ד ב', והוכיחו מכאן ששבועות הבאי אסורות. וכן בפירוש רבינו הלל שם, ע"א רע"ב, הביא את הברייתא שבבבלי כאן: תנא בד"א בנדר הבאי, אבל בשבועות הבאי אסור וכו'. אבל הראשונים הנ"ל תירצוהו ע"פ הירושלמי הנ"ל, שפתר שאין סתירה בין הברייתות. והברייתא שבספרי הנ"ל הובאה בהוספ' שבה"ג ד"ב סוף עמ' 482, בפי' הרמב"ן מטות ל', ג', בחזקוני ובריקנטי שם, ובטעמי המצוות שלו, י"ח ע"ב, בפי' רבינו בחיי יתרו כ', ז' ועוד.