9. האומ' איני נודר, הרי זה מותר, כבר הייתי נודר, הרי זה אסור. בח"ד ובעטור בכורים הגיהו "אני נודר" ופירשוה ע"פ הרא"ש שאין נדר בלשון שבועה, עיי"ש. אבל הגירסא "איני" היא גם בד ובכי"ע, וקשה להגיה שלש נוסחאות. ולא עוד אלא שיפה ציווה בעטור בכורים לעיין בירושלמי נזיר פ"א ה"ב. וכ"ה שם (נ"א ע"ב): לא נזרתי מותר, כבר הויתי נזיר הרי זה אסור. ואין ספק שזו היא ההלכה שלפנינו, אלא שנשנית שם לעניין נזירות. ונראה בפירושו שהיה מסרב לאכול את הככר, ואמר איני נודר ולא אכל, עדיין מותר בו, ואין אנו אומרים הואיל ולא אכל, והזכיר נדר, יהא אסור בו. וכן אם מזגו לו את הכוס, ולא שתה, ואמר לא נזרתי, ולא שתה, אינו נזיר (עיין במשנת נזיר פ"ב מ"ג). אבל אם אמר: כבר הייתי נודר, או כבר הייתי נזיר, אעפ"י שלא נדר ולא נזר, אסור, שהרי כוונתו: אפילו לא נדרתי, כבר הייתי נודר עכשיו, כבר הייתי נזיר עכשיו.
10. קרבן אם טועמו אני, מותר. לא קרבן ולא טעמו אני, אסור. וכ"ה בד. ובכי"ע: איני קרבן אם טועמו אתה הרי זה אסור. פירושי המפרשים לא נתחוורו אצלי, ושמא כתב הסופר באשגרה ע"פ הסדר של הרישא: מותר... אסור, וכאן צ"ל: אסור... מותר. ואם אמר: קרבן אם טועמו אני, הרי כוונתו שאם יטעם ממנו נעשה עליו שאר הככר קרבן, ואסור בשאר הככר. אבל אם אמר: לא קרבן, ולא טעמו אני, מותר, ודינו כברישא, כאמר איני נודר, ולא טעמו, וכמו שפירשנו לעיל. ושמא צ"ל: [לא] קרבן אם טועמו וכו', עיין מ"ש להלן, שו' 11–14, ד"ה וכן היה.
10-11. רבן שמעון בן גמליאל אומ' האומ' מוהי, ודאמ' מוהי, הרי אילו כנוין לשבועה. בכי"ע: האומ' מוחה ודאי מוחו הרי אילו כינויין וכו'. וצ"ל שם: ודא' (במקום: ודאי). ובמשנתנו פ"א סמ"ב: נדר במוהי11כ"ה במשנה שבירושלמי, שבבבלי, כת"י פרמא ועור. בכ"י קויפמן: במו הן, ובגליון: ס"א במוהא. וכ"ה ("במוהא") בהוצ' לו. ובס' המצות לרב חפץ, הוצ' הלפר, עמ' 182: נדרה(!) במוהה. ובמשנה ד' נפולי ואילך: במותא. ובפיה"מ להד"מ שם: במותא, כינוי מומתא, שהוא תרגום שבועה. וכנראה שצ"ל גם במשנה שם: במוהא, ותוקן בטעות "במותא" בהשפעת פירוש הר"מ שם. ועיין גם בתשה"ג שנביא להלן, ובאוה"ג, עמ' 18, 19, ובר"מ פ"ב מה' שבועות ה"ה, ובפיה"מ הוצ' ר"י קאפח, עמ' קט"ז. הרי אלו כנויין לשבועה.
ובבבלי י' ב' (בהוצאות שלפנינו): תניא רשב"ג אומר האומר במוהי לא אמר כלום, במומתא דאמר מוהי הרי אלו כנויין לשבועה. ופירש הר"ן שרשב"ג מפרש את משנתנו הנ"ל, ומצריך שיאמר בפירוש במומתא דאמר מוהי, כלומר בשבועה שנשבע משה. ובתשה"ג קהלת שלמה סי' מ"ג, מ"א ע"א: איכא דגרסי, מתניתין דלא כי האי תנא, דתניא רבן שמעון בן גמליאל אומר נדר במוהי לא אמר כלום, במומתא דנדר מוהי הרי אלו כנויין לשבועה, ואיכא דלא גרסי מתניתין דלא כי האי תנא, אלא אמרין תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'.
ובכי"מ שם: תני' א' רשב"ג א' כמואי כמומת' לא א' כלום, א' מואי, מומת' הרי אלו כינויין לשבועה. וכן היתה הגירסא (אלא שלפניהם בבי"ת: במוהי, במומתא) לפני כמה מן הראשונים, עיין בתוספות, בפי' הרא"ש, בר"ן י' ב' (בשם אית דגרסי) ועוד. וכל הגירסאות שבבבלי אינן סותרות את מסורת התוספתא, אלא שעלינו לברר מתחילה מה זה "במוהי".
וכבר העירו הראשונים במקומם על הירושלמי פ"א ה"ב, ל"ז ע"א (אלא שנשתבש לפנינו, והנכון הוא בתשה"ג קהלת שלמה שהזכרנו לעיל בפנים): ובתלמוד ארץ ישראל טפי מפרש. נדר במוהי, במומיא דנדר משה ויואל משה. ולפ"ז ברור ש"מוהי" הוא כינוי למשה. ואומר רשב"ג שאם אמר "במוהי" אינו כלום, ודינו כאילו אמר "במשה", ואין ערך לשבועה כזו, אבל אם אמר משה הוי ליה כאילו אמר במי ששלח את משה, והוא כינוי לשבועה.12עיין מ"ש להלן בשם סה"מ להר"מ. וכן אם אמר "דאמר מוהי" כוונתו לשבועת משה, עיין ע"ז להלן. ובבבלי כ"ב ב': אמר לה במאי נדרת? א"ל (כ"ה בכי"מ, הגאונים והראשונים) באלקי ישראל,13ועיין ירושלמי פי"א ה"א, מ"ב ע"ג, ומ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 92, הע' 38–39, ובכי"מ ואצל הגאונים הגירסא בבבלי הנ"ל: "ההוא" (ולא "ההיא"), ובגבר עסיקינן. אמר לה אי נדרת במוהי וכו'. ועיין תשה"ג קהלת שלמה הנ"ל ובאוה"ג, עמ' 18–19.
ובהגהות מהר"ץ חיות י' ב' כתב: "הרבה פעמים מצינו בש"ס משה שפיר קאמרת, והכוונה שנשבעו ביקרו של משה. ועיין רמב"ם סה"מ מ"ע ז', וז"ל ומזה הצד תשבע אומתינו בשם משה רבינו, מה נכבד שמו כאילו הנשבע, נשבע באדון משה", עיי"ש. ובסה"מ הוצ' הר"ח הילר, ל"ז ע"א: ועל הדרך הזה תשבע אומתנו בשם משה רבנו, וזה ידוע שהנשבע ירצה לומר באלקי משה, או במי ששלח את משה וכו'. ועיי"ש הערה 7. ומקור הר"מ הוא הירושלמי (שבועת ר' חגי) והבבלי (שבועת רב ספרא), עיי"ש בהערה הנ"ל. ולשיטת הר"מ אין זו שבועה גמורה, שהרי השוה אותה שם לנשבע בשמש, ועיין מ"ש בחיבורו פי"ב מה' שבועות ה"ג, ועיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 105–106, ובהערה 173 שם. ומה שאמרו כאן "מוהי" כינוי לשבועה הוא משום שהוא במקום מומא, מומתא, שבועה בארמית, כמו שפירש בפיה"מ ובחיבורו פ"ב מה' שבועות ה"ה.
אבל לשיטת הירושלמי וכמה מן הראשונים היא שבועה ממש,14ואפשר ש"משה" הוא יד ל"תורת משה", והנשבע בתורה חייב, כתוספתא שבועות ספ"ב (כגירסת הרשב"א, המאירי ונ"י שם), עיין מ"ש להלן, הע' 34, ובבבלי זבחים ע"ז א': תורה, תורה, אימרי בדכרי מיחלפי לך. אבל רש"י שם לא פירש כן. ועיין בבלי עירובין י"ז א'. ובתוספתא חלה פ"א ה"י, עמ' 277: אמר להם (כלומר, ר' ישמעאל) לבוש שלבש בו אבא, וציץ שנתן בין עיניו. ושבועה בציץ היא. כנראה שבועה ממש, בשם שעל הציץ. וכן בבבלי קידושין ס"ו א': הקם להם בציץ שבין עיניך וכו'. וכבר פירש לנכון אברהם קרוכמל (פירושים והארות לתלמוד בבלי, לבוב תרמ"א, עמ' 218) שהכוונה השביע אותן וכו'. ועיין מ"ש פירליס בסה"י לכבוד F. Hommel, אוריענטאליסטישע שטודיען, ח"ב (לייפציג 1918), עמ' 135, ומ"ש ג' אלון בתרביץ שי"ב (ירושלים תש"א), עמ' 271. ור' חגי ורב ספרא נשבעו שבועה ממש, דוגמת כמה מן האמוראים שהיו רגילים לומר: האלקים, והאלקים, עיין בקונקורדנציא של קוסובסקי לתלמוד הבבלי, עמ' 1126 ואילך, ערך האלקים (שבועה), והאלקים. וכן אמרו לפעמים: "שבועתה", עיין בבלי שבועות כ"ו א', "מריה כולא" (בבלי כאן כ"ב ב'), "מריה דאברהם" (שבת כ"ב א' וש"נ) וכדומה.
ועדיין צריך ברור מה היא כוונת השבועה "דאמר מוהי". וכבר העתקנו לעיל את דברי הירושלמי שהכוונה היא "במומיא דנדר משה ויואל משה". ושאלו שם בירושלמי: ולמה לינן אמרין במומי דנדר שאול, ויואל שאול.15וכע"ז מביא בשם הירושלמי בתשה"ג קהלת שלמה סי' מ"ג הנ"ל. ונשאר בקושיא. אבל בשטמ"ק י' ב', סד"ה חרקיא, מביא בשם שיטה (ונשמטה לעיל שם המלה "ירושלמי") ולמה לא תנינן נדר במאול, במאור, נדר במומי דשאול, דכתי' ויואל שאול. וכן במאירי ב' א' (הוצ' ר"א ליס, עמ' י"א): והוא שאמרו בתלמוד המערב נדר במואי הרי זה נדר, שנאמר ויואל משה, כלומר וכונתו במאי דאישתבע משה. נדר במאול הרי זה נדר, דכתיב ויואל שאול, וכוונתו במאי דאישתבע שאול. והדברים תמוהים, והרי מצינו במקרא כמה מאבותינו שנשבעו (אברהם, יצחק ועוד) ולמה נטפלו דווקא למשה ולשאול.
ונראה שלא דברו אלא בהווה, ורוב הנדרים שטיפלו בהם הם המדיר את חבירו שיאכל אצלו, הנודר שלא יאכל ("מרי כולא לא טעימנא ליה", בבלי כ"ב ב'), והנה אצל משה כתוב (שמות ב', כ-כ"א): קראן לו ויאכל לחם. ויואל משה לשבת. ופירשו חז"ל16ספרי ואתחנן פי' כ"ז, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 41, ובמקבילות, עיין בהערות שם. שנשבע לו שאינו זז מאצלו. ובשאול כתיב (ש"א י"ד, כ"ד): ויאל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם וכו'. לפיכך כשאדם מבטיח שיאכל אצל חברו נשבע בשבועת משה, ומשום זה שאל הירושלמי למה לא שנינו כינויים לשבועת שאול, והיינו אם אדם מסרב לאכול אצל חברו הוא נשבע בשבועת שאול.
11-14. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומ' שנים שהיו נודרין זה נגד זה, אמ' אחד מהן לחבירו ככר זה קרבן אם טועמו אני, אמ' לו חבירו אין קרבן אם טועמו אתה, הריני נזיר אם אוכל ככר זו, אמ' לו חבירו איני נזיר אם אכלנו, כל שבטלו דבריו אסור. ופירושו, שנים שהיו מתעצמין זה נגד זה, אחד אומר שלא יאכל, והשני אומר שיאכל (כלהלן רפ"ב), ואמר הראשון ככר זה קרבן אם אטעום ממנו,17כלומר, אחרי טעימה ראשונה יאסר עלי השאר בקרבן, עיין מ"ש לעיל, שו' 10, ד"ה קרבן. וחשיב לו חבירו "אין קרבן אם טועמו אתה", כלומר, אבל אם לא תטעום, הרי הככר הזה קרבן עלי (ומכלל לאו את שומע הן), או שאמר אחד הריני נזיר אם אוכל ככר זה, וחשיב לו חבירו איני נזיר אם [ת]אכלנו, אבל אם לא תאכלנו הרי אני נזיר (וכדלעיל), כל שבטלו דבריו אסור. והיינו אם הראשון ויתר ובטל את הבטחתו, הרי הוא אסור בשאר הככר, והשני מותר בככר. אבל אם לא טעם ונתבטלה הפצרת השני, השני אסור בככר. וכן לעניין נזיר אם אכל הראשון, הראשון נזיר, ואם לא אכל, השני נזיר. וכן פירש בח"ד, והוסיף "כך נר' לפ' ע"פ הדוחק, ואי לאו הכי איני יודע ליה פי' אחר". ואין כאן שום דוחק, אלא שהרב ז"ל היתה דעתו על הבבלי בנזיר ל"ב ב', עיין בעטור בכורים, ד"ה כל, שציין גם לתוספתא נזיר פ"ג הי"ט ששנינו כעין זו, ואמרו שם: ובית הלל אומר אין נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו. והיא "בטלו דבריו" היא "שלא נתקיימו דבריו", עיין מש"ש.
15. ר' יהודה או' האומ' ירושלם לא אמ' כלום, עד שיתכוין וידור כנגד ירושלם. בכי"ע: שלא נתכוון לדור אלא דבר הקרב לירושלם.18אצל צוקרמנרל נשמטה כאן בבא שלמה ע"י הדומות. ועיין מ"ש להלן. ובמשנתנו פ"א סמ"ג: ר' יהודה אומר האומר ירושלם לא אמר כלום. וכ"ה ברוב רובן של הנוסחאות. ובכ"י קויפמן: אף האומר ירושלם וכו' (וכ"ה במיוחס לרש"י י"א א', ד"ה אימא סיפא). ועיין בשטמ"ק י' סע"א. ובד' נפולי של משנתנו (וממנו בשאר דפוסים ישנים): האומר כירושלים וכו'. והיא נוסחא משובשת. ובבבלי י"א א' מוכח שלפיכך לא אמר כלום לר' יהודה, משום שאמר ירושלם בלי כ"ף הדמיון, ושאלו: וכי אמר כירושלים לר"י מי מיתסר ? והתניא ר' יהודה אומר האומר כירושלים לא אמר כלום עד שידור בדבר הקרב בירושלים וכו', תרי תנאי אליבא דר' יהודה. וכן הסיקו בבבלי קידושין נ"ד א', ומבואר שם שלפיכך לא אמר כלום, אפילו אמר "כירושלים", משום שאין מועלין בדברים שבאו משיירי הלשכה. ועיין בקרן אורה כאן י"א א'.
ובירושלמי פ"א ה"ג, ל"ז ע"א: ר' יודה אומר האומ' כירושלים לא אמר כלום שלא נתכוון זה אלא לעצים ואבנים שבה. וכן מעתיק הרשב"א י' סע"א בשם הירושלמי, אלא שברשב"א: האומר ירושלם (ולא: כירושלם) לא אמר כלום וכו'. ובמאירי ב' א' (הוצ' ר"א ליס, עמ' י"ד): ור' יהודה אומר האומר ירושלם לא אמר כלום, ופירשוה בגמרא אפי' אמר כירושלם, שלא נתכוון אלא לעצים ולבנים שבה וחומותיה, שאינן קדושות. וכנראה, שכיוון כאן לירושלמי (עיין לעיל בסמוך שם), וצרף לה פירוש ע"פ הבבלי. ובירושלמי לא נזכרו "וחומותיה" כלל. והפירוש הפשוט הוא שלא נתכוין לדבר הקרב בירושלים, אלא לעצים ואבנים שבתוך העיר19וכן במאירי קידושין, ריש עמ' 267: וכן כהיכל, כירושלם, שמשמען של אלו כדבר הקרב בהן, ולא כעצים ואבנים שבה. ועיין בתוספות רי"ד פ"א סוף סי' כ"ז. (וחומות ירושלים, מאן דכר שמן).20ובירושלמי לעיל שם מבאר את משנתנו: כירושלם. כקרבנות ירושלם. ובתוספתא שלפנינו, כנראה, צ"ל: עד שיתכוין וידור כנגד [קרבנות] ירושלים.21עיין לשון הירושלמי שהבאנו לעיל, הע' 20. ובכי"ע שמא צ"ל: [עד] שלא יתכוין לדור אלא וכו', כעין מסורת הבבלי הנ"ל.
16-17. מודים חכמים לר' יהודה באומ' קרבן, עולה, מנחה, חטאת, תודה, ושלמים, שני אוכל לך שמותר, שלא נתכוין לידור אלא לקרבן עצמו. וכ"ה בד, אלא ששם: שאיני אוכל לך וכו'. ובכי"ע: מודים חכמים לר' יהודה באומר קרבן עולה ומנחה חטאת עולה (צ"ל: תודה) ושלמים שאוכל לך שהוא מותר, שלא נתכוון לידור אלא קרבן עצמו. וצ"ל שם: לקרבן (למי"ד במקום בי"ת, כמו שהוא מצוי במשנה ובתוספתא) עצמו. ואצל צוקרמנדל נשמטה בבא שלימה.
ובמשנתנו פ"א מ"ד: האומר קרבן עולה מנחה חטאת תודה שלמים שאיני (נו"א: שאני) אוכל לך אסור. ר' יהודה מתיר. ובבבלי י"ג א': והתניא מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן והא עולה וכו' שאוכל לך שמותר, שלא נדר זה אלא בחיי קרבן. ובירושלמי פ"א ה"ד, ל"ז ע"א: כל עמא מודיין הקרבן מותר, כקרבן אסור, מה פליגין קרבן, ר' יהודה אומר האומר קרבן כאומר הקרבן, והוא מותר, ורבנין אמרין קרבן כאומר כקרבן, והוא אסור.
ולכאורה צריך להגיה בתוספתא: באומ' הקרבן, העולה וכו', אבל קשה להגיה שלש נוסחאות. ושמא מבדילה כאן התוספתא בין "שאני אוכל לך" לבין "שאיני אוכל לך", ואם אמר "קונם" אסור בין כך ובין כך, ותופסים אותו משום יד לשבועה, כשיטת רוב הראשונים (עיין ר"ן ב' ב' ועוד). ברם אם אמר קרבן שאיני אוכל לך אנו אומרים שנשבע בחיי הקרבן,22עיין מ"ש על כ"ז בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 99 ואילך. והגירסא הנכונה היא בד: שאיני אוכל לך, ואף בכי"ו "שני" הוא קיצור במקום "שאיני", עיין בח"ד. ועיין מ"ש להלן, שורה 31–32, ד"ה בנדרים. ועיין בפ"ב מ"ב ובר"מ פ"א מה' נדרים הי"ט ובכ"מ שם, ולהלן בתוספתא בסמוך.